אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
משטרת העונג ומרד האמנים
(המשך ל"עורו המעשנים 2 /התיקן הפוליטי)
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2787&blogID=182
בחשבון אחרון, פירושה של התקינות הפוליטית לא היה לשון נקייה, ואפילו לא 'שקט וסדר' אלא משטור העונג. המונח עצמו – תקינות פוליטית – הומצא רק בתקופת דור האיקס אבל הרעיון לא היה חדש. גם המרד ההיפי של שנות השישים היה בעצם התקוממות נגד אותו קוד מוסרי פוריטני של תקינות פוליטית.
אמריקה מחצה את דור הפרחים באגרוף ברזל, וגם בדרכים יותר מתוחכמות: תעמולה שחורה, החדרת סמים קשים, וחיסול מנהיגי המרד באמצעות הפללה מתוכננת או אשפוז בכפייה. הלכתי למחזה "שיער" שהועלה בתיאטרון האוניברסיטה באיווה, רק כדי לראות איך כמה שחקנים של דור האיקס עברו מכנית דרך התנועות והטקסט בלי שהיה להם סיכוי להבין במה מדובר. הצירוף "שלום וחופש" נשמע מפיהם כמין סיסמת בחירות, והקריאות "עשו אהבה, לא מלחמה" נשמעו יותר כהכרזה על מרוץ זיונים גלובלי בלי שום קשר לקיומן או היעדרן של אהבה או מלחמה. במבט לאחור אפשר לומר בזהירות שבתוך כל הבלבול והסיסמאות תת-התרבות ההיפית אכן הציעה אופציה של תרבות אוהבת יותר. אבל כמובן, שבשנות השישים גם הזכות לזיונים הייתה עדיין זכות אנושית תחת דיכוי, ולמשטרת העונג היה אז לא מעט מה לומר בנושא.
האם זהו רק צירוף מקרים ש"המהפכה המינית" של התקופה התרחשה בעיקר דווקא בארצות פרוטסטנטיות כמו ארה"ב, הולנד, גרמניה או ארצות סקנדינביה? האם היקף ההתקוממות באותן ארצות יכולה לשמש גם מפתח להיקף הדיכוי שהופעל בהן? ההוכחה הטובה ביותר להרהורים האלה היא עצם כשלונה של אותה מהפכה מינית להגיע לטרנספורמציה של ממש בנושא הזה. למרות כל השחרור, תמצא עדיין יותר שפת-גוף מינית בצרפת או באיטליה הקתוליות מאשר בכל סקנדינביה. תהליך השחרור הנפשי שם קיבל אולי אור ירוק, אבל נמצא עדיין בחיתוליו. ההתנהגות המינית בארצות האלה השתחררה במידה ניכרת מאיסורים והגבלות חברתיים, אבל היא נראית עדיין יותר כריאקציה מאשר כחופש. אין בהן מסגרות חברתיות וערכיות מתאימות, יש בהן לא מעט מבוכה וניצול, והחופש המיני שלהן נראה די נואש ואבוד. חופש מיני, להבדיל מאובססיה, הוא אמנות שעוד נצטרך לרכוש מחדש במשך כמה עשורים או מאות.
אל תכנית הכתיבה ההיא באוניברסיטת איווה הזמינו האמריקנים יוצרים מכל פינות הגלובוס: ממזרח אירופה וממערב אירופה, מאפריקה, מהמזרח התיכון והרחוק, מאמריקה הלטינית ומאוסטרליה. המארגנים נהגו לקחת אותנו לקבלות פנים ולמסיבות שנערכו על ידי התורמים שמימנו את הפרויקט. היה שם תמיד שפע של אוכל, משקאות ונאומים, אבל בכל אירוע כזה בלי יוצא מן הכלל, תוך עשר דקות הסופרים והמשוררים נעלמו החוצה – ושם דיברו, לגמו משהו, ועישנו. אחרי עוד עשר דקות של מסיבה אלטרנטיבית בחוץ מישהו היה מגיע בבהילות ואומר "אוקי, אוקי, אין בעיה, אתם יכולים לעשן בפנים". גם בבית המגורים שהקצתה לנו האוניברסיטה התייאשו מאיתנו די מהר. סטודנטים עישנו כמובן בהיחבא בכל הקומות, אבל קומת הסופרים הייתה היחידה שהוכרזה רשמית כאיזור מאותגר עישון. הסופרים גם היו היחידים שקיבלו מטעם עצמם פטור מחוקים נוספים של משטרת העונג ששלטה בקמפוס. חוקת האוניברסיטה קבעה למשל, שאם הפנית אל מישהי מבט ארוך ומעוניין-מדי, הסתכנת באישום על הטרדה מינית. לא פחות! כמובן, לקחנו את הסיכון.
