בננות - בלוגים / / עורו המעשנים 4 / ייסורים ואקסטזה
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

עורו המעשנים 4 / ייסורים ואקסטזה

 

 

   

  

 ייסורים ואקסטזה


(המשך "עורו המעשנים 3 / משטרת העונג ומרד האמנים")

http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=2808#post2808
 

 

בדרך הטבע, את רוב הסופרים והמשוררים יכולת למצוא בפאבים המיתולוגיים של איווה, שבאותן שנים עוד היו מאותגרי-עישון או בCoffee Bowl, הקפה היחיד בעיר שנותר למעשנים. הסצנה בCoffee Bowl נראתה כמו מפגש של חבורת סתרים, תא של המהפכה, וגילדה קטנה של אמנים שנקלעו כולם יחד לאותו מקום. כל מיני נפשות מרדניות התקהלו והתערבבו שם, ועישון הוא כידוע דבק חברתי זמין: רצף משפטים די רגיל במקום היה "הי, יש לך אש?", "נסי אחת מאלה" ו"מאיפה אתה?". שם, על כוס קפה וסיגריה, פגשתי גם סטודנטית יפנית שלמדה ספרות ספרדית וצילום, ולימים התחתנתי איתה (וגם התגרשתי). היא פשוט קפצה רגע בדרך הביתה לעשן סיגריה.

מרגע שנכנסת לCoffee Bowl היה די ברור למה אתה נכנס. רכילות ופילוסופיה, גישושים ארוטיים וויכוחים ספרותיים התמזגו שם יחד וריחפו בעשן הטעון כמו בועת מחשבה משותפת. זה נראה כמין טקס התקדשות סודי למהפכה הבאה, אבל במבט עמוק יותר זה גם היה ככה באמת. משוררים ואמנים היוו איום כזה מאז ומעולם. התובנות והחזון של האמנים ייצרו תמיד תמונות מחשבה חדשות, ובראו אלטרנטיבות למציאות הרוחנית הקיימת. אמנים נחשבו, ובצדק, לאויביהם של המורליסטים, המטיפים ונביאי התקינות הפוליטית.  הם הוכנסו לרשימת החשודים וקוטלגו בין חסידי השטן. באי הכנסייה ידעו תמיד שגם אם אמנים זהרו לעתים באורו הכוזב של היופי, נשלל מהם לעד אורו של החסד האלוהי. האמן הותווה כהולל, בלתי יציב, משולהב, מטורף, מעשן כבד ושתיין, בטלן ומופקר מינית. היסטורית יש להוסיף לרשימת המידות המגונות גם את הפזרנות, הגרגרנות וההתהדרות בלבוש, כי בעיני התיקנים הפרוטסטנטיים של המאות שעברו אפילו תענוגות הלבוש והחיך נחשבו לחטאי מוות, והמוסר שלהם דרש חסכנות חמורה אפילו מבעלי האמצעים.

אין פלא אם במשך המאות נאלצו משוררים ואמנים להתאים את עצמם למודל הבוהמי שסומנו בו, ולו כדי להשתייך למשהו ולהכריז על זהותם כאמנים. ונכון, תחת הדיכוי שהופעל עליהם הם הזדהו לא פעם עם התווית הזאת ולא חיו בסגנון בריא במיוחד לגוף ולנפש. במשך דורות הם כיסו את פניהם במסכות היווניות הגרוטסקיות שהקומדיה החברתית אילצה אותם לשחק, ופניהם התאימו את עצמם בהדרגה למסכה. 
זה לא אומר שכל אמן וכל הוגה אינדיבידואליסטי הוא גם מעשן מולד. אבל שווה לבדוק אם תיאבונם הגדול יותר למשמעות והתנסות אכן גורם לאמנים לנטות לזה יותר מאחרים, אולי כמין תחליף ואולי כהרחבה של רעבונם הקיומי.

זה כמובן גם לא אומר שלכל המעשנים יש חלק בסגולות הנ"ל: המשותף בין מעשנים הוא רק העובדה שעישון הוא צורה של עונג. עישון הוא אוראלי כמו אכילה, לעיסה ושתייה, ואולי יותר: סיגריות, סיגרים, מקטרות ונרגילות הם כולם מתקני יניקה. אבל מה שאתה יונק בעישון אינו חלב או מזון, אלא רק עשן: אוויר חם, חומר מעודן, גז.

שאיפה של גזים שונים התחילה עוד בזמנים פרהיסטוריים ונכנסה לפולחן עם קיטוּר הקטורת. שלא כמו חומרי פולחן וקורבן רגילים, היסודות שהמאמינים לקחו בהם חלק בשאיפה לא היו מים ואדמה אלא אוויר ואש. וכמו שכל ילד יודע, באש מסוכן לשחק. האש שבקצה הסיגריה היא אותה אש שמסוכן לשחק בה: היא מכלה אותך כמו קורבן פגאני לאלים. בעצם, עישון הוא סוג של סיגוף גופני שאפשר למנות אותו ברשימה אחת עם צום, גלגולי שלג והצלפות, שבכולם אגב, יסוד העונג נוכח כנראה לא פחות מיסוד הסבל. אין פלא שבאופן תת מודע ועמוק מכל טיעון פרקטי, בעיני סוגדי הגוף ועובדי האל גם יחד העישון הוא מנהג די מטריד. 

