בננות - בלוגים / / מוזיקה בסביליה, חלק ה' (נובלה)
רן יגיל

מוזיקה בסביליה, חלק ה' (נובלה)

סובבתי את המפתח בזהירות בכדי שלא להביא עליי שכנים טרדניים. הדירה הייתה רקובה למדי, פה ושם פרוות צמר מגרדות, על הספה בובת פיירו, הקירות התקפלו ויצרו צורות, רצועות מים בתקרה, אולי אהיל כחול שצבעו דהה, שטיח מעט מלוכלך, שולחן עץ פשוט, ויטרינה ישנה שנראתה מכוסחת מכל הצדדים.
 
 
   "לא, עכשיו, לאט, לאט."
 
 
   מספר עציצים, שטופחו היטב וכיסו את התקרה, תמונה של ילד בוכה.
 
 
   "כן, זהו, לאט יותר לאט, כן, כן."
 
 
   שני אגסים בתוך גביע עטוף בנייר, מלוכלך מעט – תחתונים סחוטים בפינה, מגב הפוך ועליו סמרטוט, חרסינה שבורה מעט, לובן האמבטיה הצהיב בפינות.
 
 
   "זהו, כן, ככה, תן ככה טוב, לאט עכשיו פה."
 
 
   במטבח שולחן שיש מוכתם עליו מיקסר ומקרר קטן ישן, חלון שמראה עץ, ענף, וקומקום חשמלי עם מתג.
 
 
   "אה, כן, אה, אה כן כן."
  
 
 
"אתה מנגן?"
 
 
   "לא, אני רוצה להיות סופר, אולי משורר."
 
 
   "כן? ואתה כותב?"
 
 
   "פעם הייתי כותב יותר אפילו יש לי סיפור אחד וכמה שירים שיכולים היו לעניין אותך."
 
 
   "אז מה זה?"
 
 
   "אה, זה, זו פִּיה של סקסופון. אלון ביקש ממני להביא אותה לתיקון."
 
 
   "אז מה שמת אותה בכיס?"
 
 
   "והיכן שאשים אותה?"
 
 
   שכבנו במיטה גדולה לבנה שעל דופנותיה הודבקו פרצופיהם של כוכבי רוק שונים והִבטנו אלכסונית בכיוון התקרה.
 
 
   "את יודעת, אצלנו יש פטריות על התקרה."
 
 
   "זה מסוכן, תעשו משהו בקשר לזה."
 
 
   "כבר עשיתי," לחשתי בחיוך רע והיא, שלא הבינה את פשר החיוך, צחקקה.
 
 
   היא שכבה עירומה, ראשה מוטה לאחור, שדיה נעו בקצב של מצב רגיעה לאחר מאמץ. אני, לפי מיטב המסורת של סרטים שוביניסטיים, כיסיתי עצמי עד הבטן ותחבתי את שתי כפות ידיי מתחת לראשי. חסרו רק הטלוויזיה המרצדת בשלג הנצחי ופרנסיס פורד קופולה שעון על עמוד ניו יורקי וכמובן הסקסופון של אלון.
 
 
   "את שאלת אם אני עוסק במוזיקה. אני משוגע על ספרות. כדאי לך לבוא אלינו פעם יש לי המון ספרים בעברית ובאנגלית, מחזות, סיפורת, אבל בעיקר שירה, אני משוגע על שירה."
 
 
   "אתה מכיר את היינה? פעם למדתי אותו בבית-הספר. וגם את פאוסט. פה מסתכמת הידיעה שלי בעניין שירה, אבל אני קוראת פרוזה."
 
 
   "כן? מה?" שאלתי בהתעניינות של מצא מין את מינו.
 
 
   "קצת את קושינסקי, ספרי מתח, לא משהו."
 
 
   והיא עשתה פרצוף של פיירו המנדנד את ראשו תוך עצבנות משוחקת כאילו אמרה – הסיפורים על רמה קוֹם סִי קוֹם סָה.
 
 
   "אתה עכשיו לא כותב?"
 
 
   "עכשיו אני כותב פחות."
 
 
   "בעצם למה אתה כותב פחות? בגלל השפה?"
 
 
   פה נעצרתי, מבט של הקפאה תמידית הסתמן על פניי. הרגשתי דוק של דמעות בקצה העיניים.
 
 
   "כן, השפה בעייתית מאוד."
 
 
   "אומרים שהספרדית קלה."
 
 
   "אומרים מה שאומרים, לי קשה מאוד להתחיל להתרגל לשפה חדשה וזה לא רק שפה חדשה אלא מנהגים, מקום, הווי שעליו אתה כותב, מנטליות ובגלל זה אני מקנא לא מעט באלון. השפה שלו היא בינלאומית, שפת התווים, לאן שיבוא יהיו אנשים שיבינו אותו. לומר שאני לא מתגעגע לתל אביב פה ושם, זו שטות. אני מתגעגע לאסיפות כיתה, לגן-יעקב."
 
 
   "מה זה גן-יעקב?"
 
 
   "זה גן גדול ויפה שבעבר המתרחק הייתי נוהג לקרוא לו גן עדן. עד כיתה ה' בערך היינו מתאספים שם ובכל פעם גילינו פינה חדשה להתחבא בה. שיחקנו מחבואים לרוב. אם תעברי שם היום לא תביני על מה אני מדבר. צריך להיות ילדים קטנים עם אופניים בכדי להבין את זה, אז היום עומד עליו קפה גדול ומסיבי וכל עשירי תל אביב והפריפריות מגיעים עם מיטבה-BMW והמרצדס בכדי לאכלס אותו והילדים כבר פחות חופשיים. אולי לא, הרבה זמן עבר, לא הייתי שם, בית-קפה ירוק מסיבי תקוע כעצם בגרון לגן היפה, וכל הנעליים המרשרשות והלכּה הנמעכת, הפרוות המלטפות, הן לא לעניין בכלל. אולי הרסו גם את הקפה מאז, אולי גם את הגן, הה," פרצתי בצחוק מאולץ, "אני יודע למה את מחייכת. בעיניי יש זיק נוסטלגי מצחין ומזויף, לא?"
 
 
   "לא, לא מזויף, אבל אני פשוט לא מכירה את המקומות האלה."
 
 
   "בחיי שאת צודקת, אני כמו מטורף מספר לך פה על גן-יעקב, ואת מקשיבה אפילו שמעולם לא היית בתל אביב. שאני אמות, אני באמת מטורף. אני אומר לך, הכלא הפדראלי הזה משגע אותי לאט לאט… כן כן, לאט לאט," אמרתי בקול נאנק והיא צחקקה.
 
 
   "את יודעת שאת צריכה להיזהר מהקולות הללו זה יכול לשגע, זה פשוט היסטרי. את יודעת, פעם בסרטים בכדי להבהיר שקוימו יחסי-מין היו רואים שיבולים מתנודדות, שדה שיבולים ענק או שדה שיפון נע לכל הכיוונים. ואז יד מתכווצת ונפתחת, מתכווצת ונפתחת, ומתמונת הטבע הזאת צריכים היינו להבין שהיה פה זיון. מה את אומרת על זה?"
 
 
   "ברצינות, לא שמתי לב מעולם ואני דווקא אוהבת קולנוע."
 
 
   "תשימי לב בפעם הבאה בכל ה'חלפים עם הרוח' למיניהם כל הטבע משתתף איתם. הכותנה, השיבולים, ואיבר המין של הסצנה הזו זה היד המתכווצת והנפתחת."
 
 
   "טוב, היום זה לא ככה," היא צחקה.
 
 
   "לא, היום זה יותר גרוע, היום יש תעשיות פורנו מזוהמות מלוות בסמים וכל החרא הזה. אבא של אלון הוא כזה."
 
 
   "מה, הוא סוחר סמים?" היא הביטה מבוהלת.
 
 
   "איזה סוחר סמים. הוא יושב פה בספרד, במדריד. יש לו חברה לתעשיית סרטי פורנו. הוא הולך עם זקן עבות ומעיל פרווה, הרבה זמן לא ראינו אותו, אלון לא סובל אותו. הוא עזב את הבית כשאלון היה בן שנתיים ומאז הוא עושה שניים שלושה סרטים בשנה כשהתסריט הוא כוס, זין, אורגזמה ופרצוף מתענג של אישה. אומרים שהוא מוקף בחתיכות זולות שהן אדירות במיטה. אלון אומר באירוניה ששווה לקפוץ. עוד אומרים שהוא היה קולנוען מתוסכל שלמד באוניברסיטה בתל אביב ואחר כך בניו יורק. גם שם אבד לתוך הבינוניות הנצחית, כאן לפחות הוא עושה כסף. תאמיני לי, מסכנים כל הקולנוענים האלה, לא כל אחד עושה את זה, מה לעשות, החלום הגדול להיות במאי קולנוע, אפשר לחשוב, איך הגעתי לזה בכלל? אה, בגלל הקולנוע של פעם עם שדה השיבולים והיד המתכווצת."
 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל