שְׁמַע יִשְׂרָאֵל

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל

כשהייתי קטנה, לא היה אצלנו בבית סיפור לפני השינה או שירי ערש וכאלה אינטלגנציות. אמא הייתה באה אלינו לחדר, נוזפת באחותי או בי, (תלוי מי ישנה למעלה במיטת קומותיים. כי מי שישנה למעלה הייתה סופגת בצרחות את ההצקות של זו שישנה מתחתיה.) שואלת כל אחת: "אמרת שמע ישראל?" והולכת. שום ג'יימס והאפרסק הענקי או צ'רלי בממלכת השוקולד (כמו שהרגע צלחתי). עכשיו אני, שהייתי צדיקה קטנה כבר אז, הייתי כמובן מבלפת, אומרת "כן." למרות שלא אמרתי שום 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל'. כשתהיתי פעם למה צריך שמע ישראל ואם לא עדיף שהיא תספר לי את שמוליקיפוד כמו שסיפרו לאבישג חברה שלי (ועוד מלא סיפורים שווים אחרים) היא אמרה לי שזה פשוט "נגד חלומות רעים." ו"זה שומר עלייך באופן כללי הכי טוב". לא אכלתי את ההסבר הזה, יש לומר, ומיד כשלמדתי לקרוא בעצמי, החליפו הספרים את כל השמע ישראלים. והנה, עכשיו, בלי שאמא שואלת, שום ספרים ושום כלום, אני מכסה את העיניים, אומרת שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ועד הסוף, ובכוונה גדולה. ללמדני שגם בזה אמא צדקה.