רן יגיל סופר ועורך
"מה, אף פעם לא היית בחו"ל לבד?"
"זה מפליא אותך, אה? אבל לא. חוץ מהטיול שסיפרתי לך עליו עם אשתי, מסביב לעולם, טיול מאורגן שעשינו מהכסף של הפיצויים מהצבא, אף פעם לא הייתי בחו"ל. כשהייתי בצבא לא היה לי זמן אפילו לחשוב על זה. למרות שבחגים חצי מיליון יהודים תמיד באוויר, נוסעים לקרובים, בטיולים מאורגנים, תתפלא, אבל יש הרבה ישראלים שלא נסעו אף פעם לחו"ל." הזזתי ימינה ושמאלה את הראש השמן שלי על הצוואר העבה והרגשתי פתאום את השערות של הזקן מציקות לי נורא. ראיתי את הבחור הרזה והמכוער משחק עם הצמה. "זהו." אמרתי ספק לעצמי ספק אליו, "אף פעם לא נסעתי. רק פעם אחת, איתה ביחד. לפני זה הייתי אסיר ציון, גם היא. הטיול שאני עשיתי איתה בעולם זה היה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים."
"אני מבין אותך," הוא המשיך לשחק עם צמת העקרב בעצבנות, "כן, אני מבין." הוא חזר.
"זהו." אמרתי וגירדתי את הזקן כי כבר לא יכולתי להתאפק, "אבל אם לבנאדם פעם אחת בחיים טוב כל כך, אז בשביל האיזון מסדרים לו שאחר כך יהיה לו רע. בבתי הכנסת הבנתי את זה."
"מסְתומרת בתי כנסת? למה אתה מתכוון?" הוא שלף מחפיסת הסיגריות עוד סיגריה והצית לעצמו אותה. זה כבר נראה לי צורך טבעי אצלו, משהו שבשגרה כמו ללכת לשירותים או אולי אפילו כמו פעולה לא רצונית, נגיד לנשום. כולם נשמו אוויר, היצור הזה נשם עשן לבן ועשן שחור.
"כל מיני בתי כנסת, קטנים, גדולים. עשיתי לי מין מנהג כזה להתפלל כל יום בבית כנסת אחר בתל אביב ולפעמים הייתי נכנס לשם סתם ללמוד, בדרך כלל לבד ולפעמים בחברותא, ולפעמים סתם הייתי יושב ובוהה מול ארון הקודש כמה זמן עד שמישהו היה ניגש ומדבר אליי. חיפשתי תשובות. את כל העיר עברתי ככה: שחרית, מנחה, מעריב, ובין לבין הייתי מסתובב ברחוב כמו איזה מסומם, אה… סליחה… סלח לי…."
"זה בסדר, זה בסדר," הוא אמר, "הבטחתי לך, אז בוא תראה מה אני יודע לעשות," והוא התחיל על ידי זה שעיגל את שפתיו לעיגול גדול, בינוני וקטן, ליצור טבעות עשן מושלמות ולהשחיל את הקטנה בגדולה לפי הסדר. "אה," הוא אמר מרוצה וחייך בהנאה ממזרית וכל השיניים הרקובות שלו נחשפו, "אה, מה אתה אומר? הבטחתי לך קסם? הבטחתי לך קרקס של מסטולים?" והוא חזר ליצור בשפתיו הסדוקות והפצועות את אותם עיגולים לבנים מתפוגגים שנבלעו זה בתוך זה ונשזרו זה בזה ממש כבמופע של ז'אנגלר. זה די הדהים אותי. חשבתי שהוא יכול היה להופיע עם זה על הבמה. היה כאן שואו רציני ומרשים. הוא לא סתם עשה טבעות, הוא עשה אותן ממש באופן מקצועי, אמנותי ויצירתי.
"יכולת באמת לעשות קטע בהופעה עם זה," אמרתי.
"עזוב, את מי זה מעניין, היום יש כבר קוסמים שבולעים דגים חיים לתוך הקיבה שלהם ולבקשת הקהל, פולטים אותם החוצה בחזרה לתוך המים, אז אתה מדבר איתי על טבעות עשן? זה קטן על הקהל היום. מה שכן, זה עזר לי עם בחורות הרבה פעמים וגם בהתערבויות."
