בננות - בלוגים / / אנה שומלו
כף האהבה
  • שוש ויג

    סופרת ומשוררת , מבקרת ספרות .  כותבת לאתרי תוכן באינטרנט ,אי-מגו, מחלקה ראשונה,  הפורטל לשיוויון ולצדק חברתי.  מנהלת האתר : ספרשת. פיוטית פרסומים: "דרך העיניים שלי" הוצאת אסטרולוג, רומאן , 2000 "חגיי ועונותיי" הוצאת אסטרולוג , רומאן , 2002 "תבואת השיגעון" הוצאת צור אות, שירים, 2006 "איפה את חיה " הוצאת צור אות שירים 2009   ספרשת

אנה שומלו

 

ספר חדש בהוצאת "פיוטית", 

סיפורים קצרים מאת 

אנה שומלו

דווקא פתאום

את האהבה האמתית שלי הכרתי ביום שרכבתי על האופניים ונכנסתי לתוך עדר פרות שחזרו מהאחו. זה היה סוף הסופים.

האמת? לא ממש ידעתי לרכוב על אופניים. הדוד שלי עזר לי לעלות עליהן. אלה היו האופניים שלו, אופניים של גברים, והרגליים שלי היו קצרות מדי. הדוד חיכה לי עד שעשיתי סיבוב מסביב לגן, ועזר לי לרדת. ביום ההוא, כשחזרתי, לא חיכה לי. אף אחד לא חיכה לי. השמש להטה והשביל הסריח מזפת. הרגשתי שאני נוסעת על בצק. עשיתי כמה סיבובים, אבל לא פגשתי אף אחד שיוכל להוריד אותי מהאופניים. נבהלתי נורא. בקושי הגעתי לדוושות, הכתפיים שלי כאבו מההתמתחות, והמכנסיים נדבקו לי לירכיים. נסעתי בכל העיר ובכל פעם כשעברתי ליד הבית קראתי בקול "דּוֹד", אבל הכול היה מת. לא יכולתי להסתכל ולראות אם יש מישהו בחלון כי פחדתי ליפול מהאופניים, ולא העזתי לצעוק בקול רם כי סבא ישן, ולהעיר אותו משנת אחר הצהריים לא בא בחשבון. זה יכול להיגמר באסון משפחתי; לפחות שבוע ימים של סבא עם פרצוף זועף, וסבתא לא תרשה לי ללכת לנהר להתרחץ או לשחק במחבואים אחרי הצהרים, עד שסבא לא ישכח ויסלח.

בסוף היום נכנסתי בתוך עדר. פתאום מסמטה צדדית התפרץ עדר של פרות שועטות, גועות אל השמש השוקעת.  חשבתי שכול מה שנשאר לי לעשות הוא לעצום את העיניים ולצנוח וכל הצרות שלי פשוט ייעלמו. הדבר האחרון שחשבתי עליו ושגרם לי צמרמורת, היה האבטיח שסבתא הורידה לצנן בבאר. כבר ראיתי אותה, את סבתא שלי, מעלה את הדלי מהבאר ואת השרשרת נופלת ארצה מתחת לעץ החבוש, וברגע הנפילה ממש, חשבתי שלעולם לא אדע אם זה אבטיח אדום או צהוב. ואז הופיע הוא. שזוף בעיניים כחולות. בין הפרות הוא נראה כמו נסיך שהגיע ברגע הנכון, כלומר ברגע האחרון. קראו לו סוֵוטִיסלָאב. החבר הכי טוב של הדוד שלי. הוא התפקע מצחוק כאילו  ראה את הדבר הכי מצחיק בעולם, והשיניים הלבנות שלו הבריקו. הוא חלף לו ככה בין הפרות. כשהייתי נזכרת ברגע הזה מאוחר יותר, הייתי רואה אותו תמיד מבקיע בתוך עדר פרות כדי לתפוס לי את הכידון של האופניים. זהו זה. זה קורה לי. האהבה האמתית. הלם חשמלי. ביד השנייה הוא חיבק לי את המותניים. כבר לא ראיתי את העדר, שכחתי את כל הכאבים בשרירים והתחלתי לעוף בין הפרות כמו ציפור. לא היה בי פחד. לא הייתה בי עייפות, והייתי מוכנה לרכב על האופניים עד בלגרד. סווטיסלאב הציל את חיי, ומאותו רגע לא יכולתי להוריד ממנו את העיניים. כתבתי את השם שלו במחברת באותיות לטיניות ובאותיות קיריליות, והכי מוזר שכחתי לגמרי מהאבטיח. מה זה אבטיח? מי יכול לחשוב עכשיו על אוכל? מי יכול לאכול בכלל? בבית התחילו לדבר בשקט ושמו ידיים על המצח שלי והחליטו שיש לי חום, אבל לא הצליחו להגיע לאבחנה. כל האוכל היה תפל, אפילו מים עשו לי בחילה. הלכתי כמו סהרורית לכל הכיוונים כדי לנסות להיתקל שוב בפרות, אבל ידעתי בתוך תוכי, שהזדמנות כזאת, "הן" ו"הוא" כאלה, לא יקרו שוב. הסתרקתי שעות מול הראי. כשדיברו על סווטיסלאב נעמדתי מאחורי הווילון ובלעתי כל מילה. הכרתי אותו מהיום שנולדתי, מרגע שמתחילים הזיכרונות, אבל עד אחרהצהרים ההוא, לא מצאתי בו שום דבר מיוחד. שמעתי כל מיני לחשושים עליו, אבל הדוד שלי היה אומר תמיד: "אח, שטויות, הכול שטויות, רכילויות כפריות." עכשיו ניסיתי להרכיב את הפסיפס. הוא בגיל של הדוד שלי, יש לו תואר במשפטים, והוא לא עבד אפילו יום אחד בחיים כי יש כסף במשפחה שלו, והוא לא אוהב לעבוד. יש לו שתי חברות. אחת עובדת בחברתביטוח והשנייה רופאה, והוא לא יתחתן עם אף אחת. שמעתי מזמן סיפור על שחקנית צעירה אומללה שמתה משחפת. בשכונה שלנו אמרו שהיא היא הסיבה שסווטיסלאב לא יתחתן בחיים, אבל הוא לא נראה עצוב או מודאג.

התחלתי לקום השכם  בבוקר ללכת עם דלי להביא מישתיה מהבאר ברחוב שלו. קיוויתי לפגוש אותו. כולם השתוממו מאד. עד אז היה ידוע שאני שונאת ללכת עם דלי ברחוב. אבל הוא אהב לישון עד שעה מאוחרת, כנראה.

זה היה בסוף הקיץ. בבקרים הייתי יושבת עם ספר מתחת לעץהחבוש. פעם עבר הדוד והפך לי את הספר בחיוך ממזרי: "ממתי קוראים מימין לשמאל"? אמרתי לו שלא יתערב לי בעניינים, והמשכתי לבהות. לא היה לי חשק לכלום. ניסיתי להמשיך לקרוא את "הים הסוער", אבל הרומן שעד אז ריגש אותי מאוד, השאיר אותי אדישה. קטפתי כמה תפוחיעץ וחשבתי שאולי אם אשב  בּ"קִיבִּיץ פֵנְסְטֵר"[1] ואמשיך לקרוא, הזמן יעבור איכשהו, אבל, לעזאזל, שום דבר לא עבר, חוץ מפרות מול העיניים שלי והוא עם המבט התכלת שלו. ודווקא פתאום כשהפה שלי היה מלא תפוח נתפסתי ועוד עם ספר זהב[2] ביד יושבת יחפה בחלון כמו ילדה קטנה.

 "הדוד שלך בבית"? שאל הוא, ואני לא יכולתי לבלוע, קפצתי מהחלון ורצתי אל הדוד.

" הוא בא", אמרתי בקול שלא רצה לצאת לי מהגרון.

"מי בא"? שאל הדוד.

"הוא" אמרתי.

"מי זה הוא? יש לו שם"?

