סהרורית
  • נאוה סמל

    ילידת יפו. בעלת תואר שני בתולדות האמנות מאוניברסיטת תל-אביב. פרסמה חמישה-עשר ספרים וארבעה מחזות. במרכז יצירתה עומדים גיבורים ילידי הארץ המתמודדים עם הזהות הישראלית ועם צלקות העבר.   ספרה כובע זכוכית שפורסם לראשונה בשנת 1985, היה הספר הישראלי הראשון אשר עסק בדור השני - בניהם של ניצולי השואה, וזכה בפרס משואה - המכון ללימודי השואה בשנת 1988. עוד מספריה: ראלי מסע מטרה; אשה על הנייר - שהיה מועמד לפרס ספר השנה לנוער בגרמניה 2004; גרשונה שונה - על החיים במשפחה של ניצולי שואה בתל אביב שזכה בפרס  National Jewish Book Awardבארצות הברית ב- 1990; לעוף מכאן על ניצול שואה מתוניסיה המלמד נערה ישראלית שיעורים בהישרדות, שנבחר כעשרת מספרי השנה הטובים לנוער בגרמניה לשנת 1995. אופרה על הספר נמצאת בהכנה – בהלחנת אלה מילך-שריף. מי גנב את ההצגה שזכה בפרס הספר המאוייר מטעם מוזיאון ישראל ובציון לשבח ב"פרס זאב" ואף עובד לסדרת טלוויזיה בערוץ 2; ישן הוא ער במקום אחר והאומץ לפחד - שני קבצי שירה לילדים.   הרומן צחוק של עכברוש שעוסק בזיכרון השואה כפי שהוא מועבר בשרשרת הדורות, ראה אור בשנת 2001 בהוצאת  ידיעות אחרונות. הספר זכה לשבחי הביקורת ואף הפך לרב-מכר ובאחרונה הפך לאופרה מצליחה בהלחנת אלה מילך-שריף ובביצוע התזמורת הקאמרית הישראלית. האופרה מוצגת בימים אלה בתיאטרון הקאמרי של תל אביב והסופרת והמלחינה זכו במשותף ב"פרס רוזנבלום לאמנויות הבמה" של עיריית תל אביב לשנת 2005. האופרה הוצגה במאי 2006 על במת התיאטרון העירוני של וורשה – פולין והוזמנה להופעות בדרום אפריקה במאי 2007. הספר יראה אור בגרמניה ב 2007.   יצירותיה של נאוה סמל תורגמו וראו אור גם באיטליה, רומניה, הולנד, ספרד, צ'כיה, בריטניה, תורכיה, אלבניה וסין.   בשנת 1999 השתתפה נאוה סמל בכתיבת התסריט לסרט התיעודי לומר קדיש וללכת על שואת יהודי טרנסניסטריה, בהפקת הטלוויזיה החינוכית הישראלית.   המחזה הילד מאחורי העיניים, סיפורה של אם לילד חריג, הוצג על הבמה בישראל במשך אחת-עשרה עונות, ייצג את ישראל בתחרות פרס איטליה 1987, שודר על ידי ה BBC לונדון, רדיו ספרד, בלגיה, צרפת, אירלנד, רומניה, גרמניה ורדיו אוסטריה, שם זכה בפרס דרמת הרדיו הטובה ביותר לשנת 1996. על הבמה הועלה המחזה ברומא, ניו יורק, לוס אנג'לס, פראג ובפסטיבל התיאטרון סיביו שברומניה. בימים אלה מוצג המחזה בתיאטרון רשיצה ברומניה, בתיאטרון הלאומי של תורכיה באנקרה, ובתיאטרון העירוני של לודז' - פולין. הפקה חדשה בישראל בשפה הערבית, עם השחקנית-זמרת אמל מורכוס, עלתה בהצגת בכורה באפריל 2005.   נאוה סמל זכתה בפרס היצירה של ראש הממשלה לשנת 1996 ובפרס "סופרות מאגן הים בתיכון" בצרפת 1994. ספרה החדש אישראל ראה אור בהוצאת ידיעות אחרונות וזכה לשבחי הביקורת. סרט תיעודי בעקבות הספר נמצא בהכנה. ספרה האחרון לצעירים איך מתחילים אהבה ראה אור בהוצאת ידיעות אחרונות. יראה אור באיטליה 2007.   נאוה סמל משתפת פעולה עם המלחינה אלה מילך-שריף גם באני רוצה להיכנס לספר בראשית - מחזור שירי תנ"ך שבוצע בידי המקהלה הקאמרית רמת- גן בפסטיבל אבו-גוש 2005 ובתיאטרון צוותא.   בין תרגומיה לתיאטרון: הניצול, משיח, כשהיא רוקדת (תיאטרון חיפה), זינגר (תיאטרון באר שבע), ילדה של כולם (בית ליסין), נערות הזהב (בית צבי), רכבת הצלה (תיאטרון אורנה פורת לילדים ונוער), רוז (תיאטרון הקאמרי).    נשואה ואם לשלושה. מתגוררת בתל אביב.  

חלב אב

גם לינשופים מגיעה מנוחה ואני מעופפת מכאן אל צמרות השמש של טורקיה.
תודה על קבלת הפנים המלבבת. הנעמתם לי את הכניסה לבננות- בלוגס.
בהיעדרי, אני משאירה לכם מעט חומר קריאה.
"חלב אב" -רשימה שפורסמה לרגל יום האשה הבינלאומי האחרון ועניינה העולם העתידי שבו ישלטו נשים. (הטקסט פורסם בעיתון "העיר").

בלוגרים חביבים ממין זכר, אתם יכולים כבר עכשיו להתחיל לגדל ציצים…

חלב אָב

 
15 בספטמבר 2099
 
גבירתי הנשיאה, מכובדותי, נכבדי,
לכבוד ולעונג לי לשאת דברים הערב, כאורח הכבוד של מועצת "המלקטות" – מנהיגות התבל.
מאז שמוקדי הכוח עברו לידיכן והמושג "תבונה רגשית נשיית"הפך לערך עליון בתרבות המאה העשרים ואחת ולאמת המידה הקובעת את כישוריו והתאמתו של יצור אנושי לתפקיד ציבורי, עבר עולמנו תהפוכות לבלי הכר. שום טלטלה בתולדות הציביליזציה לא תשווה לה. סבי, בן המאה חמישים ושש, עדיין זוכר במעומעם עידן שונה בתכלית שבו תוייגו הנשים כ"מין החלש", אותם ימים אפלים שבהם המנהג הברברי של מילת נשים עדיין רווח בארצות מסויימות, רצח נשים בשם כבוד המשפחה התקבל בהבנה בחברות אחדות, והאומה האמריקאית נקרעה לשני מחנות בסוגיית הפלות. אדם שיגיע אלינו ברחפת זמן מן העבר, יחשוב בצדק, שנקלע לכוכב אחר.
אני חניך אקדמיית "אמזון" לטיפוח מצויינות רגשית ודמויות נשים דגולות היו לי למופת. על קיר חדר האוכל באקדמיה תלויות תמונותיהן של אלינור מאקוויטניה – המלכה הראשונה שתבעה גירושין בטענה שבעלה לא ממלא את חובתו המינית ואינו מספק את עונתה (יש הסבורים שהיה לה עורך דין יהודי), אַרטֶמִיסִיה גֶ"נטִילֶסקִי אמנית הרנסנס שהגישה תביעה בבית המשפט כנגד הצייר שאנס אותה, וכמובן האפיפיורית יוהנה שנסקלה למוות בעת שכרעה ללדת ברחובות רומא והוחזרה אחר כבוד לרשימת אבות הכנסייה.
וכמובן, מעל למיטתי היה תלוי הפוסטר המפורסם של "בנות הגֶרִילָה" – קבוצת אמניות אנונימיות שפעלו בניו-יורק בשנות השמונים של המאה הקודמת והסתירו את זהותן מאחורי מסכות של גורילות. בדי עמל, הצלחתי להשיג את המקור שהתנוסס בשעתו על גבי האוטובוסים – אותו כלי תעבורה שקדם לרחפות הציבוריות: "האם על נשים להיות עירומות כדי לזכות ולהיכנס בשערי מוזיאון המטרופוליטן?" לנגד עיני עומדת דמות המתרחצת המעורטלת,
כשהיא עוטה כמובן מסכת גורילה.
דווקא בשל תרומתי הצנועה למהפכה כמייסד תנועת "חלב אָב", הנני מבקש לשמש כאן מתריע בשער. מקומנו כנשאי מטען גנטי איקס בעידן "המלקטות" הנוכחי צומצם למימדיו הראויים, אך דווקא בעת שידיכן הנשים, אוחזות במוסרות, מבעבעת לה מתחת לפני השטח אפליית גברים, בטענה שאינם מפותחים רגשית ושגם עשרות שנים של אבולוציה חברתית אין בהן כדי לבטל לחלוטין את מוגבלותם המולדת – לכך יידרש זמן ממושך פי כמה. אני נתקל לאחרונה בעמיתות המבטאות השקפה כי דחפי הציד ויצר האלימות טבועים עמוק ביצור הזכרי, וגם אם הצלחנו להקהותם במידת מה, עדיין שרידיהם קיימים, בדומה לעצם הזנב המיותרת שבגופנו.
כמה מבני מיני ניסו להדביר את הגן השלילי ולבטלו כליל בהתערבות כירורגית, אך התוצאה הייתה יצור שלא פלט יותר זרע בעת המעשה המיני, שכן הצורך להפיץ את עצמו ולהתרבות דוכא לחלוטין.