אבל האמת היא, שלמה כבר אפשר לצפות מ"אמנים"? קהיליית ישרי הדרך התייחסה אליהם מאות שנים כטיפוסים מפוקפקים וחסרי-אלוה שמוּעדים לכל הוללות ומידה מגונה. הם נראו כמי שלא עבדו בשום עבודה מועילה, לא סגדו לאלוהי הנוחיות, וגם האמנות שלהם לא ביטאה שום ערכי מוסר בריאים.
מסורתית, מבין האמנים ואפילו מבין הכותבים, למשוררים היו זכויות יתר. סוף סוף, הרי שיחקנו על במת התרבות תפקידים בני אלמוות – המוכיח בשער, האמן המיוסר, או אפילו הטרובדור, הלץ או הבוהמיין. שילובים שונים ומשונים בין כל התפקידים האלה נוצרו במשך מאות השנים שבהם היתוו כך את המשוררים, כולם מודלים די חולניים. אמנם רק האחרונים ברשימה נחשבו במונחים נוצריים לנחלתו המוצהרת של השטן, אבל גם תוכחה חברתית שבאה מפי משוררים נתפסה כשליחות מטעם הסיטרא אחרא, ואילו מצבם המדורדר נתפס כעונש מוצדק על חטאיהם.
כיום נדמה שהדת דווקא צדקה בזה שראתה במשוררים ובאמנים תחרות ואיום. גם אם אנחנו לא אומרים זאת בקול, לא פעם נדמה שהמשורר הוא היחיד שיכול לשמש בעולם המודרני החילוני כמין שליח מטפיזי, נציגם עלי אדמות של התת-מודע או של הנשגב. לא פעם המשורר אכן משמש את ציבור המאמינים כנביא, כמרטיר או כשוטה קדוש. אמנם, אילו יצאת לרחובו של הכפר הגלובלי שלנו וריאיינת אנשים בנושא, סביר שמעטים בלבד היו מתוודים שבעיניהם המשורר משמש באיזשהו תפקיד מן התפקידים הנ"ל במובנו המסורתי. ואילו שאלת משוררים, היה מתברר לך שבפועל יש למשוררים משימות אחרות לגמרי לעסוק בהן, כמו כתיבת יצירותיהם ודאגות פרנסה. ובכל זאת אפשר שאנחנו עדיין יכולים להודות שיש מן האמת בתחושות האלה: בעצם כתיבתו, בעצם היצירה של תמונות עולם אלטרנטיביות, אפילו המשורר המינורי ביותר הוא מהפכן שקט שמאיים על הסדר הקיים המוכר לנו.
בדרך הטבע, את רוב הסופרים והמשוררים יכולת למצוא בפאבים המיתולוגיים של איווה, שבאותן שנים עוד היו מאותגרי-עישון, או ב-Coffee Bowl, הקפה היחיד בעיר שנותר למעשנים…
המשך ב"עורו המעשנים 4 / ייסורים ואקסטזה"
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2822&blogID=182
מההתחלה:
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=2770#post2770
תפסיקו לעשן!!!
מעשנים החוצה
כבר יוצאים. בעצם כבר בחוץ. מי את בבקשה?
אמיר שלום,
הכתיבה שלך בהחלט מענגת. קראתי וקראתי ואני מסכימה לגמרי שבכל פעם נמצאת לה מכשיפה חדשה שרודפים אחריה באיזו צדקנות מצקצקת שפתיים.
יכול להיות שהפעם המעשנים על הכוונת?
סביר מאוד להניח.
בתור לא אוהבת עשן (הבריאות לא כ"כ מפריעה לי. מה יכולה להזיק לי שאיפת סיגריה מזדמנת כשהמים והאוויר מזוהמים ממילא, המזון תעשייתי ואורח החיים הכללי לחוץ מדי?) אומר לך בפשטות:
אני לא אוהבת את הריח.