"הוא, סווטיסלאב" אמרתי כאילו אני מבטאת את השם הזה בפעם הראשונה בחיים שלי.

"מה קורה לך? איך את מדברת? איך את נראית"? שאל הדוד, ואני רצתי החוצה והתחבאתי במטבח. סווטיסלאב והדוד שלי קשקשו על איזה משחק כדורגל מטופש וצחקו בקול רם, ולי היה זמן להחליף בגדים במהירות ולתקן את הרושם הראשון שהשארתי. לבשתי את שמלת המשי של אחותי, נעלתי נעלי התעמלות וקשרתי סרט בשער. הדוד שלי התפקע מצחוק כאילו ראה את הדבר הכי מצחוק בעולם, ואני, כמובן, התחלתי לבכות.

"את נראית כמו כלה כפרית" אמר ונחנק מצחוק. אם איפעם שנאתי מישהו, זה היה הדוד שלי באותו הרגע. נשענתי על הגדר ולעסתי את הממחטה. פתאום הרגשתי יד על הכתף שלי. היד החזקה והשזופה שלו. שום חשמל במתח גבוה לא היה יכול לזעזע אותי ככה. הוא ניגב לי את הדמעות וליטף אותי מהסנטר לאוזן, והייתה לי הארה. הבנתי מה זאת אהבה. "תחליפי בגדים וקחי אופניים. אני מחכה לך." רצתי. טסתי. רעדתי קודחת. עפתי לרחוב. בדרך כפתרתי את המכנסיים. אבל איך אני אעלה על האופניים? הרי אני לא יודעת לעלות לבד! מי אמר שאני לא יודעת לעלות? באהבה אמתית אין שום מכשולים! לחצתי חזק על הדוושה ברגל שמאל והעברתי את רגל ימין מעל למושב. כמו שצריך.

הוא חיכה לי. עם אופניים, ואני ממש ריחפתי לידו. הוא רכב אחרי עד לאגם. מדי פעם הוא רכב לידי והניח את היד שלו על הכתף שלי. כשהיד שלו ירדה אל המותן שלי, האמנתי שצמחו לי כנפיים. הגענו לאגם. הוא פשט את המקטורן שלו ופרש אותו על הארץ בין קניהסוף. ישבנו ולא דיברנו. תלשתי קנים ופיצלתי אותם. ידעתי שהוא מסתכל עלי ואני לא העזתי להחזיר אליו מבטים. הוא הניח את היד שלו על השער שלי, החליק אותה לצוואר שלי, קרב אותי אליו בשתי זרועות והסתכל לי לתוך העיניים. הוא נישק לי את העפעפיים ואת קצה האף.

"הייתי חייב לראות אותך", הוא אמר. "מישהו כבר נישק אותך"?

"בטח שלא". איך הוא יכול לשאול כאלה שטויות, "ואותך, מישהי נישקה?" שאלתי והסתכלתי לו עמוק לתוך העיניים. רציתי לשמוע סוף סוף את האמת האמתית. כי ידעתי שהוא לא יכול להסתכל במבט כזה על אף אחת והייתי בטוחה שכל הסיפורים על החברות שלו הם סתם שקרים. הוא לא ענה. רק הניח  לשער שלי ואמר: "נלך, כבר מאוחר."

השמש שקעה בקצה האגם. רציתי שהזמן ייעצר. הוא רכב מאחורי. ליד הבית שלי הוא נופף לשלום ונעלם. לא הספקתי להגיד לו ש…

הקיץ עבר. לא ראיתי אותי יותר. שמעתי שהוא נסע. לקחו אותי לרופא לברר למה אין לי תאבון ולמה בערב עולה לי החום. הרופא אמר שזאת מין קדחת סתיו שנגרמת על ידי חרק לא ידוע ושלא יהיו לזה שום השלכות על הבריאות שלי בעתיד.



[1] חלון בתוך גומחא. בנוי כדי לשבת בו ולהתבונן בעוברים ושבים.

[2] ספר ידוע. סדרה לילדים.

לקריאה נוספת על אנה שומלו 
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=19507&blogID=169

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לשוש ויג