על "ניצול" ו"הצלה" ב"סופה" של שיקספיר

כאשר קראתי את המילים הללו נזכרתי במחזה האחרון ששיקספיר כתב: "הסופה" על דוכס נפולי והמכשף הגדול פרוספרו, שיחד עם בתו מירנדה הושלך על אי בודד עקב קשר שקשרו נגדו אויביו. שיקספיר מציב במרכז המחזה את הדוכס פרוספרו, שהוא למעשה, בן דמותו של שיקספיר עצמו במין דין וחשבון אחרון לכוחו של המחזאי בבריאת עולמות והכחדתם. אך בטרם אביא את הסצנה המקבילה מתוך המחזה גופו – כמה מילים לתיאורה של התקופה הזו – תחילת תופעת הקולוניאליזם – מפיו של סטפן צוויג במונוגרפיה שכתב על אראסמוס מרוטרדם: (הוצאת כרמל , תרגום: יוסף ונקרט, 2004) נתקלתי במונוגרפיה הזו על אראסמוס מרוטרדם לפני כמה שנים באקראי ואינני מכיר הרבה טקסטים אחרים שמתארים את החדשנות של הרנסאנס בצורה כול כך חיה ונושמת כפי שהיטיב לתאר זאת צוויג: 

". . . המעבר מן המאה החמש עשרה אל המאה השש עשרה היה שעה הרת גורל לאירופה, ובדחיסות האירועים שלה אפשר להשוותה רק לזו שלנו. בבת אחת מתרחב החלל האירופי ונפתח לעבר העולם כולו, גילוי רודף גילוי ובתוך שנים מעטות, הודות לתעוזתו של דור חדש של יורדי ים, אירופה משיגה את מה שהחמיצה במשך מאות שנים בשל אדישותה ורפיון כוחה. . . . בן לילה היה הכדור העגול, שהאנושות החושבת סבה עליו עד עתה, דחוקה ובחוסר ודאות, כעל terra incognita , מחוז לא מוכר, בתוך החלל הקוסמי, למציאות שניתן ללומדה ולעבור בה לאורכה ולרוחבה, הימים והאוקסיינוסים, שעד אז לא היו אלא מדבר אינסופי של גלים כחולים רוגשים עתירי סיפורים מיתולוגיים, היו ליסוד מועיל לאדם, יסוד שאין לו שיעור וכוח בר-מדידה. בבת אחת מתעלה הרוח התעוזה האירופית, אין עוד פסקי זמן, אין עוד נשימות ארוכות במרוץ הפרוע לגילוי הקוסמוס. כל פעם שתותחי קאדיס או ליסבון מקדמים בברכה ספינה השבה אל חופי הבית, המון סקרן זורם אל הנמל כדי להתבשם מהבשורה על מחוזות חדשים שנתגלו, להתפעם מהציפורים, מבעלי החיים ומבני האנוש, שכמותם לא ראו עדיין. הם מסתכלים בתדהמה על מטעני הכסף והזהב, והבשורה פושטת לכול רוחות השמיים דרך אירופה כולה, שבן לילה היתה למרכז ולשליט של תבל כולה, הודות לגבורה הרוחנית של גזעה. . . . .. התרחבות כה פתאומית של העולם החיצוני מן ההכרח שתביא עמה שינוי עז בתחום הנפש. . . . . בן לילה, כל שהיה בטוח הופך מוטל בספק, כל דברי האתמול נדמים כשייכים לעבר רחוק בן-שנות-אלף ואין בהם חיות. מפות העולם של קלאודיוס תלמי (פטולמיוס), מורשת מקודשת זה עשרים דורות, הן עתה ללעג בפי דרדקים הודות לקולומבוס ולמאגלאן, ספרי הקוסמוגרפיה, האסטרונומיה, הגיאומטריה, הרפואה, המתמטיקה, שאלפי שנים הועתקו בקפידה בידי בני כול הדורות עד עתה ושזכו להערצה כיצירות שאין בהן מתום – עתה אובד עליהן הכלח, כל מה שהיה אמת ויציב קמל נוטכח נשימתו הקודחת של הזמן החדש. . . . "

