שלא על מנת להיפרד משוררת, סופרת ועורכת ספרים
בדרך כלל אינני מסוגלת לקרוא דברים שאני כותבת לאחר סיומם. אולי זה התנאי להמשך יצירה – להינתק מכל מה שקדם לה.
ביומיים האחרונים מצאתי את עצמי, מסיבות אישיות, קוראת שוב את "יומנה של אישה מודרנית" לאחר שלא קראתי אותו מאז ההגהה האחרונה שלפני הופעת הספר. כדי לשתף בשמחתי הכנה על שנמצא בי הכוח הנסי ליצור אותו בדיוק כפי שהוא, וכדי לעמעם את אכזבתי מאי המראתו אל על מסיבות שלתחושתי העמוקה הינן בעיקרן מו"ליות, אני מביאה כאן בעוז חושף את אחד מפרקי השיא! תיהנו. חג שמח
השילוש הבלתי קדוש
יום אחד הפתיע דוב כשאמר, "את ונטשה, שתיכן מתמודדות בסך הכול עם חיים לא פשוטים. אבל תראי איך את מצליחה יפה בעוד שזאת נכשלת בכל דבר. אני כל הזמן משווה בין שתיכן ולא מפסיק להתפעל ממך. אולי באמת הגיע הזמן שאפגיש ביניכן. תוכלי לעזור לה יותר ממני, וככה גם תירגעי לגמרי. אני אזמין אותה לכאן כשתהיי איתי. מוכנה?"
"אם אני מוכנה להכיר אותה? לא, לעולם לא."
דוב חייך והביט בעיני מעל כוס הקפה הראשונה שלנו בבוקר שלאחר לינה משותפת. מדען ראשי בהיכלן של נשים, שבע רצון מהישגי ניסוייו הראשונים.
"נדמה לי שעדיין לא אמרת לה שיש לך בת זוג."
"כבר אמרתי," הפתיע בחיוך עקום.
"ואיך היא הגיבה?"
"לא ממש הגיבה."
"מה זאת אומרת?"
"היא המשיכה למצוץ לימון שנתנו לה עם התה ששתינו באיזה בית קפה, לא רחוק מהאתר."
גם מי שאינו מתמטיקאי דגול יודע שאחד ועוד אחד הם שניים. ידעתי מיד וסופית ששתיים לצד דוב לא יתקיימו, ושאת נטשה לעולם לא אפגוש.
חזרתי לקשור את עצמי בשתיקת הספינקס.
* * *
יעל ונועה איבדו מיום ליום נתחי אֵם הולכים וגדלים. מיעטתי לבשל למענן, וביקשתי שיארגנו לעצמן הסעות קבע לחוגים. הזנחתי מאוד גם את ניקיון הבית.
"מה קרה לך שאת כל הזמן בשירותים?" שאלו האחיות בן נר שבתורנות שמירת-אֵם.
"את מדאיגה נורא, אמא. למה את מקיאה כל הזמן? למה את לא הולכת לרופא?"
השעות הרגועות יחסית נחלקו באותם ימים לשלוש קבוצות:
א. כשגויסתי לעבודות מפרנסות ראויות אך דחוקות בזמן.
ב. כשדוב תינה באוזני את מצוקת עצביו בגלל ליקויי אישיותה של נטשה, בדברי דוב-גוידו של פליני: "מדהים איך אין סימן שהגברת נעלבת או נפגעת כשאני מצליף בה במילותי. היא לא כמוך, נוגה'לה. העור שלה נראה כקלף שקוף, ובעצם הוא יכול לעורר קנאת פיל."
ג. בעת משגלינו בחדר קודש הקודשים, בעודי נוסקת מעל גופו העירום של דוב משום שכך אהב – "אישה צריכה להיות בשליטה על מה שמענג אותה."