"פרט ונמק," אמרתי כי הרגשתי כבר שנמאס לי לדבר. הגרון שלי נהיה מִדְבָּר.
"בקשר לבחורות, אני מקווה שאני לא צריך להסביר לך למה השתמשתי בזה; בקשר להתערבויות, זה די פשוט. הייתי מתערב עם אנשים שאני יכול להשחיל עשר טבעות, הם כמובן לא האמינו, וככה הייתי מרוויח כמה גרושים. או הייתי מתערב שאני יכול להשחיל טבעת בטבעת כמו קוסם כאילו הטבעות האלה היו ממתכת ולא מעשן לבן, ולעשות את הסמל של האולימפיאדה. הייתי מבצע את הדבר שעליו התערבתי והמפסידים היו המומים. יותר מהכסף, יותר משמחת הניצחון שלי, הייתה לי הנחת לראות את הפרצופים התמימים הופכים מופתעים ומתוסכלים מההצלחה שלי. עישון בשבילי זה לא רק כיף ועיסוק, זה דרך חיים. זאת שפה." הוא, התעצב לפתע והשתתק. הבטתי בו והתמלאתי רחמים עצמיים ורחמים עליו. הרגשתי צורך להמשיך לדבר.
"יוסי אסולין, החבר שלי הזה, זה שהשתחרר לו סכום גדול מההסתדרות לאחר ההתפרקות מהנכסים ואחרי מאבק משפטי ארוך שהיה לו איתם – אח! יש לו לב זהב לחבר הזה שלי, הוא היחיד שרצה להוציא אותי מהבוץ הזה. הוא ראה שאני הולך בכיוון לא טוב, אז לפני שישה ימים הוא החליט לעשות מעשה. לפעול. הוא נכנס אליי לדירה כמו כל יום, עם הבולרו שלו הסגול והקטן ועם תסרוקת הפֶן,שלף לי שני כרטיסים לאמסטרדם ואמר לי: 'אתה בא איתי לחו"ל. בָּאַבּוּהַ אתה תבוא. אם אתה לא בא, אני לוקח ת'כרטיסים האלה וזורק אותם בירקון.' אמרתי לא. סירבתי. הוא לחץ. הוא יכול להיות נודניק, החבר שלי הזה, קצת היפראקטיבי. לא הניח לי. שוב הפציר בי ושוב. נכנס יוצא מהדירה, עושה רעש, מביא שני קפה הפוך, עושה עוד מסע שכנוע, לא מוותר, אסולין אף פעם לא מוותר. בסוף רק שיעזוב אותי אמרתי כן, ונסענו. טסנו."
הבחור המכוער קם עם הסיגריה ביד מהמלבן הלבן שעליו הוא ישב. היה לו קשה להתייצב. כנראה ישב הרבה זמן. באינסטינקט רציתי מאוד לעזור לו, כבר הנעתי את הגוף שלי קדימה לעברו כי חשבתי שהוא עומד ליפול, אבל הוא התייצב תוך שהוא אומר: "בלי עזרה. אני לא נכה. אני יכול ללכת ישר כמו פרופסור." ישר הוא לא הלך, התנדנד כמו לולב אל קצה החדר ושם את הכף הכהה שלו על הקיר הלבן. והשתעל. והשתעל. פתאום התחיל להשתעל חזק, שיעול רטוב כזה שלא נגמר, כשבין התקפת שיעול אחת לשנייה, הוא חוזר ואומר, "סלח לי רגע, סלח לי רגע, רק שנייה." והמשיך להשתעל עד שחשבתי שהוא יקיא ריאה אדומה על רצפת השיש הלבנה. הוא הסתובב אליי עם הגב, כאילו מתבייש מהמצב. הרגשתי שהוא לא רוצה בשום אופן שאני אקום אליו ואעזור לו, שהוא מתבזה, שהדבר האחרון שהוא רוצה זה שאני אקום ואדפוק לו על הגב. ישבתי בחוסר אונים והסתכלתי על הגב הרועד שלו כשהוא משתעל ככה שוב ושוב, רועד כמו פטיש אוויר שחותך בַּבֶּטוֹן.
"אתה בסדר?" שאלתי, זה מה שיכולתי לעשות, "אתה בסדר?" הוא רק עשה לי תנועה עם היד שהחזיקה את הסיגריה שהוא בסדר ושאני אעזוב אותו. אחר כך הוא הסתובב, וביד הפנויה ניגב את הפה ואת המצח שהזיעו. הוא התקרב אליי והיה נדמה לי לשנייה משום-מה שהוא עומד לכבות את הסיגריה עליי. פעם אחד החיילים שלי עשה לי את זה ואני מאז זוכר את הצריבה הזאת בצוואר, ליד האוזן. הבחור המכוער כיבה את הסיגריה, הפעם לא בין שתי אצבעותיו, אלא בעצבים על משטח המלבן הלבן; ת'בדל הוא הֵטיס אל הרווח הצר שבין הקיר למלבן השיש הלבן. אחר כך הוא התיישב והסתכל עליי. הסתכלתי עליו. ואז הגיע תורי וחטפתי את הקריזה שלי.
כרעתי על ברכיי עם כל השומנים שלי והתכופפתי מתחת למלבן השיש הלבן, התחת למעלה, "מה אתה עושה?" הוא שאל, בקושי מצליח לסדר את נשימתו. "מה אתה עושה?" תהה. ואני כפוף מתחת למלבן ממלמל בעצבים. "הנה אני אוסף את כולם שתראה מה זה. הנה עוד אחד ועוד אחד. תראה מה הבנאדם מכניס לגוף שלו, ארובה של רידינג זה כלום, הלבּניות של הקריות זה שום דבר. נא…" התרוממתי מתנשף כולי אחרי שאספתי את כל הניירות והבדלים וזרקתי אותם בגועל על מלבן השיש הלבן, "נא תסתכל," אמרתי, "זה הריאות שלך, זאת הבריאות שלך. איך בשם אלוקים, איך לא תשתעל? אני מתפלא בכלל שאתה נושם, שאתה חי." על פניו יכולתי לראות שהוא בחיים לא ציפה להתפרצות הזאת. הוא פשוט היה בשוק מוחלט ולא אמר דבר. הערימה השחורה-אפורה של הבדלים והאפר הייתה בינינו. גוש קטן של לכלוך בתוך כל הלובן שבהק.
שתקנו.
"נו…" הוא אמר.
"מה נו?"
"מכל הווּגֶ'ראס הזה שסיפרת לי והתיאטרון הבימה שעשית לי עכשיו, עוד לא הבנתי למה אתה פה? במעצר איתי?"
"טוב, אספר לך. ביום הראשון היה עוד בסדר. נחנו במלון, שתינו משהו, אכלנו, שיחקנו, ראינו טלוויזיה, סרט, העברנו את הערוצים ואת הזמן. למחרת אסולין שיש לו אהבה גדולה ליצירות אמנות, לקח אותי לראות קצת תרבות, מה יש, את הבית של רמברנדט והמוזיאון של ואן גוך."
"זה שחתך לעצמו את האוזן?"
"כן," אמרתי.
"את הבית של אנה פרנק הוא לא לקח אותך לראות? מה זה הטיול דיכאון הזה שאסולין סידר לך? הוא רוצה להוציא אותך מהבאסה או להכניס אותך עוד יותר אליה. ציורים לחוד ומעשים לחוד. יש פה הרבה אקשן של מועדונים באמסטרדם מכל מיני סוגים, ואני לא מדבר רק על רחוב החלונות האדומים שזה כולם מכירים. יש פה מועדונים מכל מיני סוגים ברמה. עם מוזיקה ורקדניות והופעות ובנות וקזינואים וסמים וקלובּים של קלפים ומכונות משחק ופאבים וג'ז ואֶמוֹ. כבד קצת האסולין הזה."
"לא. תשמע, אני איש חינוך ואמנות זה דבר חשוב בעיניי. אני גם אוהב ללכת למוזיאונים ולראות את הציורים והפסלים של האמנים הגדולים, אבל זה באמת התחיל להעיק עליי כמו שעכשיו אמרת, אז אמרתי לו, תשמע אסולין, הכול טוב ויפה, אבל באתי לנקות את הראש ולא למלא אותו."