המילים הללו של צוויג מתארות היטיב את הכרת המציאות של שיקספיר כאשר הוא כותב את המחזה. שקספיר כותב את ה"סופה" בשנת 1611. המחזה מוצג בשנה זו לראשונה. קרוב לוודאי ששיקספיר, כאשר כתב את המחזה הכיר את מה שכונה בלשון העם: "קונטרסי ברמודה". במאי 1609 הפליג צי בן תשע אניות מאנגליה למושבת ווירג'יניה. חודש וחצי לאחר מכן נקלע הצי לסערה עזה בים שהפרידה בין אניית הדגל לשאר האניות ואניית הדגל נעלמה מהעין. הכול סברו שאניית הדגל טבעה במצולות הים אבל במאי 1610 הסתבר כי הצוות הצליח להביאה בשלום לאחד מאיי ברמודה הבלתי מיושבים, ושם: "נפלה בחסדי ההשגחה העליונה אל בין שני סלעים שאחזו בה לבלי מוש ולא הניחו לה להישבר". אנשי האנייה שהו באי במשך תשעה חודשים ובתקופה זו בנו כלי שייט קטנים איתם הגיעו לבסוף לווריג'יניה. סיפור הצלתם המופלא עורר הד עצום והפרשה תוארה לפרטיה בגרסאות שונות ומרובות. (ע"פ החזיון השיקספירי, כתבה אליבת פרוינד, הוצ' האוניברסיטה הפתוחה). הנה כמה מילים מתוך אחד המסמכים שפורסמו ע"י הניצולים: 

"איי ברמודה . . . לא יושבו מעולם – לא על ידי נוצרים ולא ע"י עכו"ם, אך שמעם יצא מאז ומתמיד כמקום מכושף הנתון למרותן של רוחות משתוללות, סערות ומזג אוויר איום ונורא. . .האי הזה, למרות פרסומו כמקום המסוכן והעגום ביותר בעולם, הוא לאמיתו של דבר הארץ הנעימה, העשירה והיפה ביותר לבריאות שעליה דרכה כף רגל אדם מעודה".

לפני שאעבור למחזה "הסופה" עצמו, הנה עוד כמה דברים נכוחים שכתב אירופאי אחד בשלהי המאה השש-עשרה בעקבות המפגש של האדם הלבן עם בני האדם הילידים בארצות שנתגלו זה לא מכבר: 

". . .אכן, למעשה אין לנו כל קנה- מידה אחר למושכל ולאמיתי זולתי התבנית והמושג של הדעות והמנהגים השוררים בארץ מגורינו. כאן מקום הדת הטובה מכול הדתות, המשטר הטוב מכול המשטרים, וכאן הכול מתנהג באופן הטוב והמושלם ביותר. האחרים, קרויים פראים, על דרך שאנו קוראים פרא לפרי שהטבע הוציא מאליו ומתוך מהלכו הרגיל. והרי לאמיתו של דבר מן-הראוי היה כי נקרא פראים דווקא לפירות שאנחנו, על ידי המצאותינו המלאכותיות, העווינו את צורתם והטינום מדרך מערכי הטבע. בפרי הפרא נשארו בשלימותן ובעצם כוחן החי אותן הסגולות והתכונות, שתועלתן וטבעיותן מרובות הרבה יותר – סגולות ותכונות שנתקפחו ונתחללו על ידינו בפירות התרבות, כיוון שסיגלנו אותם להנאת חכנו המקולקל. ועם כול זה הרי יש שגם הטעם הענוג ומחייה נפשות, הערב אפילו לחכנו שלנו, נמצא דווקא בכמה מפירותיהם של המקומות ההם, שאין עמם תרבות כלל – והם עולים בזה על פירותינו שלנו. אין זה מתקבל על הדעת כי האמנות ידה תהיה על העליונה להיכבד על פני הטבע, אמנו הגדולה ורבת האונים. ואנחנו עמסנו על היופי והעושר של יצירותיה מעמסת המצאות כבדה כול כך, ששמנו לה כמעט מחנק גמור. ואמנם כל מקום שהיא מאירה בטהרת עצמה הריהי מביישת להפליא את כול מאמצי השווא ומפעלי ההבל שלנו. . . העמים ההם ברבריים הם איפה בעיני רק במובן זה, שהשכל האנושי הטביע בהם את חותמו אך מעט מאוד, ולא הרבה לעצב את צורתם, והם נשארו איפה עוד קרובים אל התמימות של טבע מכורתם. עדיין שולטים בהם חוקי הטבע, שלא נסתלפו כמעט כלל על ידי החוקים והמשפטים אשר לנו". (מונטיין, מסות, תרגום ישורון קשת. הוצ' שוקן 1963)

מעניין לראות איך מונטיין, ממרחק ארבע מאות שנה כאילו מנבא את כול תעשיית המזון האורגני שמנסה, נואשות, לשמור את התזונה שלנו נקייה ממה שעיוותו המדע והאינטרסים המסחריים המכתיבים את אופייה של החקלאות. מונח "הפרא האציל" הוטבע מאוחר יותר אבל ניתן לומר שמונטיין מתאר בדבריו את הטיפוס הזה של האדם, שלא הושחת ע"י הציוויליזציה המערבית.

