בננות - בלוגים / / המזוודה
הבלוג של נורית זרחי
  • נורית זרחי

    כתבה למעלה מ-100 ספרים ופרסמה נובלות, סיפורים קצרים, ספרי שירה, קובץ מאמרים ומעל 80 ספרי ילדים. היא קיבלה פעמיים את פרס ראש הממשלה לספרות ופרסים נוספים רבים ביניהם פרס ביאליק היוקרתי, פרס זאב (5 פעמים) ארבעה ציונים לשבח ע"ש כריסטיאן אנדרסן, פרס משרד החינוך למפעל חיים ואת פרס יהודה עמיחי לשירה לשנת 2007.   הכתיבה של זרחי מאופיינת בהומור ופנטזיה, חידושים מטאפוריים וגישה רעננה לחיים הישראליים. כתיבתה נתפסת כעילוי פוסט-מודרני של תבנית הכתיבה הקצרה בין אם שירה, בדיון או עיון, והיא מושא ללימודי ספרות ומחקר אקדמי.   נורית זרחי נולדה בירושלים, התייתמה מאביה בהיותה בת 6 וגדלה בקיבוץ גבע כילדת חוץ. בעלת תואר בספרות ופילוסופיה מאוניברסיטת תל-אביב נורית זרחי עבדה גם כעיתונאית בידיעות אחרונות, מעריב והארץ, היא לימדה ומלמדת ספרות ילדים, שירה וסדנאות כתיבה באוניברסיטה העברית בירושלים, בתל-אביב באר-שבע, חיפה ועוד.   בין ספריה: נערות הפרובינציה העצובות והשאפתניות (כתר, 2007), הרצפה מתנדנדת (ידיעות אחרונות, 2003) ואמן המסכות (זמורה ביתן, 1993)   ספרה להתראות באנטרקטיקה (כנרת זמורה ביתן דביר, 2005) עם איורים של בתיה קולטון תורגם לצרפתית ויצא לאור ב-2007 בצרפת בהוצאת Actes Sud.   בין ספריה לילדים ונוער: שלושה אגסים וחד-קרן, פז ואני, באה מלכה למלך, אמבטים, נמר בפיגמה של זהב, פעם היה ופעם לא, ילדה רובין הוד, מחלת הגעגעוים של סולי, אותי קיבלו חינם, בוטיק סיגי וחוט ועוד רבים אחרים.   נורית זרחי היא אחת הסופרות והמשוררות הפורות והמוערכות ביותר הפועלות כיום בספרות ובשירה הישראלית למבוגרים, לילדים ולבני נוער. בכל סוגי היצירה השונים בהם עסקה זכתה זרחי לשבחים והעברית שלה כונתה לא פעם "נדירה" ו"נפלאה". ספריה לילדים ידועים על שום מקוריותם ומורכבותם ועל שום היותם אהובים ומוערכים גם על-ידי מבוגרים.

המזוודה

800×600

אחי עמד בחצר ואסף מי גשם בכוסית כפי שהורה לאחותי הספר יופייך בידייך. גם גבירתנו סברה שאם תשטוף בהם אחותי את פניה הם ייחלצו אותה מן הבית הזה שהיה מתמלא מים לולא נתמך בכריות וגיגיות בימי הגשם, כמו באותו יום.

מזל, אמרה גבירתנו, שהמזוודה נמצאת מתחת למיטתו של רוֹמשׂקה, שם היא מוגנת מכל פגע.

 מתי הופיעה המזוודה?

ודאי התגלגלה איתנו מבית לבית, עד שהגיעה הנה לבלוך, כך נקרא הבית בפי גבירתנו, שבלשונה היטיבה לשחק עם הקיים.

מה יש שם?

תוכניות של זרחי לשנים הבאות וספרים שטרם נשלמה כתיבתם.

כמה מגוחך היה מצידו להכין לו תוכניות לשנים שיבואו, חשבתי, בעודו מקדים למות.

לא יכולתי לשער שהתוכניות הן סוסים הדוהרים קדימה, ושחיי אדם תמיד מפסידים להן.

 המלה אבא נעדרה מן הלקסיקון שלי מחוסר שימוש.