"או, עכשיו אתה מדבר. אתה צודק בהחלט. נו, מה נהיָה?"
"קצת רבנו על זה ואחר כך נכנסנו אחד בשני באופן יותר רציני."
"למה?"
"כי אסולין לפעמים הוא לא רק נודניק שכשהוא רוצה משהו הוא לא יעזוב אותך עד שישיג את זה, הוא גם עקשן כזה שחושב שהכול הוא יודע. הוא אמר שהוא מכיר את אמסטרדם טוב ושהיה בה כבר שלוש פעמים והוא ייקח אותי לראות הכול ואם לא מוזיאונים, אז הוא כבר יודע מה לעשות איתי, אבל הלכנו לאיבוד. מה לעשות. חמש שעות הסתובבנו בסמטאות מפה לשם משם לפה. כל פעם הוא אמר לי אוטוטו הנה זה, רק רגע זה כאן, לא יכול להיות שטעיתי, רגע רגע אולי… הנה מצאתי. וככה אני נגרר אחריו בסמטאות לאורך התעלות. הוא עם הבולרו הקטן והסגול שלו הולך מהר כזה כמו מכונת תפירה שרצה, מסדר בתנועות עצבניות את השיער עם הפֶן ואני אחריו, מתנשף. חמש שעות, ראבק! שאני לא אחטוף קריזה בסוף. אז זה יצא וצעקתי עליו, ואז הוא נעלב כמו תמיד ואמר לי שאני כפוי טובה. אז אמרתי לו דבר די מכוער. אמרתי לו שהוא מזכיר לי דודה אחת שלי, שכל פעם שהייתה נותנת לי ולאחים שלי לאכול כשהיינו ילדים בכרם ואחרי זה ביד אליהו כשעברנו דירה, הייתה שמה את האוכל על השולחן ואומרת: 'תאכלו ילדים, תאכלו, זה עלה לי הרבה כסף'. מה הכוונה? שהוא עושה לך טובה, מתאמץ בשבילך וישר רוצה להראות את זה לך ולכולם, יעני שופני יא נאס, וגם אם אפשר לִגְבּוֹת את התמורה כמה שיותר מהר. הוא נעצר באמצע הרחוב, מאחוריו המים של התעלות והסירות, קטן כזה ונזוף, ואמר לי: 'אתה חתיכת בן זונה. זה מה שאתה.' ככה הוא אמר לי למרות שהוא ידע את המצב הרגיש שלי, נפשית ופיזית, 'אתה חתיכת בן זונה.' הוא חזר על זה."
"גם מי שמכיר את אמסטרדם טוב," אמר המכוער וצבט עם האצבעות הצהובות את הקצה של האף, "גם הוא, אפילו אני, יכול ללכת פה בשקט לאיבוד. מה הוא רוצה? ומה אתה רוצה? למה רבתם לעזאזל? סמטאות קטנות, כל מיני חורים, והמים מנצנצימְךָ מול העיניים, מרמים ומתעים, ואם יש גשם אז בכלל, אתה יכול לחפש את הדרך ואת הכתובת ויעבור לך יום בכיף." הוא הדליק לעצמו עוד סיגריה.
"אני חושב לעצמי, אם יש סיכוי שאני אתפוס אותך פעם אחת בלי סיגריה ביד." אמרתי.
"לא תתפוס אותי, לא תתפוס אותי, לא תתפוס אותי. זה שיר של מאיר אריאל, אתה מכיר?"
"לא מכיר את השיר הספציפי הזה, אבל אני מכיר את מאיר אריאל. החיילים תמיד נורא אהבו אותו ושרו אותו. חלק מהם את כל המילים ידע בעל פה. אבל אני אגיד לך את האמת, אני אוהב שירי ארץ ישראל הישנה והטובה, וגם קצת שלמה ארצי."
"סבבה." הוא ינק מהסיגריה בכוח. ממש שלק אותה.
"אבל למה אתה מעשן כל כך הרבה, קיבינימאט!" אמרתי.
"למה זה מפריע לך?"
"לא לי, לך. רק עכשיו השתעלת חזק."
"עזוב נו," הוא ביטל אותי עם הזרוע שלו שנראתה כמו צינור חלוד, רזה-רזה, "עזוב-אותך, אם אני לא יעשן, אז אני אתחיל להשתעל. תמשיך את הסיפור. תקעת אותי באמצע המתח, מה זה פה, 'המשך יבוא', 'נחזור אחרי ה-פר-סו-מו-ת'?"
"זהו. מה יש פה להרחיב. רבנו, אבל בסוף מצאנו את הדרך למלון."
"וואלה. יפה. אל תגיד לי, בערב הוא בתור צ'ופר ובשביל לשנות את האווירה וגם כי הוא רצה להתנצל, בקיצקץ, הוא לקח אותך לרחוב החלונות האדומים לראות ת'זונות." הוא שוב ינק מהסיגריה בתאווה, שאיפה הגונה כזאת, והעשן הלבן שיצא מנחיריו היתמר מעליו.
"לא. לא. בערב הוא לקח אותי למועדון. אתה רוצה לנקות את הראש שלך, הוא אמר, אני אקח אותך לפינוק במועדון."
"איזה מועדון?" נראה שנמאס לו מהסיגריה שהייתה רק בחצי הדרך, אז הוא חנק אותה שוב בין שתי אצבעות במקום למעוך את הבּדל. היה לי איזה דז'ה וו. מי לעזאזל היה עושה דבר כזה ואיך זה לא שורף לו את האצבעות? כנראה מרוב קהות חושים מהסמים באמת לא נותרו לו שום תחושות, כי זה לא כמו לנגוע באש לשנייה או להעביר אצבע. זה לחנוק להבה על העור.
"איזה מועדון, פרדייס לוסט."
"וואלה. פרדייס לוסט. לא פחות ולא יותר. זה איזה מועדון של נודיסטים באיזה חור. הוא באמת מכיר טוב את אמסטרדם, החבר שלך, אם הוא לקח אותך לשם. תן לו קרדיט." הבחור שיחק בעצבנות עם צמת העקרב ונשך את הסיגריה הכבויה בשיניים הרקובות שלו. "רגע רגע, אחי, אתה בנאדם דתי, לא? אז איך בכלל העזת להיכנס למקום הזה?"
"אני לא דתי, בנאדם," אמרתי ויישרתי את הכיפה הסרוגה שעל ראשי. האמת, שכחתי לזמן מה שהיא מונחת שם. "אני ממש לא דתי, אני יותר מסורתי. תתפלא לשמוע. הייתה לי כיפה בילדוּת, אבל היא ירדה מהר. את זו," הצבעתי באצבע על ראשי, "שמתי מאז שאשתי רינה נפטרה."
"ישר מהבית כנסת בטיסה אל פרדייס לוסט, למה לא! אחי, אתה לא מפסיק להפתיע."
"אבל האמת, דבר כזה עוד לא ראיתי בחיים שלי. קודם כול, כולם הולכים עירומים. ככה, כמו תינוקות, כמו אדם וחוה, ואיזה גן טרופי יש להם שם, זה לא הגנים של החתונות שאנחנו מכירים מראשון לציון ואשדוד ואשקלון וכפר סבא וכל החארטה הזה, זה דבר מושקע. ואיזה גודל, כמו מאה אולמי חתונות, ופירות ושוקולד; ובחוץ, מה-זה מכוניות: יגואר, רולס-רויס, אולדסמובּיל, בּ-מ-וו, מרצדס, חבל לך על הזמן, הכי עשירים מכל אירופה באים לשם. ככה אסולין אמר לי."
"הוא צודק," הבחור התחיל שוב את הטקס הקטן שלו עם הסמים. הוא בצע מהגוש הגדול, גוש קטן והסתכל עליו מקרוב, "עוד מעט ייגמר לי ואני אצטרך לדבר עם הגוי הבנזונה הגבוה. בכל אופן, אסולין צודק. צריך ימבָּה כסף כדי לבלות שם, כנראה אסולין בכל זאת קומבּינטור."