ככל הנראה, הסיבה היחידה ש"לא תעשן" לא נזכר בתנ"ך כראוי לו היא שעד לא מזמן העישון לא היה מוכר לתרבות שלנו. אמנם האל נשף נשמת חיים אל תוך אפו של אדם, אבל אינך יכול לקחת כל יום שאחטה מן האל. האכילה והשתייה, האופנים הפחות מעודנים של הטמעת העולם פנימה, היו חלק חשוב מן הפולחן. למעשה כל בית מקדש בעולם העתיק, וגם זה שלנו, היה גם (ואולי קודם כל) בית מטבחיים ומנגאלייה לצליית הקורבנות.  

אכילה ושתייה היו גם הסמלים היותר נפוצים של הדת: אדם הצטווה שלא לאכול מן הפרי האסור, יחזקאל הצטווה בחזונו כן לאכול את המגילה, ואילו ישו ציווה על תלמידיו לאכול ולשתות אותו עצמו: שתו מן היין – זה דמי; אכלו מן הלחם – זהו בשרי. כמו בטקס הלחם והיין הנוצרי גם בדתות אחרות המאמינים אכלו ושתו בכיף מן הישות האלוהית, אבל האינדיאנים היו היחידים שגם עישנו אותה.

בסופו של דבר המקטרות שעברו מיד ליד בטקסים של אדומי העור הגיעו גם אל חיוורי הפנים, והעישון, כמו כל דבר אינדיאני אחר, הופקע מבעליו ושוּוַק לכל דורש. אם תרצו, העישון הוא בעצם מסורת אמריקנית עתיקה, ואפילו כיום, בהפוך על הפוך של מסע הצלב נגד העישון, האמריקנים עסוקים בו יותר מאשר כל עם אחר.

 

והמשך יבוא –

ב"עורו המעשנים 5 / מסע הצלב"
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=2856#post2856

 מההתחלה:
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=2770#post2770

 

16 תגובות

  1. זה כיוון מחשבה מקורי – להציג את האמנים כמי שנדחפו (כמעט בניגוד לרצונם) אל הבוהמה על ידי הפוריטנים. אם כי איכשהו הכיוון ההפוך נראה לי יותר מתקבל על הדעת: שהם בחרו בבוהמה מרצונם, כדי להוכיח, לעצמם ולאחרים, שהם אינם פוריטנים.

    • כל העניין הזה של "בוהמה" הוא מודרני.
      לא משוררי תהילים וגם לא סאפפו או ורגיליוס היו בוהמיים. זה דורש מהלך נוסף. נכון שמשטור חמור תורם לעניין, אבל בנוסף צריך להתוות מישהו באופן שיטתי. משהו דומה לזה קרה גם בסין הקונפוציאנית.

      • אמיר, אז עכשיו עישון זאת עבודת אלוהים, והאמנים הם הקדושים המעונים?
        לא מבינה.

        • תמר, אני לא בטוח שזה מה שמשתמע ממה שכתבתי. חלק בצחוק וחלק מלנסות להבין מה יש ביניקת העשן הזאת.
          בקשר לאמנים – הציצי שוב למעלה. נדמה לי שאני מסביר איך הגיעו לתדמית הזאת שהם מנסים לאמץ – תדמית שהתחילה מתווית, אבל נהפכה בהמשך לכרטיס כניסה למועדון.אם אתה לא מתנהג "בוהמי" אתה פשוט לא עובר את הסלקטורים…

        • ובזכות שירה ארד שהביאה את "נזקי העישון" של לאה גולדברג, הנה נ.ב. קטן ממנה בקשר ל"לעשן את אלוהים" (מתוך "טבעות עשן"):

          את אלוהי ראיתי בקפה.
          הוא התגלה לי בעשן סיגריות.
          נכה-רוח, מסתלח ורפה
          רמז לי: עוד אפשר לחיות!

  2. אמיר
    עישון כאקט אורלי שמלמד על חוסר בהזנת פטמת אם או בקבוק, או אולי אמנים כטיפוסים רגישים המעדיפים מידי פעם לחלום בהקיץ ועשן הסיגריה מאפשר להם פאוזה כזו כך שחוש הראיה יוצא לחופש כדי להביט פנימה.
    אני יודעת שאצלי בלוטות הטעם מתרגשות, מתכוננות לקבלת עשן הסיגריה בדיוק כפי שהן מתכוננות לאכילת שוקולד ובכל סיגריה החוויה משוכפלת בהנאה.
    חוש הריח לעומת זאת, נראה לי, שונה מחוש הטעם ומגיב לריח סיגריה מתוך עונג או דחייה, אהבה שינאה.
    חוש המישוש אוהב למולל את הנייר המלופף שמחמם, כפי שהזכרתה.
    בסופו של יום אשתכנע שעישון סיגריה הוא אקט חושני…:)

    עישון-סיגוף גופני- סאדו מאזו, וואו כמה קשה לי לחשוב במושגים הללו…

    האם פעמיים ביום טקס הקטורת בבית המקדש וביום כיפור טקס הכהן הגדול המקטיר- לא דומה לטקס הדלקת סיגריה?

