על ספרה של עדינה מור-חיים "הקו הלבן", שירים הוצ' עיתון 77, 2008.
מאת: ענת זגורסקי שפרינגמן
על גב עטיפת הספר מצוין כי "הקו הלבן, נמצא בכל אחד מאתנו,באותו מקום דק בו מסתמנת התחלה. זהו אותו קו שהופך לאמירה ויוצר תמונת עולם."
על עטיפת הספר צילום מעשה ידיה של המשוררת. זהו צילום נוף, מתוך חלל של מה שנראה כפנים של ספינה, אל החוץ, אל המים ואל החוף הנראים מהספינה. זאת יכולה להיות גם מרפסת או חלון של בית, ממנו נשקף הנוף שבחוץ. מצד שמאל של הצילום, ניתן לראות במעורפל כוס משקה הניצבת על צלחת. החוץ נראה ברור הרבה יותר. מה שמפריד בין פנים התמונה המצולמת, אל החוץ, הנו מעקה כלשהו, או נכון יותר, ק ו ל ב ן העובר לרוחב העטיפה.
זהו המבט הפנימי, הסובייקטיבי אל החוץ האובייקטיבי. מבט של אמן יוצר, שמאפשר לנו להציץ אל כוחו העצום של החבוי, הנסתר והבלתי נראה לעין. בין העולמות, מפריד רק קו לבן דק.
עקרון זה, נראה לכל אורך ספר השירים. הממשי, המטריד או המאיים, יישארו תמיד בגבול הפנימי, המעורפל ויעצרו באמצעות הקו הלבן שנראה כה ברור על העטיפה. המעניין הוא, שגם החוץ בצילום, מאיים לא פחות, כי בו אורבים המים העמוקים.
בספר, ליד שירים העוסקים בזיכרונות ילדות, במשפחה, בזוגיות ובאימהות, רבים השירים העוסקים בסוד ובמסתורין. שניים מהם במיוחד, מהווים את עיקרו הרוחני של הספר כולו. הראשון הוא "התהוות" (עמ' 22 ) המובא להלן:
התהוות
הַיּוֹם טָמַן בָּאֹפֶק
את אַחֲרִיתוֹ.
הָעֶרֶב שִׁחֵר לְהֶרֶף
אֶת כֻּלּוֹ,
מִפְּנֵי הַלַּיְלָה הַטּוֹרֵף
אֶת הָאוֹר.
שיר קצר זה, מתאר, לדעתי, באופן מדויק להפליא את גלגולו של "הקו הלבן": האור והחושך, היום והלילה. כמו נחש האורבורוס המפותל שמחזיק את זנבו בפיו. על-פי יונג, נחש האורבורוס מסמל את ההתחלה ואת הסוף, את השלמות ואת מעגליות החיים. יום שטומן כבר באופק את אחריתו, חשכת הליל הטורפת את האור. תמצית המציאות.
בשיר הקצר "רגע" (עמ' 23) המובא אף הוא כאן בשלמותו מתארת המשוררת מצב של אלם:
רגע
מֵעוֹלָם לֹא יָדַעְתִּי לְדַבֵּר
לְעוֹלָם לֹא אֵדַע.
תָּמִיד יָנוּעוּ
מוּלִי מַרְאוֹת.
לְלֹא קוֹל
אִלְּמִים.
המשוררת מצהירה כאן שהיא מעולם לא ידעה ולעולם לא תדע לדבר בקול, אך תמיד תוכל לכתוב במילים את המראות אילמים. כשם שאמנות הצילום מקפיאה דרך העדשה את התנועה, כך מקפיאה אמנות הכתיבה, חוויה שמעבר למילים. כשם שארכיטקטורה היא מוסיקה קפואה, כך אלם, שתיקה, הם הקפאת צלילים בחלל.
גם בשירים אחרים, מבטאת המשוררת את הבלתי ניתן לביטוי, על ידי טרנספורמציה של תמונות למילים. לשם כך, לא פעם, היא משתמשת באמצעים הלקוחים מעולם האמנות בכלל. בחוכמה רבה היא הופכת
את התלת מימדי לדו מימדי, על הדף למשל, באמצעות האילוזיה שבפרספקטיבה. הפיכת אירועים רחוקים לקטנים יותר, מאלה הקרובים והחשובים לה.
כמו בציורים, מאירה המשוררת בספוטים נקודות קטנות של זיכרון, ומדגישה לנו את העיקרי בעיניה.
היא משתמשת בצבעים ובגוונים של רגשות, כדי לתאר אווירה, מצבי רוח, או למשוך את תשומת הלב אל אותו עיקרי. ( ראה שירים בעמודים 45,47,48,52,62, ואחרים ).
כאמור, השירה של עדינה מור- חיים אינה דנה באמיתי או במדומה, אלא פונה אל המסתורי, הלא מודע, שאין לבטא אותו אחרת.
תודה ענת על החשיפה לספר ועל הסקירה היפה שלך