"אתה יש לך אוטו?" שאלתי אותו.
הבחור בג'ינס מתח את הרגליים בקושי, ואחר כך אסף אותן לאט לאט לבטן שלו, חייך אליי ואמר: "אופניים."
"אופניים?"
"גנובים, גנבתי אותם."
"אופניים?!" שיחקתי בשערות זקני.
"מה אתה מתפלא. זה מה שצריך באמסטרדם, אופניים, למה לי למבורגיני וכל החרא הזה? אבל תאמין לי שהיו תקופות שהחזקתי כסף או שְׁווה כסף כמו תכשיטים בסכומים שיכולים לקנות F-16. אז תרגיע. חוץ מזה, מה זה אוטו? חת'כת קופסת פח צבועה. אז מה אתה אומר, כל העשירים הנבלות האלה מסתובבים בלי בגדים? יעני הם כבר לא צריכים את איב סאן לורן דֶה אֶמוֹ שלהם?" הוא שם את הסנטר שלו על הברכיים שלו, והג'וקים השחורים בעיניים שלו התחילו לרוץ.
"אתה מבין," אמרתי כשאני נזכר תוך כדי, "זה די מביך וגם קצת מגעיל כל הסיפור הזה. בכל פינה יש קבוצה כזאת, וקצת חשוך ורומנטי, קיטשי כזה עם מוזיקה איטית, אבל חזקה, בקול רם ומים זורמים ומפלים, והם מתחילים לגעת אחד בשני. לאט לאט. ככה. והעיניים שלהם מסתכלות במין תאווה על הגוף של החברים שלהם."
הבחור חייך וחשף שיניים רקובות. הוא הדליק את הגוש הקטן שנשרף בשנייה והשחיר. אחר כך פורר אותו על ספסל השיש הלבן והביט בי. הנחתי את הכף הגדולה והשעירה שלי על הירך-שֶׁלֶד שלו בג'ינס. הוא המשיך להביט בי והעיניים הנוצצות שלו נראו לי עכשיו לא כמו שני ג'וקים אלא כשני יהלומים שחורים. אמרתי: "הם מצטרפים אחד לשני, בהדרגה. אפשר להגיד שהם נכנסים אחד בתוך השני ונהיית מין עיסה, סוג של גוש כזה. תקשיב טוב יא חביבי, זה הולך ככה. אני ראיתי את זה מקרוב. אחד מתחיל לדחוף לשנייה אצבעות, וזאת שההוא דוחף לה את האצבעות מתחילה למצוץ לאסולין…"
"הוֹפָּה, לא פראייר אסולין."
"עכשיו אחד אחר בא לאט לאט בצעדים של פנתר כמו בריקוד כזה ודוחף להיא האחרונה מאחור, וזה לא נגמר; זה שדוחף את האצבעות, אתה עוד זוכר אותו, לא?"
"מה זה זוכר, איך אפשר לשכוח שמספרים לך דבר כזה," הוא התחיל לצחוק בקול ולהשתעל, צוחק ומשתעל וכמעט נחנק ואני אחריו, צוחק, "כן, זה שדוחף אצבעות, הוא פנוי עדיין; אז באה אחת בלונדינית עם ציצים גדולים ועליה צעיפי משי במין ריקוד מפתה מזרחי כזה ומוצצת לו, ואז באים שניים," דמעות של צחוק נזלו לי על הלחיים ועל הזקן, "אתה מבין, באים שניים, ודוחפים להיא עם הצעיפים, אחד מאחור ואחד מקדימה."
"לא נכון, אתה ממציא את זה עכשיו. אפילו בשביל מניאק כמוני זה כבר קצת מוגזם, ותאמין לי, הייתי בבתי זונות בהונגריה, בצ'כיה, בבולגריה וגם פה, בהולנד, אבל לדמיין אותך עומד שם…" אמר הבחור ופרץ בצחוק גואה, היסטרי, והצלעות שלו התחילו לבלוט מהצחוק, כאילו עוד רגע הן ייצאו מהמקום ויתפזרו על הרצפה הלבנה. "תמשיך, בנאדם, תמשיך… זה חזק… אתה הורג אותי מצחוק… תמשיך…"
"עכשיו באים שני בחורים לשני הבחורים מאחור, עזוב אותך," נחנקתי מצחוק, "אני לא רוצה להמשיך עם זה, זה מתחיל להיות מגעיל."
הוא שתק. שלף סיגריה אחת, חימם אותה, ייבש אותה, קרע לה את הצורה וערבב אותה עם החומר, סובב-סובב עם האצבעות המלוכלכות ושוב הרביץ סיבוב. אחר כך לקח סיגריה נוספת מהקופסה ורוקן אותה אט אט מתוכנה, מהטבק. היא שוב נראתה לי כמו איזה גליל נייר מסמורטט, כמו סיגריה שנרטבה, מעוכה כזו, כמו הבחור. "נו," אמר הבחור המכוער, געה בצחוק בהמי והפנים שלו התעוותו, "תמשיך. אל תעשה לי את זה, נו.. מה אתה מפסיק לי פה באמצע הזיון, קם והולך לי כמו איזה פולנייה. יאללה."
"עכשיו," אמרתי, "כל הקונסטרוקציה הזאת, כל הגוש של האנשים הזה, נוסע לאט לאט אליי. מתקדם אליי. זה אומר שמגיע תורי. ואני עומד שם בלי בגדים, עם הזין בחוץ, ומרגיש כל כך רע. בדיוק נזכרתי ברינה שלי, הנשמה שלי, אשתי זיכרונה לברכה. איך פעם בצבא היא נתקלה בדבר נורא מגעיל ואמרה עם כל היופי שלה: 'זה באמת כבר יותר מדי בשבילי.' ככה היא עלתה לי מול העיניים והיא נראתה לי חיה כל כך, כאילו באה מאיזה סיאנס, כאילו מישהו החזיר אותה לשנייה בחזרה לחיים, כנראה אלוהים, או מלאך מטעמו, כדי שהיא תזהיר אותי שלא לעשות שטויות, ובבת אחת הרגשתי גל של עצבים והרבה כוח גואה בי. כל הדם עלה לראש, חטפתי קריזה עליהם, על כל המזדיינים העשירים האלה והתנפלתי עליהם, על הגוש המזדיין הזה, במכות. בַּמָּקוֹם. הגברים והנשים החזירו לי. בִּמְקוֹם לעשות אהבה התחילו מכות רצח. ואני הייתי בעצבים. שנים לא הייתי בכזאת קריזה. רעדתי כולי ולא יכולתי לשלוט בעצמי. פעלתי מאינסטינקטים כמו חיה. מוריד מכות לכל עבר. מעיף סטירות ובעיטות ואגרופים לכל הכיוונים, נשים, גברים."
הבחור שישב ועד לפני רגע נראה היה כאילו הוא רוצה לתפוס כמה שפחות מקום בעולם, רוצה להיעלם דרך איזה חור בתקרה או איזה פתח אוורור, לְעַשֵּׁן את עצמו לדעת ולהתאדות, כמעט התפוצץ מרוב צחוק. הוא גמר למלא את הסיגריה, סובב את הקצה, קטם אותו ויישר, אבל עדיין לסיגריה לא הייתה צורה ישרה של גליל, והיא נראתה כמו איזה קונוס הולך ומתרחב. "אין לי פילטרים, התרגלתי לעשן בלי פילטר," הוא אמר ספק לעצמו ספק אליי. והסיגריה הענקית הזו, שהייתה משום-מה גדולה יותר מכל אלה שהכין עד עתה, הזדקרה מפיו לפתע כמו איזה זין ענק. הוא הדליק אותה ושאף אל פיו את העשן השחור. אחר נשף ומנחיריו, במעין חרון משלים, הסתלסלו שתי תמרות של עשן שחור, התחברו למין עמוד עשן החולף על פניו ונח מעל לראשו. הוא עקב ביהלומים השחורים המזוגגים אחר תנועת העשן השחור בחלל מעל ראשו עד שזה התפוגג בחצי הדרך לתקרה. אחר כך שוב שאף באנחה מן הסיגריה. ולפתע שוב געה בצחוק כשהוא צועק: "קרעת אותם במכות," הוא צרח, צנח אל הרצפה כאילו איבד את שיווי המשקל, מעך את הסיגריה עם החומר באגרופו, למרות שלא סיים לעשן אותה, והתגלגל מרוב צחוק כאילו לא אכפת לו יותר מכלום. תוך שנייה הוא היה שם, למרגלותיי, "קרעת אותם, את הבני זונות העשירים האלה! אני לא יכול לעמוד מרוב צחוק. זה ממוטט אותי."