ריח טרי של גשם הרחיב את גבול החצר, הִנציץ כמרגליות את פרחי לוע הארי הזעירים, שטופי מי הגשם.

אני מיהרתי החוצה לתפוס את הטרמפ היומי שהביא אותי כל בוקר למחנה הצבאי, לחוצה בין שני הגברים, הנהג וידידו, על ספסל הטרנזיט. גם בטלטלות הייתי כונסת את גופי במדים, מצמצמת, נזהרת מלגעת בגוף אחד מהם.

לא הצטערתי, ולמעשה אפילו עודדתי את החלטת המשפחה, דודַי בעיקר, שכינסו מועצה והחליטו לשחרר אותי מן הצבא בעזרת קשרינו כדי שאעזור בפרנסה, אחרי שרוֹמשׂקה חלה.

המשימה הוטלה על סבתא ועל קשריה הספקמשפחתיים ספקלוקאליים, מסתמכים על עיירה שכבר איננה קיימת.

בדידותה של סבתא נידבה אותה בעליזות למשימה מן הסוג הזה, בלחץ ההחלטה הכלכלית של גבירתנו, שהפתיעה במעשיוּת לא אופיינית לה.

עמדתי לסיים את הסמינר הצבאי שהתקיים מדי ערב אחרי שעות השירות הצבאי. 

כשם שתמיד פחדתי שבסוף אשאר בודדה וענייה, כך פחדתי שאהיה מורה, אבל לפני שהספקתי לחפש פתח אחר כבר הייתי מוכתמת בשיר התהילה להוראה:

כל הצרות קרו לי תמיד רק בחופשים.

היא לא היתה צריכה להסביר לי אילו.

והנה אני, מציצה בתעודת השחרור: משתדלת מאוד, נכתב שם. זה לא היה כבוד גדול, נפגעתי, אך לא הופתעתי, מבחינתי זה היה המשכה של מסורת האני.

באותו משרד עמד תמיד ריח של שעווה בוערת, החומר שהייתי חותמת בו את החבילות שנערמו בארון הברזל שבפינה. מדי ערב היה עלי לנעול את הספרים המקצועיים אחרי שהייתי נושאת אותם למחסן יחד עם רשימת התפוצה של יחידות צה"ל, שהיתה מסווגת כסודית.

טוראית, אמר המפקד בוקר אחד, באתי ומצאתי את הארון פרוץ. אולי לא נעלת לפני שיצאת.

לא יתכן, אמרתי.

לא רק שזה היה בגדר יתכן, זה היה ודאי. מיהרתי להצטרף לאחת הבנות, או שחששתי לאחר ללימודים. אל תהיי סבונית כזאת, אמרתי לעצמי.

זה היה תרגיל אומץ.

המדים שלו היו מגוהצים בדקדוק מוקפד.

זה היה מביש ומשחרר לשקר, הייתי דוברת אמת כפייתית, בעיקר כשפחדתי.

יש לך מזל שרשימת התפוצה לא נגנבה, אמר, אחרת היית מבלה חופשה במחבוש. 

פרט להרגשה שאני תמיד עוזבת באמצע לא הפסדתי הרבה כשהחלפתי את השירות הצבאי בהוראה.

גם לא הרווחתי.

התהום שכל הזמן לחשה לי על קיומה, לא נעלמה. מבלי דעת ידעתי שהיא שם.

הילדים בכיתה שלימדתי בה נהגו להעיף על היתושים את סנדלי הקיץ שלהם, ועל הקיר מנו בדם את מספר הקליעות.

במקום להיכנס בהפסקות לחדר המורים הייתי נכנסת לספריית הילדים המנומרת אפלולית רכה מן האור המסונוור שחזר מלוּבּן מן הקירות.

גם הביתה חזרתי במסדרון של אור. הגן העירוני, שהיה מכושף פחד כשחציתי אותו בדרכי חזרה מן הצבא מדי לילה, התנוצץ עכשיו כמו חוגג את ריבוא העלים שהתנוצצו לכבוד האור.