עוד פחות אני אוהבת את התיבשות עדשות המגע שגורמות לי להסתלק בעיניים כואבות ממקומות הומים עשן.
פשוט.
אפשר לתלות על העישון תילי תילים של תיאוריות מחמיאות יותר או פחות –
בסופו של דבר חזרתי לשבת בבתי קפה.
נהינתם שנים?
עכשיו תנו לנו.
מיכל, תודה, ואני שמח שלפחות אסתטית את נהנית מהעניין.
נדמה לי ש"חיה ותן לחיות" הוא התשובה שתהיה טובה לכולם. רונן אלטמן הציע מקומות למעשנים: שהעירייה תדאג שמספר הרשיונות יהיה מוגבל – נניח עד 10% או 20% מכלל המקומות – ושהם יהיו מפוזרים גיאוגרפית כך שיהיו אופציות הן למעשנים והן ללא-מעשנים. פתרון כזה, שנהוג כבר במספר ארצות (ואפילו בארה"ב – ה-Coffee Bowl שעוד אחזור אליו היה אחד מאלה) אינו יוצר נידוי, וגם לא מאלץ איש לשאוף יחד עם עשן המכוניות גם עשן סיגריות. סביר?
אני לא אוהב את תפקיד המכשפה, ואין שום ערובה שמחר את או מישהו אחר ייאלץ לקבל אותו…
כבר יוצאים. מי את בבקשה?
יפה מאוד ומעניין איך שקשרת את תאוריית הקונספירציה שלך, ומה לה ולוויכוח בעד ונגד העישון? מדובר פה במשהו גדול יותר, שורשיה עמוקים ורחוקים בעבר, וכך גם עשית, לקשור הלאה והלאה, והיא גם נכונה, לעניות דעתי, במקרים רבים, רק שבנושא העישון לי יש תאוריה שונה והיא כולה קשורה בהון ושלטון, מה שנקרא, ואם אתם שואלים אותי, כל העליהום, מה שנקרא, קשור בלבד למלחמה בין בעלי ההון, דהיינו תעשיית העישון, לבין השלטון, סכסוך שכנראה לא נדע לעולם את פרטיו. אבל זה נשמע הזוי ותלוש מדי, אני מניחה.
שלי, תודה ששינסת מותניים להרפתקה. לכאורה, האינטרסים של חברות הטבק ושל הממשלות (המיסוי המטורף על המעשנים שהוא מיסוי יחידני ורווחי ביותר) היה צריך להכריע נגד נידוי המעשנים. אילו כוחות משכנעים ממשלות לירות לעצמן בכיס? גם להון ושלטון נגיע.
נ.ב.
שלי, מה התיאוריה שלך?
אני חוששת שאשמע מעורערת ממה שאני כבר או להיעלם (ייתכן, באותה מידה, גם שעליתי על משהו), האבסורד יותר משזור, אשלח לך באופן אישי במידה ואתגבר על המבוכה (יש כמה שמאוד יתפלאו לגלות מוטיבים של בושה באישיותי). אל תשכח לצחוק בסוף, אחרת זה ייגמר רע. עכשיו אני חייבת סיגריה.
מבטיח לצחוק.
והמציאות, כמו שאמרת, היא רק דימויים,
אבל לפעמים הם תופסים חזק, לא?
משהו פגום בשורש הדיון. אם מתעלמים מן המימד החסר יש הגיון לא מבוטל בסידרת הפוסטים הזו. שהרי ציבור המעשנים ללא ספק מוצא עצמו מנודה ומוקצה, ואין לזלזל כלל במצוקת הנדכאים. אבל התחושה היא כאילו הפכנו כולנו לדמויות דו-מימדיות, יורים חיצי אנימציה מצד אחד של הדף לצד האחר, כשבאותו הזמן אנשי קואופרטיב הטבק מביטים על ההתרחשות ממבט על, חופשיים ממגבלות הדף. גם הטלת האשמה על התנועה הפוריטנית היא לא יותר מתחמושת שטוחת מימדים.
כי יש לזכור – מישהו דאג לשתול סימבוליקה חסרת פניות על דימויים גבריים (הגבריות המסוקסת) ונשיים (פאם פאטאל) החל מתחילת המאה העשרים. הוליווד ששימשה כר שטיפת מוח פורה ביותר לתעשיות הטבק, ואת שורשי הרוע הזה אנו מגלים במלוא הדרם היום.
לכן מבחינתי, גם אם תזה לוגית תוכיח חד משמעית כי המעשנים נכון להיום נרדפים ע"י קנוניה פורטינית כלשהי, או סתם חסדנות נואלת של תנועת פוליטיקלי קורקט, האויב האמיתי נמצא במקום אחר.
אודי, למיטב הבנתי הוליווד שימשה את חברות הטבק לשיווק ולא יותר (כמו גם הקאובוי של המלבורו). אבל אם אתה יודע משהו אחר, האר את עינינו.
הוליווד מן הסתם היא דוגמה לשיווק אגרסיבי ואפקטיבי ביותר של הסיגריות, סימביוזה רצינית למדי. חומר על זה אפשר למצוא בקלות ברשת. אני באמת לא מחדש כאן דבר.
נכון, אבל אתה רומז שהאויב האמיתי נמצא במקום אחר, ולא מפרש מיהו ואיפה.
ספר לנו, שנדע להיזהר.
תודה רבה.
היה נעים לקרוא.
מתכון לכריכים | כריך בייגל שומשום וגבינת טל העמק פרוסות אבוקדו …מתכון של אבי שף המקצועי 2 בייגלה שומשום 1 יחידה אבוקדו בשל 4 פרוסות גבינת טל העמק פלפל שחור גרוס גבינה לבנה 9% למריחה מספר עליי לבבות חסה חתוכים גס מיץ מחצי
🙂
אני מחיכת לקריאת הקטע הזה ברצף השניים הקודמים וזאת כי זה לוקח אותי למחוזות רחוקים כמו פריז, בתי קפה, מוסיקאים, ציירים, פילוסופים, נוצה תקועה בשיער קופצני, שרשרת פנינים ארוכה, שיחות חופרות ללילה, משקה, עשן סיגריות, ריח החופש הנאיבי. הרחקתי גם ל- Cafe el mear Ibiza
ומוסיקת CHILL-OUT"
ואז קראתי שוב.
רגע על מה מדובר כאן?.
על האומן כ"מרטיר"? כ"נביא"?.
למעשה לעשן כל אחד יכול אבל להיות אמן, משורר זה כבר סיפור אחר.
אבל אולי אני כמעשנת יכולה לחשוב בטעות שאני אומנית.
אולי האמנות שלי זקוקה לסיגריה, אולי לגפרורים?.
לא ולא,
האמנות שלי זקוקה לעשן סיגריה מערפל כדי שאוכל להיסתתר, או להסתיר אותה?.
אז חזרתי לתחילת הקטע- לחשבון אחרון: מה כל הסיפור הזה על זיונים- הסיגריה אחרי?. וודסטוק על הדשא ובוץ LSD , בובי מגי והשמאל הפירחוני?
ממתינה להמשך..
תמי, כן, היה נחמד אז. הזיונים שייכים למדור העונג,לא? הכל יתחבר בסוף. לא חשבתי על הסיגריה שאחרי, אבל זה מעניין בפני עצמו. הסיגריה שאחרי סקס, הסיגריה שאחרי האוכל.
אמיר
אני מסכימה איתך לחלוטין שהיה נחמד אולי יותר מנחמד. אני מתגעגעת לתקופה הנאיבית בה יכולתי לחשוב שמלחמות יעלמו מהעולם ושלום אחווה ואהבה יככבו בענק בחיים שלנו.
בטח אני מסכימה איתך שעונג שבת מענג גם בימי חול…כל רגע הוא רגע ניפלא לעשיית אהבה…:)
נ.ב.
כן, פריז, איביסה, טריפים, ובובי מגי – הכל היה שם. והיינו כל כך תמימים! בארץ "שיער" ואפילו הביטלס צונזרו, אבל המוזיקה והראש הרי הגיעו לכל מקום.הסיקסטיז (שהתרחשו בעצם בעיקר בסבנטיז)עברו עליי בעיקר בקיבוצים בארץ, באמסטרדם ובהודו. אבל במבט לאחור עיקר העניין היה באופטימיזם הלא ייאמן של התקופה. "אני ואתה נשנה את העולם". לא פחות. אחר כך הגיעו הפנקיסטים ודור האיקס המיואש. לבוגרי הסיקסטיז, אפילו להיפים שהפכו ליאפים, לקח זמן להתאושש ממכת הנפילה.
זיונים זה לא הכל
צריך להפסיק מדי פעם כדי לעשות דברים אחרים. עוד סיגריה בשבילי בבקשה.
החוק החדש שהוא, כמו שאלטוזר אוהב לנסח זאת, השוטר החדש שדבוק לכל אחד מאיתנו לתחת, מופיע וצץ באינספור מקומות אחרים, הרבה פחות צפויים.
תחשבו רגע על חוקים מהסוג של חוק הקסדות או חוק חגורת הבטיחות. ברור שהמדינה אחראית על אזרחיה- אבל עד כדי כך?? האם המדינה יכולה לקחת את החוק לידיים ולכפות על עצמי לשמור על בריאות גופי ונפשי?
ולסובלים מעשן ומזיהום אוויר (חלילה לא מעומס המשכנתא, המיסים, המלחמה ההזויה בשטחים וחולות רעות נוספות), רק נתון אחד מקורי שהתפרסם לא מזמן: 90 אחוז מהפחמן החד חמצני בגוש דן נגרם כתוצאה מהעשן שפולטים רכבי תחבורה ציבורית. אבל למי יש כוח לרכב על אופניים?
מסכים איתך. כל שנה מתים למעלה מאלף איש מזיהום אוויר בערים הגדולות, אבל להילחם במונופולים של אגד ודן הרבה יותר קשה מלהעביר חוק נגד ציבור לא מאורגן.ובקשר לאח הגדול שמפקח עלינו -הציצי בהמשך ב"פה קבור הכלב"
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2875&blogID=182
מאמר נפלא! והתגובה היא דווקא למעשנים???
המעשנים אינם מצורעים!!!
ואשר לאומנות יש בה משהו מהנעלה והנשגב, וכשנפגשים עם יצירה ומצחברים אליה, וחשים אותה כאילו נוצרה רק למעננו, ורוצים לומר לאומן תודה ששיתפת אותנו – זה אחד הרגעים הנפלאים.
דיבי, מסכים אתך לגמרי. העוצמה של חברה יכול להימדד במעמד האמנות והיצירה בה. האמן הוא מי שחולם עבורה מחדש את הממשות שלה. חברה שמדכאת את האמנים חושפת סימפטום של התפוררות וגסיסה.
אבל האמנים היו מטרה נוחה לכל מיני מדכאים לאורך דורות, דווקא בגלל כוחות היצירה שלהם. ממסדים דתיים, כלכליים ואפילו אקדמיים חשו מאוימים מהם אפילו בתקופות שהצליחו לדרדר את האמנים פיזית ונפשית לאשפתות.
העישון הוא רק סימפטום אחר לפעולתם של הכוחות האלה. הציצי הלאה ב"ייסורים ואקסטזה ו"פה קבור הכלב".
ערב טוב אמיר
אמרת שאומנות, צריך שיהיה לה דיאלוג עם קהל, וכאן נכנס מקומה של הכוחנות. השולטים בכיפה הם שמחליטים על פי רוב עד כמה אומן יוכל לנהל דיאלוג עם קהל, וכל אומן כדאי שיתברך בכישרון נוסף להיות איש יחסי ציבור מוצלח, ואם אין לא מקורבים בכיפה ואין לו כישורי יחצנות בסופו של דבר ידבר רק אל מעטים או ישאר במגירה.
אני מאמינה שאומנות טובה היא נצחית וכוחה, בסופו של דבר רב מזה של אנשי הכוח.
הלוואי. זהו מאבק מתמיד.
תור הזהב באתונה התרחש אחרי שזרקו את המלכים, וכל האזרחים הפכו למקור הסמכות (ולאו דווקא בדמוקרטיה, אבל בשלטון שנסמך על העם).
בחברת המונים כמו שלנו המאבק הוא בין פוליטיקאים שרוצים שכולם יראו אופרות סבון ויצביעו בלי לחשוב, לבין יחידים שרוצים להיות כמה שיותר בני אדם.