Normal
0
false
false
false
MicrosoftInternetExplorer4
/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}
שַׁסַּעַת
צִלְּצַלְתִּי אֶל עַצְמִי.
לֹא הָייתִי.
עָנָה לִי מְשִׁיבוֹן בְּקוֹלִי:
אֵיננוּ יְכוֹלִים לַעֲנוֹת כְּרֶגַע,
נָא הַשְׁאִירוּ מִסְפָּר טֶלֶפון
וְנִשְׁתַּדֵּל לַחֲזוֹר אֲלֵיכֶם בְּהֶקְדֵּם.
חָזַרְתִּי אֶל עַצְמִי בְּהֶקְדֵּם
וְהוֹדַעְתִּי:
אַל תְּחַכּוּ לִי הָעֶרֶב.
הָלַכְתִּי לְעַצְמִי אַחֵר.
נִשְׁתַּדֵּל לָשוּב אֵלַיִךְ בְּהֶקְדֵּם
רָצִיתִי לוֹמַר לָךְ שֶׁ —
הַמְּשִׁיבוֹן נִגֵּן לִי אוֹת סִיּוּם.
לְעוֹלָם לֹא אֵדַע
מַה בִּקַּשְׁתִּי לוֹמַר
לִי.
פורסם בעבר ב'זוטא'. נזכרתי בשיר בעקבות שירה של רות בלומרט 'אינני בבית' שפורסם בבננות בימים אלה.
השיר שלך, תלמה, דווקא הזכיר לי במקצת את השיר שכתבה אפרת מישורי, כמדומני, שהוא חזרה על המוטיב "יש מישהו בבית? אין אף אחד בבית." אני זוכר איך הקריאה את זה בטלוויזיה ואנשים בהו בה וחשבו שהבחורה השתגעה.
פעם המשיבון – אם המנורה שלו הייתה מהבהבת – היה אישור לקיומך. היום זה הסלולרי. שגורם לך לרצות למות. עקב ים של הודעות, תמונות, טענות ומענות.
אהבתי את השיר.
אני בכלל אוהב אנשים שנוהגים לצאת מדי פעם מדעתם ושוכחים שיש להם מפתח בכיס.
וכותבים על זה.
המילה שסעת היא כל כך אכזרית. כמו לשסע, לקרוע לגזרים. למרות שהיא מדויקת מבחינת העברית.
המילה סכיזופרניה יותר רכה. משהו שמזכיר קצת צמח, אורכידיאה. משהו שאפשר לשים בתוך ואזה, לתלות על דלת של חנות . "יצאתי. (מדעתי)תיכף אשוב" .
כשהייתי ילד, הייתי מוסיף בטוש.
"מי אמר לך שתשוב?"
או "היית מת לשוב" שזה ממש אכזרי.
ובעקבות זה קיבלתי פעם אחת סטירה שגרמה לי לשוב ולראות את מה שכתבתי מספר פעמים של סיבובים סביב צירי.
שמעון, תודה. שמחה שאהבת.
הרבה עניינים מעניינים העלית, ומנין תתחיל התשובה? אנסה:
שסעת, היא אכן מילה קשה וטעונה. עכשיו שאתה אומר. סכיזופרניה בהחלט מתאימה לוואזה נטויית גרון עם צוואר מודליאני. לעברית אין רחמים (אני כבר כותבת מנקודת המוצא הזו בראש את הפוסט הבא. תודה על ההשראה).
וכן, אני אוהבת לצאת. מעצמי. מהגבולות. מן העבודה הביתה. וגם כתבתי סטטוס בפייס לא מזמן: 'יצאתי לתרבות רעה. מיד אשוב'.
מעניין מה הילד שבך היה כותב לי על שלט כזה ("היית מתה"?). יופי שכתבת לי, יופי של תובנות. ועכשיו הגיע תורי להסתובב על צירי לפני שייגמר לי הלילה. להשתמע
הילד שבי היה אומר, כשהיית כבר בדרכך לתרבות קלוקלת … רעה, רעה, רעה … כמו שרני רהב אמר על שלי יחימוביץ' כשתקפה את הפטרונית שלו, שרי אריסון.
רהב. איזה שם נהדר ליחצ"ן.
שרי. איזה שם מתוק למיליארדרית שמפטרת 900 עובדים (מבנק הפועלים, שבעצם דופק את הפועלים, בעזרתו של האל יונס) כדי שיהיה לה יותר יותר יותר מהיותר הזה ששוכב בבנק. לבד בחושך. ובוכה אולי כמו ילד שהלך לאיבוד בתוך יער האג"חים האפל(ועם יד על הלב, מישהו החזיק פעם אגרת חוב ביד? אחח. איזו צמד יפה של מילים, גם אגרת שלוחה, כאיילה, וגם בעל חוב אלים שמספיק שהוא עומד בצד, כדי להבין מה זאת התחייבות לנייר)
והאמת שהילד בי היה חכם חכם חכם כששתק בשלוש שנים הראשונות לחייו כי הבין כמה המילים הפכפכות וחלקלקות.
והיה מצביע על חפצים. לא מתוך עצלות. אלא כדי להיות הכי מדויק שאפשר.
להשתמע. תלמה.
יפה!
(אני יודעת שאסור לומר יפה על שיר, אבל זה מה שהרגשתי.)
גליה, ועל תגובה מותר לומר שהיא יפה? הנה, אמרתי
פרננדו פסואה ("ספר האי-נחת", היצירה ההטרונימית, "כל חלומות העולם") ידע איך 'עושים את זה' – לאפשר חיים ל'אני' אחר. ל'אני-ים' אחרים רבים.
שלחת אותי לחיפושים, תלמה. לא יודעת מי-מה שלי-עצמי. של האני-לא-אני-עצמי.
אי המטמון, אייךָ?
תודה לך.
רבקה
פסואה הגדול. האבא-רבא של ההטרונים. אי מטמון בפני עצמו. הנה, רבקה, שלחת אותי לשם. תודה לך
אהבתי את השיר, תלמה.
גם מתוך הזדהות…אנשים אומרים לי במהלך שיחה: " את איתי?" ז"א את כאן? את מקשיבה.
ובטוח גם את יכולה לטוס לסנטוריני וגם להיות נוכחת בשיחה…:)
לא אדבר על הפרעת קשב וריכוז כי זה עכשיו במודה שלכולם יש..:)
ברור, תמי. אפילו באלסקה אני יכולה להיות. במיוחד כשמספרים לי סרטים. תודה, תודה
תלמה יקרה, תודה על השיר היפה.
שלי נכתב באמצע שנות ה-90 ופתאום צץ בניירות.
בוקר טוב
רות
הי תלמתינו
אוהבת את השיר
שמתאים לי עכשיו בול –
חלק אחד משסה בי חלק אחר !!!
ה ל פ
שיר יפה תלמתי מבטא היטב את השסעת והקרעת הפנימיים אהבתי אז ואהבתי עתה שם וכאן
מוכשרת שאת יאללה לכתיבה
חנתי, תודה מאוד. ותמשיכי ליַאלֵל אותי (יאללתי, יאללת, יאללו…). יאללה. נהדר. זה עובד
ועכשיו, כשהערב היפה לכבודך מאחורייך, יש אינטגרציה בין החלקים? השלום שב לשכון, ריקי תיקי? 🙂 נהניתי מאוד וגם החברות.
לא בטוחה לגבי השם, אבל השיר יפה מאד ומתכתב נהדר עם השיר של רות. אני בהחלט אוהבת את שניהם.
נעמה, שמחה שאהבת ותודה שביקרת.
ולגבי השם, אם יש לך הצעה אחרת, אשמח לשמוע. מעניין
תלמה, אהבתי את השיר. אני חושבת שמי שזוכר שיש לו עוד אני לצלצל אליו – כבר זכה… (מתנצלת על מצב הרוח הקודר… 🙂 )
היי נורית. מעניינת מאוד התגובה שלך. תודה. לשיר הזה במיוחד (בהזדמנויות ומקומות שונים שבהם פורסם) קיבלתי תגובות כל כך מגוונות ושונות, שזה מרתק ומאלף. כל אחד לוקח למקום אחר, והכל ביחד – נהדר.
מקווה שהקודר חלף :). רק טוב, נורית