בננות - בלוגים / / הכל עובר חביבי
משוטטת
  • מאיה וינברג

    נולדתי בעיר אחת וגדלתי בעיר אחרת. עשיתי שירות צבאי מלא, למדתי, סיימתי בתואר דוקטור, התחתנתי, ילדתי. בדרך קרו דברים נוספים. כעת אני כותבת, מדברת עם חיות, מתרגלת יוגה בשיטת איינגר ומשנה את דעתי לעיתים תכופות. תמיד אני משוטטת בעולם. שוטטות הוא מושג שפותח על ידי בודלר. ה-flâneur על פי בודלר הוא אדם שמהלך בעיר כדי לחוות אותה. כעת (2012-2013) אני משוטטת בפריז . בשם העיר היפה החלטתי לפתוח את הדלת, טקסטים ותמונות.

הכל עובר חביבי

הכל עובר חביבי

 

אני חושבת לעצמי כשאני מקלפת תפוחי אדמה לתבשיל נוסף בארוחת חג נוספת. מי  כבר סופר איזו והיכן. אפילו חג הפסח, הארוך שבחגים, לאט לאט, פגוש אל פגוש, מתפנה ויוצא את הארץ. אני לא חובבת אף אחד מחגי ישראל, יש להודות על האמת, אבל פסח הוא אולי הנורא מכולם. פקקי התנועה הצפויים והמאוסים בדרך אל ארוחת החג, מצעד הסירים והמתנות, הקראת ההגדה שגם בפעם השלושים ושבע אינה נהירה, הפקקים הגרועים יותר בדרך חזרה, ועצירות הבקר הצפויה מהפגזת המצות. אחר כך המוני המטיילים בכל צימר רענן ובכל שמורת טבע כולל שמורת הנמל ומתחם התחנה בתל אביב. שומר נפשו ירחק. העדריות הכללית של החג, שבירת השגרה המאורגנת, מאוסות בעיני ולא נחוצות. ישראל, יותר מתמיד, מתגלה כמדינה קטנה, צפופה ולחוצה. קראו לי ציניקנית, מיזנטרופית, עוכרת המסורת. לא אכפת לי. אני רק מכופפת את הראש ומסוככת על בנותיי עד יעבור זעם החג. כולם יודעים שזה הזמן לעלות על מטוס ולהסתלק מכאן, כל מי שרק יכול.

אבל פסח הוא גם עונת המבקרים. זוג חברים יקר נוחת הישר מפריז. כמה טוב לסיים שיחה ב אָ טוּט. (קיצור לא טוט סוויט, כלומר, בקרוב מאד).

פינה טובה לאסקפיזם היא הים, כרגיל. הוא והחוף כתמיד סופגים הכל. כל כך מעט נחוץ. שמיכה, כובע , בקבוק מים וקופסת פירות (וגם מוסף העיתון, משקפי שמש, משהו ארוך אם יעשה קר, עט ונייר אם יבוא החשק לכתוב). בעלי המזל יישארו עד השקיעה לצפות כיצד כבה עוד יום. אין דרך טובה מזו לנצל את הזמן. הים המנקה, המלטף, המרגיע, המנחם. הים הנצחי. הים הטוב.

אנחנו יושבים בים ומלהגים בצרפתית שבורה (שלנו) והאנגלית רצוצה (שלהם). מספרים מה עשה לנו הזמן בינתיים. אנחנו מתגעגעים לפריז ומהללים אותה בעודנו יושבים על החוף, והם מהללים את השמש הישראלית והים הקרוב ומתגעגעים אל הים והחוף בעודם יושבים פה.

ושוב לשמוע או לה לה מתגלגל בטבעיות שכזו.

ולאט לגלות שחצי החוף בהרצליה מדבר צרפתית, אם לא החוף כולו.

כבר היינו בבריכה, באופרה לילדים במשכן האופרה, בבלט הקלאסי ממוסקבה, בארוחת חג אצל המשפחה הזו והזו והזו. היום שוב נלך אל הים והחוף. הפעם מוכר הארטיקים הרצוץ מתיישב לידינו. אנחנו קונים ארטיקים והוא שולף גם  אחד לעצמו, יושב ואוכל בשתיקה לידינו. לרגע אחד כולנו משפחה שכזו. ולעת ערב מבית הקפה מתנגנת מוזיקה נוגה. נדמה שגם הסירות המפליגות באופק לא זזות. ובאחד השירים פתאום מתעוררת לחיים להקת הכל עובר חביבי בשיר "תלווי אותי" שאוחז ואינו מרפה, גם בשעה הזו.

בעבודה החדשה אני נקראת לצאת מהעיר, אל השטחים הפתוחים, גם בחג. תבורכנה החיות. בדרך, אני אומדת את הנזק שהשמש עושה לפריחה, לציפורים, לגל הירוק. פסח הוא הירייה הראשונה בקרב של הקיץ. מי שקורא לו חג האביב פספס בגדול. מדי יום הנוף מצהיב והולך ובקרוב אפילו הצהוב יחדול. יעשה לחוּם קוֹצי. בינתיים חרציות אמיצות, אחרונות בצידי הדרך והבזקים לבנים  של גזר קיפח. אותו עמוד הפריחה עם הראש הלבן, הגדול, העגול. קיפח זו מילה אחת לגבוה ודק לפי המילון. מוזר להמציא דווקא לצירוף הזה מילה, אני חושבת לעצמי. כאן ראוי שיהיה ביטוי לדבר נפוץ יותר. נמוך, שמנמן ומזיע מעל מנגל בשעות החום.

נראה שאפילו ציפורים כבר השלימו את הנדידה חזרה מארצות החום. במבט מהיר אל השמיים אני רואה מגלנים שלא זזים מכאן לשום מקום. ובעיר, חבורה של סנוניות גוזרת את שמי הערב. הן נושמות ונושפות במפוחית בית החזה שלהן, מהירות ויפות. יפות וחולפות.

 

 

 

תגובה אחת

  1. עדנה גורני

    אהבתי את הכתיבה, את חוש ההומור, את שמות הפרחים והציפורים שאהובים עלי מאד ואת השילוב עם הצילומים.
    תודה
    עדנה

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למאיה וינברג