    • תמי, האם בטוח שעונג אוראלי מוביל ישר לחסכים דווקא? נראה לי שזה עניין טבעי, כמו באוכל, לעיסה, שתיה, נשיקה, או מין. ומה הסיבה שסיגריות וסיגרים גם נתפסו כסקסיים אני בוודאי לא צריך להסביר לך. חושני, בוודאי.
      קיטור הקטורת בבית המקדש (או בכנסייה) פעל גם על חוש הריח כמובן, והשתמשו בזה גם במקדשי אסקלפיוס (אבל שם כבר למטרות הזיה, וזה עניין אחר)… "טקס הדלקת סיגריה" מוליך אותי בחזרה אל האינדיאנים. אבל אצלנו נשארו רק טקסים פרטיים.כי כמו בדברים רבים אחרים החיים כבר עברו חילון די יסודי, לא?

    • הסיגריה כפאוזה שמאפשרת התכנסות פנימה היא רעיון מעניין. אני מניח שזה לא נכון לכל סיגריה, רק לאלה עם ההשראה… אחשוב על זה.

      • הו כן, ודאי. במכתב שכתב ש"י עגנון לביאליק (שהתפרסם במוסף הארץ לפני כמה שנים)מסביר עגנון שהוא נהנה להדליק סיגריה ולמסך מסך בינו ובין העולם. זה עזר לו להתרכז, בקיצור.

      • כתבתי פעם שיר. הייחודיות של סיגריה ראשונה וכמובן ישנם עוד המון סוגים של בקר…
        אני מצרפת את סוף השיר:

        בַבֹּקֶר אַתְּ מִתְעוֹרֶרֶת, מְמַהֶרֶת
        וְאוֹסֶפֶת בְּחֶרְדַּת קֹדֶשׁ, פֵּרוּרֵי- חֻלִּין.
        אָתְּ אוֹמֶרֶת שֶׁאֵין לָךְ זְמַן-
        גָם לֹא לְסִגָרִיָה רִאשוֹנָה,
        קּוּמְקּוּם חֲשְּמַלִי,
        קָּפֶה עִם כָּפִּית סוּכָּר
        וְחֲלָב מְפוּסְטָר
        כְּאִלּוּ אֵין לָךְ אֱמוּנָה בְּדָבָר.

        • תמי תודה על הסופשיר עם הסיגריה הראשונה. זו אגב מסורת מפוארת. שירי סיגריות אצל לאה גולדברג הם ארס פואטיים. אני מניח שהשיר כולו הוא על התמודדות קיומית?

          • אמיר
            על השיר נדבר בהזדמנות אחרת, בכיף. הבאתי אותו כי טקס סיגריית הבקר כל כך קשור לפוסט שלך.

  3. אמיר היקר, מאוד אהבתי את הקישור בין עישון לדת

  4. אני משועשע מהמסע הארוך הזה בעקבות העישון והבוהמה. למרות שאני לא מעשן – עניין מקרי, אני חושד – הרי שאני מאוד מבין את המקום הזה של המשורר כ"אאוטקאסט", כמי שמדליק את גחלת היצירה ומצטופף בפינתו ההוללת. האמן מסגל לעצמו איזושהי אקצנטריות, כל אחד עושה את זה אחרת, ואכן יש מעין תחושה של "מחתרת" (כמו שכתבת בתגובה ליעל).

    האם זה נכפה מבחוץ או שזה רק צירוף מקרים?

    • רונן, טוב לשמוע (אנחנו פה גם בשביל להשתעשע קצת, לא?). התשובה נראית לי די מורכבת. אמנים הם באמת בדרך כלל אינדיבידואליסטים מטבע הגדרתם וצריכים להילחם בכל מיני סוגים של דיכוי כדי להתבטא, אבל גם ליחס בן מאות שנים של החברה יש חלק בזה. אחת הראיות לזה (וגם הסיבות) היא שאין לנו כבר אמנות מסורתית, כמו למשל במזרח, או אפילו וריאציות מודרניות של אמנות כזאת. כל אחד צריך ליצור את המקום הזה בעשר ציפורניו המנטליות, כמעט מחדש. וגם כקבוצה – אמנים צריכים לחפש טעם וצידוק וחזון לקיומם ככאלה בתוך התוויות החברתיות שהודבקו עליהם בתרבות המערב מאז ימי הביניים.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור