v\:* {behavior:url(#default#VML);}
o\:* {behavior:url(#default#VML);}
w\:* {behavior:url(#default#VML);}
.shape {behavior:url(#default#VML);}
רוֹמשׂקה נופנף בידו בביטול.
בן גוריון? בטלן גדול, אני הכרתי את בן גוריון כשעבדתי איתו בפרדס.
גבירתנו לא שמה לב. היא עמדה במטבח, שלטענתה הוכיח את עדיפותו על פני מטבחים משוכללים יותר בשל המרחק הקצר שבין השולחן לכיור. אבל למטבח שלנו היתה תכונה מיוחדת נוספת, הוא היה תלוי מעל תהום. בחול שנפער בצידו האדום, ממש ליד עץ השזיף, יצרו מי הגשם חפיר בגובה אדם.
עין החושך הפעורה בתוכו הבטיחה רָעות.
רוֹמשׂקה אמר גם שהכיר את מוצרט. גבירתנו לא ענתה. יתכן שהיא והאחות הקטנה ישבו אז ליד הפסנתר על הספסל השחור והמשיכו לנגן.
בהזדמנות אחרת גבירתנו הסבירה, שנבין, שגדל ללא משפחה, כילד עלה לבדו לארץ ומאז הוא עובד – שנבין.
לאמיתו של דבר, חשבתי, זה היה האופן בו הביע את דעתו על אלה שאינם עובדים עבודה אמיתית, כלומר בידיים, והם מנגנים להם או מנהלים מפלגות. אותו בוז רחש גם לנו כשלא הצלחנו לסובב את פותחן הסרדינים או את מפתח הדלת. כסססס… היה לו קול מיוחד לרגעים האלה, קול של ניצחון.
כך היה עומד מאחורי ומתבונן כיצד אינני מצליחה לפתוח את הדלת, ואני, שחשה קור בידי המזיעות, מסובבת את המפתח לימין – ולשוא, לשמאל – ולשוא, ובידיים קרות שעולה בהן הזיעה, מושכת בחוזקה את הדלת, פונה לעברו, ורואה איך הוא מביט בי בעין קרה, יצור עלוב, חסר תקנה שכמותי.
במוצאי‑שבתות היה רוֹמשׂקה יושב ליד שולחן האוכל לערוך את חשבונותיו העסקיים. היה כותב על פתקים, שולף ומחזיר לכיסים.
גבירתנו לא העריכה ביותר את כוחותיו האינטלקטואליים. לנו האחיות, שלא היינו בנותיו, אמרה פעם: כשרוֹמשׂקה צריך לחשוב הוא בולע פַּלגין.
ואכן, חדות לשונה התבססה על עובדות. בבואנו מבית‑הספר היו פוגשים את פנינו על מדרגת הבית הפועלים, שפנו אלינו בעברית מהוססת:
לא בּוֹ רוֹמשׂקה, איפה הוא, איפה כסף?
שעות לאחר מכן, בכל פעם שהצצנו מן החלון, ראינו אותם יושבים כפסלים גדולים, דמותם מהולה באפלולית הערב. לידם על המדרגה עמדו כוסות הקפה הריקות שגבירתנו הציעה להם במהלך היום, נבלעות בחושך כמו בציור פלמי.
אולי בתקווה שיתייאשו היה רוֹמשׂקה חוזר בשעה מאוחרת ומטיל על הכסא את תיקו הספוג בריח בנזין. החיפוש אחר הסנדוויצ'ים שהותיר, העטופים בנייר פּרגַמֶנט שהוסר מחבילות הגבינות, היה קבלת הפנים שערכנו לו אנחנו, הילדים.
באחד מימי שישי בתחילת הזמן, לפני שלמדנו להכיר אותו, הסתובבה גבירתנו בקוצר‑רוח מחלון לחלון.
מאוחר, אמרה, בטח קרה לו משהו. בואי, נלך לחפש אותו.
ברחוב היה חושך נחמד, כמו לפני עליית המסך על מחזה הערב. ריח מתקתק וסבוני של שיח ששמו נשמט מן הזיכרון הציף את הרחוב, בתנופת מנצח של מי שנחלץ מריחן השתלטני של הגויאבות.
גבירתנו לא דיברה, אבל נשימותיה התכופות וקול צעדיה הקצובים הביעו את זעמה. יתכן שאז ויתרה על חלום המשפחה המאושרת. אבל אצלה כל ויתור היה מלווה בהרמת רגל גבוהה יותר, החיים גייסו אצלה את הכוח יותר מאשר את ההבנה, את מערכת הדימויים יותר מאשר את הסיבתיות.
אז, בתחילת הזמן, היו לרוֹמשׂקה אקדח טומי, בֶּרֶט ואופנוע, אביזרים שאיפיינו את אלה הצועדים במצעד המרכזי של הזמן, הגנה, פלמ"ח, צה"ל ואחרים. הוא קלט אותם באוסמוזה מן האוויר, נושם דרך ריאות התקופה. אבל הוא כאילו הפנה אליהם את צידו, מבוגר מדי לעיתויים הנכונים, או אולי נטול זיקה, מעולם לא הבנו מה העניין.
ובכל זאת, עם הילת גיבור הופיע לפני גבירתנו, שלא היה לה חוש מדויק למהלכים ציבוריים, לא הבינה מה שאירע עם פרוץ המלחמה, כשנאלץ לדבריו להימלט ולהשאיר אחריו בשטח ציוד יקר לאין ערוך, משאבות, מקדחות, קומפרסורים.
ברגע האחרון ברח למלט את נפשו, ואומנם נפצע אז – היא לא שאלה בידי מי – ונזקק לבית הבראה, זמן ארוך דיו כדי לסיים ספר. הוא חזר על הדברים האלה שוב ושוב.
מדי פעם היתה גבירתנו מסתגרת איתו במטבח ומנסה לרדת לתחתית שאול העסקים. כשנפתחה הדלת, כמו במחזה קלאסי, היתה מסיימת את המערכה במשפט: "במחלקה לענייני חפצי נפקדים מחכה לנו רכוש גדול."
החושך הִסמיך, בחלונות דלקו כבר אורותיהן של המשפחות שהשבת באה לאשר את היותן מאושרות.
גבירתנו רצה ברחובות הריקים לדֵייוִי, אחיו של רוֹמשׂקה, שדירתו עמדה מעל למחסן הברזלים.
גוד איוונינג, אמר לנו דייוי במאור פנים מקצועי של נהג דן, שיניו וגופייתו מבהיקים מלובן. וֵור איז רוׂמשׂקה, יוּ אסְק? הוּ נוׂאוׂז?
הַפּליאה מידיעת האנגלית ליוותה את ירידתנו במדרגות. זו היתה שפת הקולוניאליזם, ובנוסף לכך, חלקֵנו דיסלקטים לשפות.
רוֹמשׂקה חיכה לנו בפתח הבית, מושיט לשלום את ידו המדממת. אחת המשאבות נשמטה לו על היד, או אולי היתה זו מקדחה.
בתנועות גדולות וללא אומר חבשה גבירתנו את ידו ברצועת סדין ישן, והוא בהפגנתיות ירד למרתף. שם היה יושב בִּרצותו להעניש את גבירתנו.
העצים בחצר גדלו והסתעפו. השזיף, הגויאבה והשסק המטירו את פירותיהם לאדמה כל אחד בעונתו, אבל כמעט שלא ניתן היה לאכול מהם אחרי שבּילבֵּלים, עורבנים ועטלפים סעדו בהם את ליבם. מן החצר הסמוכה תרנגולותיו של השכן ואסיל דבּיל, פירסמו בקול את אניגמת שמחת הקיום.
לצד החיים הגדולים תמיד מתנהלים להם חיים קטנים השואפים לכיוון אחר, כאומרים, הכול כשורה, שנאמין.
בלילה יכולת לשמוע את הצבּים שהזדווגו מכים באדמה לאחר המעשה.
היבלית שהתפשטה בחצר כמעט שהגיעה אל פי הבור, אבל לא יכלה לעינו השחורה הפעורה.
רק בלילות ירח נדמה היה שהוא נרגע מעט ומשוחח בשפתו עם הלבנה.
בתוך הבית עצמו לא השתנה דבר פרט לילדים, שאם רצו לראות את בבואת השתנותם היה עליהם לעלות על מעקה האמבטיה. כפיפה אחר כפיפה יכלו לסקור בראי את הגוף כולו, נזהרים שלא ליפול אל האמבטיה שהיתה גדושה בכביסה שרויה.
רוֹמשׂקה המשיך בשלו: הוא הכיר את טולסטוי ואת ורדי, וכהוכחה פצח באוֹציצוֹרנָיָה כאילו היתה זו אופרה. גבירתנו לא ענתה לו, עכשיו עוד פחות מאז.
הגיע הערב של לַפּידֶס, מערכה אחרונה, שאף שהחיים נמשכים אחריה, ברור שההצגה נגמרה.
ליל שבת ורוֹמשׂקה מחשב חשבונות.
גבירתנו:
אתה חייב להם הרבה?
הרבה, מה זה הרבה?
ואין לך לשלם?
אין, אבל ככה זה ביזנס, יום אסל יום בסל.
הולכים, אמרה ותפסה בידה של אחת מאיתנו, ורצנו. מן החצר צעקה לו, שטמפפר ארבע, כן?