כמעט ועמדנו בסכנת הכחדה של המין האנושי…
אינני נמנה על בני מיני הדוגלים בהפיכת נגד ובהשבת הבכורה השלטונית בכוח, ובוודאי שאינני תומך באותם תאי מחתרת השורפים את מגיני הביצים שלהם מול בנייני הממשל ומטיפים לדת "מיהו נזר הבריאה", ועם זאת החלטת המועצה העליונה של המלקטות מהיום יוצרת בי אי- נחת, ואני פונה אליכן מכובדותי, לשקול אותה מחדש. המרת המושגים הלשוניים המקובלים "זכר" ו"נקבה" (שנכתבו כך במקור בספר בראשית) ב"נוֹקֵב" ו"זְכִירָה", ושיכתוב כל ספרי הלימוד בהתאם, היא מסוכנת. אף כי ההיפוך הלשוני תואם את מצב הדברים הנוכחי והשאיפה לכונן סדר מושגי חדש יש בה מן הצדק, אני סבור שההחלטה האומללה הזו, תיצור עלבון וזעם מיותרים ותמריץ את יצר התוקפנות ודחפי הציד אצל היצור הגברי. חלילה עוד עלול להיווצר קרע בינינו.
וכי עלי להזכיר שבסין עדיין מתקיים המנהג המגונה שבו מתפטרים מזכרים עודפים והחוק מתיר לכל יחידה הורית לשמור לעצמה יצור זכרי אחד בלבד? "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון" – האם נעצום עין נוכח גזירת פרעה שהתגלגלה לעולמנו הנאור?
את תנועת "חלב אָב" ייסדתי לפני שנים, בראשית עידן "המלקטות". מנת חלקי היו ביזוי והשפלה שספגתי לא רק מבני מיני, אלא גם מנשים שראו בי פולש מגדרי. כינויי הגנאי שדבקו בי ובשכמותי "דָד מזוייף" ו"עָטִינוֹן" עדיין רודפים אותנו.
גברים מיניקים, מגדלי שדיים לתפארת, היה אז מעשה חריג, שלא לומר חתרני. נתפסתי כאדם תמהוני הראוי לנידוי, ואולם במרוצת הזמן התרחב המעגל ורבים הצטרפו לתנועה שלנו המבקשת להתנסות במו בשרה, לפחות במחצית החווייה הנשית שהטבע בקמצנותו שלל מאיתנו.
ההריון והלידה הם עדיין מעבר להישג הגוף הזכרי, וכל הנסיונות להפרות אותי ולגרום לי להרות, עלו בתוהו, אך לפחות שפר מזלנו והצלחנו לחולל תמורה במבנה הביולוגי וההורמונלי ולאפשר לבלוטות להפיק מתוכנו חלב אב. ההנקה הינה חווייה אנושית כה עצומה, דלות המלים מכדי לתארה. יצור חי זעיר יונק משדי, קרוב לחיקי וללבי, נשימת אפו נמהלת בזו שלי…
עד יום מותי אזכור את הרטט שחלף בי כאשר שפתיה של וולדתי הבכורה נצמדו לפטמותי ומצצו ממני את נוזל החיים. ועוד אוסיף כי אין כמעשה האהבה של גבר מיניק. השדיים -בנוסף להיותם איבר מלבה תשוקה, הם גם מקור של חסד וחמלה.
זכיתי להאריך ימים כדי להתענג על החיזיון של גברים החולצים שד ברחובותינו, במרחבי הריאות הירוקות שלנו, מתחת לאדמה, בעמקי הים ובגבהי האטמוספירה. אנחנו אפילו משמשים "מֵינֵק" לוולדות של ידידים שחלב האב שלהם דליל ואינו מספק.
נשיר כולנו ביחד את ההמנון שלנו – שירם העתיק של הביטלס: "ליידי מדונה, תינוק על חזך, תוהה כיצד הצלחת להאכיל את כולם".
אותו סב ישיש שנישל אותי בשעתו מן הירושה והאשים אותי בבגידה בבני מיני, בירך אותי אמש, ערב הכינוס העולמי, בברכה היהודית הנפלאה "ברוך שעשני אשה".
כאן בעריסה ישן לו נכדי היחיד, חובק את מסכת הגורילה שעוברת אצלנו מדור לדור, והוא שימשיך את המסורת ויניק את צאצאיו בתורו – נקבות וזכרים כאחד.
נחסה כולנו בחיקה של אלוהימָה!
 
נאומו של ייה למס, מייסד תנועת "חלב אָב", 15 בספטמבר 2099
 
 
נאוה סמל היא סופרת ומחזאית. ברומן האחרון שלה "אִישראל" (הוצאת ידיעות אחרונות) הריצה לנשיאות ארצות הברית אשה יהודייה. עמנואלה וינונה נוח, מושלת מדינת היהודים החלופית "אישראל", זוכה בבחירות המקדימות ומתמודדת מול נשיא גבר מכהן.
 

 

4 תגובות

  1. מה זה, נאוה, עוד מעט תתחילי לעשן?!
    לגופו של עניין, יופי של אתר, מברוק ובהצלחה.
    ועד לתגובות ענייניות יותר, בהערכה רבה, כרגיל,
    בן-ציון

  2. נאוה השבה – נא לקרוא במלרע
    ראשית, ישראבלוג זה הרבה יותר טוב מישראבלוף!
    שנית, אני חוששת שהקפצת אותנו מעידן הציידים לעדין המלקטות. והזרעים מהיכן? לא כל פלא אפשר לליצור מזרעי מסטיק
    והעיקר
    מתה עליך

    • תודה לך צו,

      בטח שהקפצתי אותנו לעידן המלקטות, וכי אין אנו רשאיות לשגות קצת בחלומות?

      ותודי שהמראה של גברים עם ציצים יכול לשנות את העולם…
      שרק לא יתחילו למדוד לנו את החזיות.

  3. חזרנו מחו"ל, קראנו ונהננו. מבטיחים לעקוב באדיקות. כיף שלא צריך לחכות לספר הבא כדי ליהנות מפניני לשונך.
    אוהבים – תרצה וחיים מאור

© כל הזכויות שמורות לנאוה סמל