לפני שנביא את הדברים הקשורים ב"ניצול" ו"הצלה" במחזה "הסופה" נציין כי העימות בין ה"טבע" ל "תרבות" מופיע אצל שיקספיר עוד קודם למחזה זה. ניתן לחשוב על מחזה כמו "המלך ליר" שבו, בסצנת הסופה המפורסמת, מגייס המלך ליר הקשיש את כוחות הטבע לנקמה בבנותיו ה"מתורבתות" יושבות המבצרים, על כך שקיצצו את צבאו ואת כוחו בפועל. או – באותו מחזה, להיזכר בבן הממזר של גלוסטר, אדמונד, שפותח את דבריו במונולוג היציאה למרד שלו באביו ובאח הכשר, ה"מתורבת" והמהוגן במילים: "הטבע, את אלי ! רק חוקותיך שומה עלי לשמור". ומסיים את דבריו בפנייה לאותם אלי הטבע בקריאה: "אלים – עמדו לצד הממזרים".

קשה להגדיר את ה"סופה" בתבנית של ז'אנר, המחזה משלב בתוכו שני קווי עלילה מרכזיים: את עלילת טרגדיית הנקם שבה נוקם פרוספרו באויביו וכן, את סיפור אהבתם של מירנדה, בתו של פרוספרו, ופרדיננד, בנו של מלך נפולי השאוב יותר מהז'אנר של מחזות הפסטורליה.
כאשר פרוספרו מגיע לאי הוא מוצא בו תושב אחד בלבד שנולד בו: קאליבן שמו. בנו של השד (או השטן) ושל המכשפה סיקורקס, אמו המרשעת שלה הייתה החזקה על האי עד הגעתו של פרוספרו. אופן הצגתו של קאליבן (קאניבל בשיכול אותיות) במחזה הינו דו-ערכי: מצד אחד קאליבן קרוב לטבע, מכיר ואוהב את "כול סגולות האי", על קולותיו, מעינותיו, סלעיו ושדותיו, ומצד שני הוא מתואר כמעט כמפלצת, מטונף, גס הליכות, "גור מנוקד יציר מפלצת – עוד לא כובד בדמות אדם" (תרגום: אברהם עוז, הוצ' ספריית הפועלים 2006) כפי שמתאר אותו פרוספרו באוזני הרוח אריאל, שכל רצונו הוא לאנוס (ולטמא) את מירנדה הלבנה.
עד כאן היו אלה מילות ההקדמה ומעתה – בואו ניתן לשיקספיר לדבר.
סצנת העימות בין קאליבן לפורפרו מופיעה בתמונה השנייה שבמערכה הראשונה. התמונה הראשונה מתארת לנו את התרסקות ספינתם של אויבי פרוספרו אל האי והיא תמונה שהיום היינו אומרים עליה כי עיקרה הוא פעלולים ופירוטכניקה. התמונה השנייה הנה תמונה אקספוזיציונית במהותה. תחילה אנו מכירים את פרוספרו ומירנדה ואת הנסיבות שבעטיין הוגלה פרוספרו לאי הנידח, לאחר מכן אנחנו עושים היכרות עם הרוח "אריאל" – משרתו הטוב של פרוספרו ולבסוף לוקח פרוספרו את מירנדה למערה בה ישן קליבן ומעיר אותו בתואנה שעל קליבן להביא להם עצים למדורה.