פתח תקווה לא היתה מנהטן, אבל גם לא יהופיץ. בבית‑הקפה הציפור הכחולה, מקום שרקדו בו בזמנו הבריטים פוֹקסטרוֹט עם נערות המקום בכובעים דקי שוליים, הציגו עכשיו סרטים. מסך גדול השקיף על הרחוב ויכולת לראות את שמשון ודלילה שרים בקול אמריקאי אַי לאו יוּ.
גבירתנו רצה קדימה. אם בת‑לווייתה קיוותה לפגוש מעבר לפינה מישהו שיאמר גם לה אי לאו יו, אפילו בעברית, היא לא יכלה לעצור ונאלצה לרוץ בעקבותיה.
גבירתנו הכתה על אחת הדלתות בכעס.
נוכח פניה המופתעים של גברת לפידס, שפתחה את הדלת בחלוק פרחוני, צעקה:
לא ראיתם שהוא פנטזיונר? לא היה לו ולא יהיה לו, וגם לכם לא יהיה, ואין לכם מה לחכות.
את שומעת, אמרה בדרך חזרה, –על המצבה שלי תכתבו: פה שוכבת האשה ששנאה חובות.
האם זה לטובת הבורא שהוא משחק קובייה?
יום אחד ניגש רוֹמשׂקה לסתום את הבור, כדי לרצות את גבירתנו או כדי לאטום את העין המאיימת. המשימה היתה גדולה ממידותיו והוא התמוטט ושוב לא חזר להיות כשהיה.
משותק בחצי גוף ונטול יכולת דיבור היה מגיע אל מחסן הברזלים, ובאחד המוטות מאיים על מי שנראה לו כבעל חוב.
בימים שבאו היה אפשר לראות את גבירתנו יושבת בערב ליד שולחן המטבח, אחרי שפינתה הצידה את הסביבונים או קנקני השמן שסיימה לגזור לילדי הכיתה, כותבת על נייר משובח שנתלש מבלוק מכתבים:
א.נ.,
הננו להודיעך שאיננו יכולים לשלם החודש את חובנו לקופת חולים/ לביטוח לאומי/ להנהלת הכפר הירוק/ או למדרשה למוסיקה, מכיוון שבעלי…
לסיום היתה מעבירה בגאווה לשון על שולי המעטפה.
רוֹמשׂקה נפטר. הבית ההוא נהרס. רק מכה קלה היתה נחוצה לשם כך, נראה שהסדקים שאפו מזמן לקרוס לגובה האדמה.
כשאחינו חזר מן המלחמה כבר לא גרנו שם. עוד לפני שירדנו לחקר המונח הלם קרב ברור היה שצריך לעשות משהו כדי לחלץ אותו מן העמעום שנשקף מעיניו. ישֵן ולא קם, קם ולא הולך, לא ללימודים באוניברסיטה ולא לעבודה.
מכיוון שהיה זואולוג משחר ילדותו הבאנו לו כלב‑רוח, גור סַלוּקי מהווטרינר.
הסלוקים הם כלבים עתיקים, ניתן לראותם מצוירים על קירות קברי הפרעונים. יש להם אישיות נפרדת משל עצמם, לא צייתנים אבל נאמנים, וכושר הריצה שלהם ידוע.
הוא ירד עם הכלב לסיני, זה היה לפני שהחזירו.
הלו, אל תחכו לי לשבּת, הודיע, אני מחפש את עוץ, הוא ברח והצטרף לסלוקים של הבדווים.
רק השבוע סיפר לי שמצא אז את עוץ, אצל בדואי זקן ששמר על איזה מתקן במדבר. פה ושם דקלים, דיונה, משאבה חלודה ושער שמוליך לשום מקום.
כצפוי הוא הכין לו קפה, ובעברית המעטה שזכר סיפר שעבד הרבה שנים אצל יהודים בחיפה, אפילו דיבר יידיש. היה ילד, ואז במלחמה ברח לדרום לסביבות באר‑שבע, ואז שוב מלחמה ושוב ברח למקום אחר, וככה וככה, ועכשיו הוא כאן.
אם הוא זוכר עם מי עבד?
כן, זוכר, אדון זה ואדון זה, והיה אחד רוֹמשׂקה, כן, היו לו משאבות, מקדחות דיזל, רכוש הרבה השאיר, היה מלחמה.
אתה בטוח שרוֹמשׂקה? שאל אותו, כמתעקש לשנות את העבר בכוח הידיעה. מי לקח את הציוד הנטוש ההוא?
קצת ערבים לקח לו, קצת יהודים, אמר הבדואי הישיש בפיו חסר השיניים.
מתוך קובץ הסיפורים "בצל גבירתנו", הוצאת ידיעות, 2013
אוי כמה קשה. אפילו לנשום היה לי קשה. קראתי גם את הראיון בהארץ והזדהיתי מאד עם הדיבור על איבוד השפות השונות שהיו כאן פעם ובכלל עם הבעיה של להיות לכודה בין שפות. תודה רבה, אומי.
תודה
להתראות
נורית