מקרוב נראה הבית על סדקיו הפעורים כמו גממית תמימה שצצה מן האדמה כמתוך אגדת עם רוסית.

הכניסה היתה מרוּבּבת שזיפים פקועי בשלוּת, שאפילו הציפורים כבר מאסו בהם.

רק אחי, בתקווה להעשיר אותנו, ערך מהם שכבות שכבות וקבר בתוכן עצמות כדי ליצור שמן אדמה.

ופעם, בשעת עבודה שכזאת, מצא לא פחות ולא יותר מיהלום.

שטויות, אמרה גבירתנו, שגדלה מאחורי הסירים במסעדת המֶנזה שנוהלה בידי אמה.

אבל לא, זה אמיתי, תראי מול האור, זה נוצץ, יש לזה לב.

ואחר כבוד נקראה מבית האבות סבתא, נצר אחרון למשפחת יהלומנים, לבדוק את אמיתותו של האוצר.

ובשבוע שלאחר מכן, כשחזרה מן הבדיקה:

נו?

סבתא קמה מן הכיסא ונופפה בשתי ידיה כבתיאטרון. לא היא, גברת קטנה וכבדה שנושלה משׂפתהּ, מבעלה ומבּנהּ, מרכושה וממעמדה, תניח לרגע מעין זה לחלוף.

נחשו מה? אולי קְטון היהלומים ובכל זאת, יהלום!

כשהגעתי היה הבית ריק. גם מושבו של רוֹמשׂקה ליד הרדיו במטבח.

אחותי עברה לגור בבית דודתי כדי שבכיה של גבירתנו לא יטריד אותה בשעה שהיא מתכוננת לבחינות.

אחי נסע ללמוד באחד מבתיהספר החקלאיים, לנשום אוויר חופשי.

גם העירייה לא טמנה ידה, ולמראה הסדקים בקיר שניבּעו גדולים יותר ויותר, הוציאה צו הריסה לבּלוךְ שלנו.

עילעלתי בדואר שהצטבר.

באדום היה מסומן תאריך הריסת הבית.

לקחתי יום חופש מביתהספר כדי למלא אחר ההוראה של גבירתנו.

הבית כבר היה ריק כולו, ונראה כמו צדף שבור. רק המזוודה היתה מוטלת במרכז הבית. עכשיו ראיתי אותה, שבורה, אכולת מים, ללא ידית.

הניירות ביצבצו מתוכה כמו רצו להימלט.

מחר, לפני שיבואו להרוס את הבית, נוביל אותה למקום המיועד.

בוקר. השמים עוד נמוכים. גבירתנו ואני יוצאות מן הבית החדש בדרך הישנה לאסוף את המזוודה.

הנה ילדי התיכון עוברים על פנינו, רוכבים על אופניים. הנה החיילים.

אני מביטה בהם בתחושה לא ברורה, כמי שהיה שייך לפני רגע למקום שלא היה שייך אליו.

ככל שאנחנו מתקרבות לשכונה גובר קולן הבוקרי של הציפורים. את הלול השכן הרסו כבר לפני שבוע. 

אבל איפה הבית שלנו? העין מאבדת את נקודת המעצור.

תקועות על עומדנו, גבירתנו מביטה בי ואני בה. גל האבנים שנמצא במקום בו עמד הבית מחזיר לנו את תחושת המציאות.

איננו שומעות מה שאנחנו אומרות בגלל רעש הבולדוזרים.

מעל ראשינו האוויר כולו מולבן. על ענפי העצים מה זה? אנפות? שלג?

הבולדוזרים הקדימו ביום.

נגד פני מסתחררת כעלעול להקת הדפים של אבא. אני רצה, וידי פשוטות קדימה. אני מתרוממת על קצות האצבעות, מנסה לתפוס בקצות הניירות המרחפים. ידי חוזרות ריקם, כמו ניסיתי לתפוס מכיתות שלג.

כאילו רדפתי אחר המתים.

 

מתוך קובץ הסיפורים "בצל גבירתנו", הוצאת ידיעות, 2013

Normal
0

false
false
false

EN-US
X-NONE
HE

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-priority:99;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman","serif";}

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לנורית זרחי