פרוספרו: (למירנדה) קומי לך, לב יקר. לקום. ישנת
טוב. קומי.
מירנדה: זה היה סיפור מוזר,
הפיל עלי מין כובד.
פרוספרו: נערי
אותו. קדימה, נערוך פגישה
עם קליבן עבדי, שלא עונה
לנו יפה אף פעם.
מירנדה: זה נבל
שאני לא אוהבת להביט
בו, אבא.
פרוספרו: אין ברירה, צריכים אותו
בינתיים. את האש שלנו הוא
מבעיר, ומקושש עצים, עוזר
בכל מה שמביא לנו תועלת. –
היי, עבד! קליבן! גוש אדמה!
דבּר!
קליבן (בחוץ): יש עץ מספיק בִּפנים.
פרוספרו: בוא צא,
אמרתי, יש לך עוד משימות פה.
בוא כבר, צב. מתי?
. . . . . .
פרוספרו: עבד רעיל, שהשטן עצמו
הזריע בְּחלאת אִמֶּךָ – בוא!
(נכנס קליבן)
קליבן: טל מטונף כמו שאמי גרפה
לה בנוצת עורב מסרחונות
ביצה ייפול על ראש שניכם! שדְרום-
מערבית תנשוף ותכסה
אתכם שַלְבֶּקת!
פרוספרו: על זה תסבול הלילה, האמֵן
לי, כיווצי קיבה, דקירות בַּצד,
שתיחנק נשימתך; שדים
ומזיקים יגיחו אל חלל
הלילה לעשות בך שפטים.
תהיה מרוט כמו יערת דבש, כל
צביטה – עם עוקץ חד משל דבורה.
קליבן: אני צריך עכשיו ארוחת-ערב.
האי הזה שלי, מסיקוראקס
אמי. אתה לקחת לי אותו.
כשבאת בהתחלה ליטפת אותי,
עשית לי כבוד; נתת לי
מים עם ענבים, לימדת מה
השם של המאור-גדול, ומה
של הקטן, שמאירים יום-לילה.
ואהבתי אותך אז, הראיתי לך
את כל סגולות האי: מעיינות
רעננים, בורות של מלח, כל
מקום צחיח או פורה. קללה
עלי שעשיתי כך! כל הלחשים
של סיקוראקס – קרפד, חיפושיות,
עטלפים – יפלו עליך, כי
אני כל הנתינים שיש לך,
אני שהייתי מלך על עצמי;
כלאת אותי כמו חזיר-בְּדיר
בַּסלע הקשה הזה, בלי זכות
כניסה לשאר האי.
פרוספרו: עבד שקרן,
רק שוט אתה מבין, לא נדיבות.
הייתי אנושי אתך, לכלוך,
טיפלתי ושיכּנתי בַּבקתה [/ טיפלתי ושיכנתי במחבוא]
שלי, עד שניסית לחלֵל
את כבוד הבת שלי.
קליבן: או-הו, או-הו!
הלוואי שזה היה הולך. אתה
הפרעת לי. הייתי מאכלס
את כל האי הזה בקליבנים.
מירנדה: אח, עבד נאלח, ששום חותם
של טוּב לא ייטבע בו, ולהוט
לכל סוג רע. לבי ריחם עליך,
טרחתי להקנות לך דיבור,
לימדתי כל שעה דבר זה או
אחר. כשלא ידעת, פרא, מי
אתה ומה משמעותך, ורק
בירברת כמו חי-בּר, הפריתי את
כוונותיך במלים אשר
הכניסו בהן פשר. אך היה
בְּגזע מזגך המתועב –
גם אם למדת – מה שטֶבע טוב
לא יקבל; לכן רוּתקת פה
לַסלע, ובצדק. כלא, זה
מה שמגיע לך, ויותר.
קליבן: לימדתְ אותי שפה, מזה הרווחתי
שאני יודע לקלל. תשמיד
אותךְ המגפה האדומה
על שלימדתְ אותי את השפה
שלךְ.
פרוספרו: לך, זרע-זֶרש! לך תביא
עצים להסקה, ותזדרז –
לטובתך – כי יש עוד משימות.
אתה מושך כתפיים, רֶשע? אם
רק תתרשל, או תמלא באי-
רצון את פקודתי, אז אייסר
אותך שוב בהתכווצויות ההן.
אדחוס בעצמותיך כאבים,
אתה תשאג עד שחיות רעות
יתחלחלו.
קליבן: לא, לא, בבקשה.
(הצידה): חייב להתקפל. בְּאמנות
קסמיו יש כוח שיכניע את
האֵל של אמא, סֶטֶבּוֹס, להיות
שָפוּט שפוף שלו.
פרוספרו: אז, עבד, זוז.
(יוצא קליבן).
(תרגום: דורי פרנס. מתוך האתר: שיקספיר ושות') 

המילים מדברות בעד עצמן. אנו רואים עד כמה "מנצל" פרוספרו את קליבן בלימוד המקומות העשירים בתנובה באי מצד אחד ומצד שני עד כמה תופס, לא רק הכמכשף עצמו, אלא גם קאליבן  תופס את פרוספרו כ"מצילו" מפני הבערות. פרוספרו בעזרת מירנדה הם אלה שמלמדים את קאליבן את שפת הדיבור, את שמותיהם של מאורות השמיים ולמעשה, פרוספרו מעניק לקאליבן את היכולת לנסח במילים את מחשבותיו. אבל קאליבן, שאיפתו אחת – לקנות חזרה את החזקה שלו על האי, חזקה מכוח החזקה של אמו, ולמלא אותו בקליבנים קטנים.
שיקספיר כתב את דמויותיהם של קליבן ופרוספרו בצורה מורכבת. הוא הציג את טיעוניהם בצורה שווה מבלי לתת עדיפות לאחד על רעהו. ברמת העלילה הוא הכריע לטובתו של פרוספרו, הקולוניאליסט הלבן אבל את זאת הוא עשה מפני שהקהל שצפה בהצגה היה כזה. אבל עדיין, ניתן להתרשם מהיכולת של שיקספיר לייצג את דמותו של קאליבן ואת טיעוניו באופן השלם ביותר.