"לא יודע מה נכנס בי, שם," אמרתי והתכוונתי בעצם שאני לא יודע איזה שֵׁד נכנס בו שהוא מתגולל ככה על הרצפה בלי חשבון. היה בצחוק המאומץ שלו משהו כל כך עצוב, "לא יודע מה נכנס בי. אסולין חטף פיצוץ כזה ישר לפרצוף, שאלוקים ישמור, זה החבר הכי טוב שלי, ולנשים בחיים שלי לא הרבצתי. שאני ארים יד על אישה? מה, אני מפגר? הגברים, הם לא היו מוכנים. התחילו להכות אחד את השני. כל החדר התמלא בפצועים ובדם כאילו מדובר בשדה קרב, יותר נכון להגיד מופע רסלינג או משחק רוגבּי שיצא מכלל שליטה."
הבחור הִכּה עם אגרופים על הרצפה, אחר כך נשכב על הגב ורקע ברגליים עם נעלי האולסטאר, כשהוא מתפוצץ מרוב צחוק. זה היה נראה לי קצת מאולץ. הוא רצה לשמוח על משהו, אבל היה בזה גם דבר קצת עצוב. זה הדליק אצלו דבר-מה. ניסיתי לסגור את הסיפור ולהרגיע אותו קצת כי התגובה נראתה לי לא נורמלית. פחדתי לרגע שהוא יוצא מכלל שליטה.
"הפסיקו את המוזיקה," אמרתי, "נגמרה הרומנטיקה והדליקו את האור. בסוף השתלטו עליי שני בריונים שפרצו לחדר. הם החזיקו אותי ואני המשכתי להשתולל כמו משוגע, כמו חיה פצועה, כשרינה שלי עולה כל הזמן בראש שלי ואני חושב לעצמי: מה אני עושה, מה אני עושה, זה לא אני, זה מישהו אחר שנמצא ממש בתוכי שמשתולל כאן. כאילו אני נמצא מחוץ לגוף של עצמי ומתבונן בעצמי מבחוץ משתולל ואומר לעצמי איזה אידיוט אני, אבל ממשיך לעשות בלגן. הם ראו שאני לא נרגע וקראו למשטרה. הם באו, השוטרים, ולקחו אותי לפה. בגלל זה אני פה."
לחלק הראשון של הנובלה:
לחלק השני של הנובלה:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=22621&blogID=171
לחלק השלישי של הנובלה:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=22659&blogID=171
לחלק הרביעי של הנובלה
הפרק הזה באמת מרגש ונוגע
ההתקרבות הזאת בניהם, הניואנסים האנושיים כשכאב נוגע בכאב ברגעים אלה אפילו ג'וקים שחורים הופכים ליהלומים. מצד אחד בולמוס המכות ומהצד השני בולמוס הצחוק הבלתי נשלט – הקרשנדו של הפרק
והגוש הולך ומתעבה במשמעויות
מחכה להמשך
חנה היקרה, את מסיבה לי המון אושר כשאת נהנית מן הקריאה. אכן הגוש מתעבה ועומד בגרון ההוויה. רני
שלום רן
יופי של פרק
אתה מזכיר לי את החלונות האדומים
לאירוע כמו שתיארת לא התגלגלתי אבל אני בדרך! תיאורך וכתיבתך לכמה רגעים הייתי שם
בכלל מענינות הדמויות שאתה יוצר
כן השוטרים ההולנדים קשוחים זה אני יודע
יפה הפרק הזה
מחכה להמשך
תודה
דוד, אני שמח שאתה עוקב ורואה את הנובלה בַּמּוּחָשׁ, כלומר היא חיה לנגד עיניך והדמויות מדברות אליך.