"בגלל הקנאה המטורפת שלך נעשית באמת הרבה יותר ענוגה," הזכיר לא אחת אלוף עינוגַי. כשאמר זאת הקפדתי להפנות גב ולקבור את פני מתחת לשמיכה הגדולה. לו יכולתי להרשות לעצמי להתמסר לדאבת לבי הייתי קמה ומסתלקת לביתי, ושמה קץ למלחמת השלישייה המטמאת.
דוב, מפקד עליון בקרב הגורלי, הורה בצו שעה בלתי כתוב כי השתתפותי במערכות כולן חייבת להיות מעודנת – אם לא כן אפסיד ללא כניעה.
* * *
"סיפור משוגע!" כך הכתירה פנינה השכנה את פלישת נטשה למבצר הזוגיות שלא בוצר דיו. זמן קצר קודם לכן נערכה בינינו היכרות משני עברי הגדר עטוית הצמחייה העבותה. חיבתנו ההדדית ניצתה מיד והולידה בי בושה על שהרגתי אותה בחלומי – עוד לפני שהכרנו – כצעד מנע הכרחי להופעת נטשה במציאות חיי.
"תחתוך את הסיפור הזה לפני שיהיה מאוחר מדי," הורתה לדוב.
"אני שונא שאומרים לי מה לעשות," אמר לאוזנַי בלבד.
לי יעצה פנינה הרחק מאוזני שכנהּ האהוד, "תפגיני חוזק, נוגה. אל תראי לו שאת רגישה ופגיעה. תפסיקי לרעוד כמו ציפור. את לא ציפור והוא לא זאב. קחי אותי בתור דוגמה. הנשמה שלי סגורה בפני כולם – אפילו הילדים, שלא יחצו גבולות אסורים. רק השכל שולט אצלי. בזכותו אני מצליחה לנהל את המשפחה. בעלי בנאדם טוב. גם דוב טוב. אבל גברים לא באמת יודעים להעריך אישה רכה ומפנקת – בטח לא אם היא כנועה. הם אומרים שהם רוצים אישה כזאת, אבל יעזבו למען השרמוטה הראשונה שתעמיד פנים שהיא מעוניינת בהם."
* * *
כשדיווח דוב באחד הימים שאיים על הבלתי מתנתקת שיחתוך כל קשר איתה, לְבושתי שוב חמלתי עליה. הזדהיתי עם מצוקתה והבנתי מעט יותר למה התכוון דוב כשטען שיש ביני לבינה דמיון. בחיוך מרוצה סיפר על מכתבי ההתנצלות ששיגרה במיילים רבים, שנועדו לבטל את איומו בגלל משגה שעשתה. "מה בסך הכול ביקשתי מהגברת? שתלך בלעדי לאתר כדי לרשום מידות מדויקות של השיש שהיא מתעקשת להחליף. אפילו את זה המדענית לא הצליחה לעשות כמו שצריך."
לראשונה נודע לי כי בין השניים מתנהלת גם חליפת מכתבים. ברוסית כמובן. לאחר מכן זכיתי בתרגום שלהם שנועד להוכיח לי עד כמה קנאתי מיותרת. הצלע השלישית סיפקה אינספור ראיות להיותה אומללה-שקרנית-מסובכת-מסתבכת-שונאת-אדם ושנואה על כל אדם שהיא זקוקה לעזרתו.
"משום מה יש לה כבוד והערכה כלפַּי. בזכות זה אוכל אולי בכל זאת ללמד אותה קצת דרך ארץ והתנהגות אנושית," תירץ דוב את התעבוּת היחסים המחודשים בינו לבין קְשַת-החינוך שחצתה את מחצית החיים.
כשדיבר הסתכלתי עליו ולא הייתי בטוחה שאני שומעת היטב, מיטיבה לראות ובכלל ערה במלוא חושי. דימיתי תחילתו של שיבוש ממשי בשכלי. כל כך ביקשתי להאמין לו.
מישקה, ידידי רואה החשבון, גילה באותם ימים דאגת יתר לשלומי, מעבר לחריגתי ממועד הגשת דוח הכנסות-הוצאות חודשי. אמר שהוא מרגיש ששלג רוסי כיסה אותי ואני נוטה למות בקור המקפיא. "ככה בדיוק נראית אישה שמתחילה למות מאהבה. היא עוזבת את ההיגיון ומתחילה לחיות את השיגעון."
"אז מה אתה מציע?" שאלתי, מבקשת ישועה בשורת הסכום.
"המחשבה הכי מסייטת שלי לגבי אשתי היא שבעוד כמה שנים, כשנטוס יום אחד ואני אקום מהמושב ללכת לשירותים, היא תשאל לאן אני הולך. לאן אני כבר יכול ללכת במטוס סגור שטס בשמים?! אולי ארצה לקפוץ ממנו מרוב ייאוש. למה? בגלל החנק של נשים אוהבות. את חייבת להרפות קצת מהדוב שלך, נוגה. תאפשרי לו לטייל קצת בשלג לבד. אם תשחררי אותו הוא יחזור עד מהרה למאורה החמה."
אחרי גביע שלישי מיין משובח המוצפן בארונית משרדו, הציע יועצי הפיננסי הנאמן שאכין רשימת פעילויות משותפות נטשה-דוב. יחד נבחן אותה, ואז נחליט אם אני אכן בדרך למוות זוגי או שמדובר בהזיות קרח.
בבוקר המחרת שלחתי לו מייל עם רשימתי הלא קצרה, לצערי.
א. נטשה ודוב הולכים יחד שלוש פעמים תוך שבועיים לבחור שיש למטבח החדש.
ב. נטשה ודוב הולכים יחד פעמיים תוך חודש לבחור אריחי קרמיקה לחדר האמבטיה החדש.
ג. נטשה ודוב הולכים יחד ארבע פעמים תוך חודש וחצי לתכנן ולבחור ארונות למטבח החדש.
ד. נטשה מכינה לדוב קדרת מרק ירקות בדירתה השכורה, וכהודיה על פועלו למענה.
ה. נטשה מוסרת בידי דוב מפתח לדירתה השכורה, למקרה שתחוש רע באמצע הלילה ולא יהיה לה איש מלבדו.
ו. דוב משאיל לנטשה את הספר הערצה לחיים של הפילוסוף אלברט שוויצר, כדי שתלמד פרק בהלכות מוסר בעולם שיסודותיו רקובים.
ז. נטשה מבקשת לגמול לדוב על תרומתו לאיכות חייה על ידי רכישת זוג כרטיסים להצגה שונאים סיפור אהבה. דוב נעתר, אך מיד למחרת מזמין אותי לצפות איתו באותה הצגה.
ח. דוב ונטשה מסכמים כי לכשדירתה החדשה תהיה מוכנה הם יחגגו עם בקבוק קוניאק משובח, שיירכש על ידי המודה עד אין קץ.
הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו? – זה מה ששאלתי את מישקה בסיום הרשימה. הוא טלפן מיד בדאגה בלתי מוסתרת ואמר רק זאת, "את חייבת להרפות ממנו. זה הדבר היחיד שיוכל להציל אותך. בינתיים תעבדי קשה. לפחות תרוויחי יותר כסף. תיפגשי עם חברות, אבל בלי חפירות באירועים המסוכנים. תזכרי דבר אחד – גברים לא אוהבים נשים משוגעות. העיקר לשמור על שפיות."
לא מצאתי את הכוח להיפגש עם חברות לשיחות חולין בלתי מזיקות. ולעדכן בפרטי השילוש הבלתי קדוש שנאנסתי אליו לא רציתי, מפאת הבושה ואי היכולת לשמוע משפט צפוי אחד – "תחתכי איתו הכול, ומיד!"
* * *
אותו זמן שב דוב והבטיח שהוא ממתין בקוצר רוח לסיום המשימה העליונה – לאפשר לאישה ללא שורש להקים בית בארץ הקודש. לחיזוק אמוני בו חזר באוזני יותר מתמיד על המשפט האהוב עליו: "כשאני מבטיח משהו למישהו או למישהי אני תמיד מקיים. אני לא כמו הגברת בהמלט שמבטיחה יותר מדי."
בעודו מציג עצמו כקדוש – לעתים אפילו מעונה – לא יכולתי להאמין שהמענָה אכן פשוט תיעלם. ידעתי כי גם אם תזכה לגור בארמון, היא לא תרפה מדוב אלא אם יתרחש אירוע שידרדר את שלושתנו אל פי תהום.
שוב ושוב נזכרתי בסרט ז'יל וג'ים. לאו דווקא בסצנה שבה מבין שלושה יוצא רק אחד בחיים – ז'יל הצדיק-תמים. לא מרצוני הרביתי להרהר בז'יל שהזמין-הפציר בחברו הטוב ג'ים, שימהר להגיע ולהגשים משאלה כמוסה של בת זוגו להזדווג איתו. כך, קיווה, ירווח לשלושתם.
באהבתי את דוב לא הייתי אמיצה כז'יל. לא היה שום סיכוי שאוותר על חזקה מוחלטת בגוף הדובי למען נטשה המסרבת להשכיל להתנהל לבדה. עם זאת, אולי משהו בתוכי הזמין אותה להביא את דרמת השילוש לשיא. ייתכן בהחלט שהציפייה לאסון, כפי שהיא תיארה אותה בדפי חשבון נפשה הנפתלת-מעורערת, אכן גרועה מהאסון עצמו.
ידעתי כי חובתו של דוב להביא אותי אל חוף המבטחים שהבטיח לי. הוא הרי הבטיח זאת בקולו המשוכנע-משכנע, החם, העמוק, המקיים.
* * *
באחד הימים שוב נעלם דוב. הוא לא הקדים להזהיר שערוצי התקשורת נסגרים לתנועה דו-כיוונית – שלו ושלי. גם לא סיפקתי לפני כן תירוץ לחסימת ציר התקשורת שיאפשר לי נשימה חופשית במהלך היום.
בשעת ערב מוקדמת, עוד לפני צאת הכוכבים, כשכבר נשמתי בקושי רב, דהרתי אל ביתו ריקה מכל תפילה. אֵלִי דאג לנווט אותי ללא תאונה.
המכונית של דוב לא היתה על יד הווילה. ביקשתי למות מצער. נשארתי לשבת במכונית וסגרתי את הנייד. מתים הרי פטורים משיחות קודש-חול אפילו עם היתומים. לפתע הגיחה מכוניתו של דוב מהכיכר. כשפניו הציצו בחלון מכוניתי הוא לא חייך ולא עיוות אותם בזעם מטיל מורא.
יצאתי מן המכונית והתחלתי לפסוע אחריו בדומייה, כבמסע הלוויה. הוא פתח את פשפש העץ ונכנס לחצר הווילה, ואני בעקבותיו – פוסעת בכברת ארץ לא זרועה, חרוכה. גבו הרחב נע לפנַי, זַר. שערותיו ליחכו את לוכד החלומות. הוא עצר בדלת ואִפשר לי לעבור דרכה – לא בחורבה.
במטבח התיישבתי בכיסאי והוא בכיסאו, שתי גוויות באור הקלוש של מנורת התמיד כשדיירי הבית נמים.
"למה עוד פעם בשעה כזאת ובלי שנקבע מראש?"
שקט ארוך.
"חיכיתְּ שזה יקרה."
שקט ארוך.
"אם לא היית באה הלילה, את זה לא הייתי מספר לך. הייתי נפטר ממנה בלעדייך. היינו יכולים להמשיך, את ואני, כאילו כלום. עכשיו לא תוכלי לסלוח ולשכוח. את תשגעי את שנינו. אני לא אעמוד בזה. אז בואי ניפרד כבר עכשיו. אני רוצה להיות לבד. לא רוצה שום אישה. שונא נשים. נדמה לי שכבר אמרתי לך פעם."
שקט ארוך.
"למה את לא אומרת משהו? את חיוורת כמו מת."
"מתה."
"שיהיה. לפחות הוצאת הגה."
"הכול."
"מה הכול?"
"איך זה היה? רגע אחרי רגע."
"למה את עושה את זה לעצמך?"
"קודם אתה תדבר. אם אחרי זה אני לא ארצח אותך או את עצמי או את שנינו, אולי אסביר לך למה." דיברתי בשקט שלפני קץ העולם.
דוב קם מהכיסא והחל להתהלך ברחבי המטבח, מסתובב סביבי כאילו אני יריחו המוקפת חומה שהוא חרד להפילה.
"טוב, אני אספר בדיוק מה קרה. תשתדלי לא להפריע, כי גם לי לא קל. הכי חשוב בשבילך לדעת שגם איתה סיימתי הכול. אבל נתחיל מההתחלה. הלכנו לחנות השיש לסגור עסקה. שבועות היא שיגעה אותי בגלל השיש. קמצנית נורא. התעקשה שאשיג בשבילה מחיר מיוחד. באמת השגתי. לפני שנכנסנו לחנות אמרתי, 'תשבי בשקט ואל תתערבי. מילה אחת שלך, ואני יוצא מהחנות ולא חוזר.' היא באמת שתקה, מלבד פעם אחת. המוכר שאל מי אני בשבילה. ומה היא עונה? 'מועמד להיות חבר.' האמת, הייתי המום. לא רציתי להעליב אותה לפני המוכר. סגרנו את העסקה לשביעות רצונה. אף פעם לא ראיתי אותה כל כך שמחה. כשיצאנו היא התקרבה אלי יותר מדי. הרחקתי אותה בעדינות ושאלתי, 'מה פתאום אמרת בחנות מה שאמרת? את יודעת שיש לי חברה.' היא לא ענתה. נראתה מאוד נעלבת. מהטון. מהתוכן. התעלמתי. כיוון שנסענו במכונית שלי הייתי חייב להחזיר אותה הביתה. כל הדרך עברה בדממה. כשהגענו לחנייה היה לה קשה להיפרד. יצאה מהמכונית לאט. חיכיתי בלי מילה. לא הסתכלתי עליה. לא פעם הרגשתי את זה כשנסענו יחד לכל ענייני הדירה. נדמה לי שגם את זה כבר סיפרתי לך. היה לי קשה להסתכל בפנים שלה. כאילו זקנה-צעירה. דוחה או השד-יודע-מה. ואז פתאום היא אמרה בקול של מכשפה, 'תעלה. אני אכין ארוחת ערב. פיצוי קטן על הטרחה.' לא רציתי לפגוע יותר מדי. דווקא אז הרגשתי שכנראה צדקת, נוגה, כשביקשת או דרשת כל הזמן שאפסיק את הקשר איתה. הרגשתי שהרגע הזה קרוב מאוד, רק שלא רציתי להיות גס מדי. כל כך גס הייתי כלפיה בדרך כלל. את אפילו לא יודעת. כלפייך אף פעם לא הייתי כל כך בוטה ומעליב. אז עליתי. התיישבתי במטבח. היא הלכה לחדר אחר וחזרה עם ספרון קטן. 'זה בשבילך,' היא אמרה. 'מתנה. אני יודעת כמה אהבת את הסרט הזה. סיפרת. לא אמרתי לך שיש לי את התסריט כבר הרבה שנים. החלטתי עכשיו לתת לך אותו במתנה.' הסתכלתי בדף הראשון של הספרון. הכריכה לא הסגירה מה כתוב בו בגלל היושן. היא ידעה בדיוק איך לרכך את הכעס שלי. האמת, יש בה גם את זה. מכשפה אמיתית. זה היה התסריט של ההתחלה. באמת אחד הסרטים הכי אהובים עלי. נדמה לי שגם באוזנייך הזכרתי אותו. הסרט של יבגני גברילוביץ' ולב פנפילוב עם אינה צ'וריקובה כשחקנית ראשית. ישבתי במטבח והתחלתי לקרוא כשהיא נכנסה להתקלח. אחרי כמה רגעים פתאום אני שומע אותה קוראת לי בקול קצת היסטרי, 'בוא הנה רגע.' חשבתי שמשהו קרה. התקרבתי לחדר האמבטיה. הדלת היתה חצי פתוחה. 'תיכנס,' היא אמרה. היססתי. מה היא רוצה? 'אני רוצה להראות לך משהו,' שמעתי אותה מאוד לא רגועה. נו, אז נכנסתי. ראיתי אותה עומדת ערומה לגמרי. 'אני לא רוצה שתציץ. הנה, תסתכל בפעם האחרונה.' אמרתי לה, 'לא הצצתי,' וחשבתי – האישה הזאת מטורפת לגמרי. היא בשלה ועוד מוסיפה, 'אני רוצה לשלם לך בגוף.' הייתי בהלם מוחלט. 'אני לא זקוק לשום תשלום,' אמרתי. ואז, כאילו זה לא אני, פתאום לקחתי את היד שלה והובלתי אותה למיטה. היא בכלל לא פריג'ידית. רק זה מה שאני יכול להגיד. אבל היא גם בכלל לא את, נוגה. אמרתי לה את זה. 'את בכלל לא פריג'ידית, רק שאת לא יודעת לאהוב. לא יודעת מה זאת אהבה.' וחשבתי עלייך, והערכתי אותך בהרבה מילים. פגעתי בה עד הסוף. אני רוצה שתדעי את זה לפני שאבקש גם ממך להניח לי, לאפשר לי להיות לבד. אני יודע שיעברו עלייך ימים מאוד קשים, אבל אני האחרון שיוכל לעזור. את בטח רוצה לדעת אם הפרידה זמנית או סופית. אני לא יודע. זאת האמת. אני צריך לחשוב, לעכל, לחזור להיות עם עצמי. את יודעת שאני לא כמוך. את לא יכולה בלי חיבור למישהו. לא מסוגלת לנשום בלעדיו. בשבילי אישה היא לא הכרח. נשים שיגעו אותי. הרסו את חיי. גם את, נוגה. לא קל לי איתך. אני כבר לא צעיר ואין לי את הכוח שהיה לי. אם תצליחי להניח לי, אולי יעבור זמן ואני אירגע ואתגעגע ואז בלי בעיה אכתוב לך. אם יהיה לך עוד עניין, נחדש קשר ממקום אחר. עברנו משהו ביחד. קצת יותר משנה. בדברים מסוימים הצלחנו לעזור זה לזה להשתקם. דברים אחרים הרסו יותר את מה שיכולנו לתקן אם לא היינו מכירים, אילו למדנו להכיר את עצמנו בלי סיוע מבחוץ – בלי חיבור לאף אחד מלבד לעצמנו. בלי זוגיות."
ואז הוא נדם. הבחין בקיומי באמת. ראה אותי – לא את פני שהיו קבורים עמוק בין כפות ידי שכיסו כמצבת אבן לבנה על ראשי. הרגשתי את כף ידו כבדה עליהן כאבן. הוא לא ליטף. המתין. רציתי לקום ולחבק אותו. רציתי לקום ולנעוץ חרב בכרסו. רציתי לצרוח, "אתה לא רואה שאני לא רוצה לעזוב, שלא אכפת לי, שארצח בתוכי את זיכרון הלילה הזה כדי להישאר? רק ככה אוכל להמשיך לחיות – רק לא בלעדיך לגמרי. אולי באמת כל הגברים בוגדניים. אבא של אלה היה נואף גדול. כך סיפרת. גם אבא של נטשה. כך סיפרת. ובעלה בגד בה עם הסטודנטיות שלו. כך סיפרת. והגברים שהכרתי לפני יונתן. ויונתן. אביך לא. חשבת אותו לגבר מופתי, ראוי לחיקוי. אבל אתה לא כמוהו. לא אהבת ולא הערצת שום אישה. למרות מה שאמרת על עצמך, שאף פעם לא בגדת בנשים שלך, בגדת ועוד איך. התגרשת מאשתך הראשונה שאהבה אותך מפני שהתחלת מיד קשר עם אלה שרצתה אותך לעצמה. גם את זה סיפרת. ושילמת. שלושתכם שילמתם. האישה הראשונה, השנייה ואתה. כולם משלמים. תמיד. גם יונתן לא היה מתגרש אלמלא שרי. שניהם משלמים. אין להם גן עדן ביחד. וכן, גם אני שילמתי – במאה שנות בדידות."
דוב קם ואמר שהוא הולך לשירותים.
קמתי והלכתי לכיוון ההפוך, לשירותי האורחים. ביושבי על האסלה נזכרתי בשיחתי ערב קודם עם יעל.
"מכשפות בוכות הרבה?" התעניינה פתאום.
"אין לי מושג."
"מכשפות מתנקות הרבה?" הוסיפה בעמידת פישוק קל כגיחוך מסתורי.
"מן הסתם," אמרתי תוך כדי גיהוץ.
"ומי עוד?" שאלה.
"חתולים," אמרתי ולא הבנתי לאן היא חותרת שנגיע.
"ומי עוד?" נדנדה.
"מכשפות חייבות להתנקות הכי הרבה," אמרתי.
"כמו שרי. היא המכשפה הכי הכי גדולה," צווחה בתי בשמחה מדומה. "שעתיים ישבה אתמול בבית שימוש ולא היה איפה לעשות פיפי בבית שלהם. בסוף היא שלחה אותי ואת נועה לבית קפה בפינה. גם אבא בא איתנו. שתינו מילקשייק בזכות הפיפי שהיינו חייבות לעשות ובשביל שהמכשפה תוכל להיות עצובה בשקט. זה מה שאבא אמר. נמאס לו ממנה לגמרי. אולי הם יתגרשו?"
לא עניתי. רציתי לומר ליעל שאין סיכוי שאביה יתגרש שנית. שרי היא התיקון שלו. יעל צעירה מכדי להבין את זה. הלוואי שלעולם לא תבין.
כשחזרתי למטבח של דוב, ניגן יצחק פרלמן את הקונצ'רטו לכינור של בטהובן – אחת היצירות האהובות עלי ביותר. רציתי לומר שאני מבקשת שנישאר יחד כדי להגשים את הבטחתו הגדולה. "בבקשה אל תעזוב, דוב. נשלם יחד ונישאר יחד. נטבע יחד וניוושע יחד ונגיע בסוף לחוף המבטחים, למרות המערבולות והסערות והכרישים. אתה ואני נהיה יונה ואנשי נינווה גם יחד. בלוע הלווייתן – כלומר, בווילה הזאת – נתקן ואז הוא יקיא אותנו בריאים ושלמים ושמחים מאי פעם."
אבל לא אמרתי דבר. קמתי ועזבתי בשקט. נוגה רוח רפאים. נסעתי לאט, קרוב לשולי הכביש השחור, המואר בפנסים גבוהים ורחוקים זה מזה – וממני.
היי ענת, טוב שנזכרת לקרוא שוב והזכרת גם לנו…
א. את פטורה… כי כבר קראת ב. אני פשוט רציתי לקרוא כקוראת מן המניין ולכך נחוץ זמן "החלמה".