לקרוא את אורלי קסטל בלום

. הוצאת אחוזת בית החלה לפרסם בעריכת פרופסור אריאל הירשפלד. סדרת ספרים שעניינם ניתוח יצירתם של סופרים. ספרים מתקופות שונות על סופרים שונים כשכל ספר נכתב על ידי כותב אחר. הרעיון הוא להגיש לציבור הקוראים ניתוחים שגם אם יגעו ברמה אקדמית השפה תהייה נגישה יותר, כדי שקוראים יוכלו להעמיק את היכרותם עם הספרים והסופרים. 
את הספר על קסטל בלום כתב אורי ש. כהן. 
למה לקרוא את קסטל בלום שואל כהן בהקדמה. כי בספריה נמצאת כל הזמן תחושה של משהו בין אימה לאי הבנה. כאילו מעבר לפינה מסתתר רגע אושר של אהבה אין סופית. 
קסטל בלום איננה זקוקה לפרשנות, אך פרשנות יכולה לקשור אותה אל המקום, אל העכשיו לסייע לתהליך הפלאי שבו הקורא והכותב הולכים לאיבוד בסיפור. כהן מפזר סימני דרך אל תוך יצירתה. 
בלום היא אחת היוצרות המרכזיות בישראל מאז שנות התשעים. היא עשתה לפרוזה את מה שדליה רביקוביץ' עשתה לשפת השירה בשנות השישים. 
בתחילה היה אפשר לחשוב שהטקסטים שלה באו לנרמל את הישראליות. ולפי עדותה שלה לנרמל את הישראליות היה כרוך בלהוציא אותה מדעתה. אכן, היציאה מהדעת היא עניין חוזר ביצירתה. סיפורים שלמים עוסקים ביציאה מהדעת המקובלת. 
כבר בספרה הראשון " לא רחוק ממרכז העיר" ( 1987 ) הטעיה ברורה. המרחק מהמרכז איננו קיים. מה שיש היא היכולת שלה לפורר את המציאות. כל הסיפורים קרובים כך או אחרת אל המוות. הסיפורים נכתבו מיד אחרי שאביה של קסטל בלום נפטר מסרטן.
 אם עד אז הספרות הישראלית הייתה ריאליסטית או אלגורית סיפוריה נעו בין זה לזה. 
בספרה השני " סביבה עוינת" ( 1989 ) הסיפורים עוסקים בסביבה לא ידידותית המקיפה את הישות הלאומית. ערבים, סודני, עבריינים, אישה נרקומנית בהיריון מגיחים ונעלמים. אבל כל היש הזה מתפורר. מה שוודאי היא הלשון, היא וודאות עולם הקשר לסביבה דרך הלשון. הסיפור היחידי שמתקשר לשם הספר, סביבה עוינת הוא הסיפור " ג'ו איש קהיר" המתרחש בתקופת פרשת לבון בסביבה העוינת במצרים. איך מת אותו ג'ו מידי המון כשנחשד בהטמנת פצצה בבית קפה בקהיר. הסיפור היחידי בספר העוסק בסביבה עוינת פיזית ולא נפשית. 
לספר " היכן אני נמצאת " ( 1990 ) התשובה לשאלה איננה פשוטה. היא נמצאת במקום, אך המקום אינו נוהג כשורה. בפרוזה פיוטית מאוד עוקבים אחרי הגיבורה במסע הזוי בארץ, עד שהפכה להיות זונה של ראש הממשלה. זה מצחיק ומטריד. אצל בלום זונה הוא המצב המזוקק של המצב הנשי בעולם הכלכלי. העולם בו האישה מחופצנת. 
"אני מזהיר אותך, גברתי הזונה, תתפשטי. זה ראש הממשלה. הוא נבחר בבחירות דמוקרטיות. זה רצון העם. תתפשטי, זה כבוד גדול" האישה שהפכה לזונת צמרת " לא נותנת" לראש הממשלה. היא טוענת שהיא פוחדת שתהפוך אותו לקל דעת. איך יראה העיתון אם יפורסם בו המעשה המגונה שעשה בה ראש הממשלה. 
סיפור שהוא נבואה כמעט מידי מי שמזהה מציאות לפני התרחשותה. בלום שקשרה בין צבא, פוליטיקה, כוח, מין ועיתונות והפך לפורנוגרפיה תקשורתית כל מה שקרה כמה שנים אחר פרסום הספר. 
" ראש הממשלה ביצע בי מעשה מגונה ואף יותר מזה, כוח, ושאול, אלוף משנה מילואים, אחז בי וראש הממשלה, לו ראית בעיניך לא הייתה מאמין……. כך אספר לעורך העיתון שירשום כל מלה שלי, ולמחרת יפרסם את סיפורי בעמוד הראשון. שמי המלא יתנוסס, עוברי אורח, תושבי נאות אפקה,בעלי מכולת וצרכניות, כולם ילכו לקנות חטיף עץ, ינגסו בו ויראו את תמונתי כך, הבעת פני מבוהלת, ידי מושטת קדימה להסתיר פני מהמצלמות" 
זו הדרך בה בלום מביאה דרך עולם המלים את הדימויים המרכיבים את העולם הפוליטי שלנו, שבו כולנו זונות של ראש הממשלה. 
דולי סיטי ( 1992) מתמודד עם המיתוסים והשיח הישראלי. גיבורת הספר, רופאה, הופכת את האמהות לאובססיבית. מחריבה את המציאות ואת התינוק. היא נקרעת בין האובססיה לחסן, לשמור, לשמר, לבין החרדה מהאבדן. 
העיר נגועה כולה בסרטן. דולי מתחילה לפתוח ולסגור את התינוק בריץ'רץ' כדי שתוכל לבדוק אותו מבפנים. 
התמזגות של המונח בבשר החי מגיעה לשיא באחת הסצנות הבלתי נשכחות והמצוטטות ביותר בספרות הישראלית.
 " לקחתי סכין והתחלתי חותכת פה ושם. שרטטתי לו על הגב את מפת ארץ ישראל כפי שזכרתי אות מתקופת התנ"ך, וסימנתי את כל הערים האלה של הפלשתים, כמו גת ואשקלון וציירתי בלהב את הכינרת והירדן הנשפך לים המוות שמתאדה נון סטופ……כשסיימתי לסמן עליו את כל הנקודות שהשכלתי הזנוחה משכה מהמגרות של המוח, שבתי להיות מה שאני, רופאה…… התבוננתי בגב החתוך, זאת הייתה ארץ ישראל, אי אפשר היה לטעות בכך. " 
בלום לקחה את מטבע הלשון השחוק משימוש של שרים ומנהיגים 
" לחתוך בבשר החי" והפכה את הביטוי היגע למציאות מטפורית. 
בלום מעמידה בסימן שאלה את עצם אפשרותו של האדם בספרות, ובהכרח גם בעולם. אם אי אפשר לדווח על בני אדם בספרות, מה כן אפשר לעשות בספרות, מה עוד נותר? 
בסיפור אחר היא מתמודדת עם התמודדות שבין החיים על הנייר לחיים. אדם צריך להתיישב לכתוב. מה קורה לו בדרך. בסיפור הסופרת עוברת תאונה, שאחריה מחברים בין מיתרי הקול שלה, דרך האצבעות לוואגינה,כדי שתוכל להמשיך לכתוב. ( כדי שקולה ימשיך להישמע) .בני המשפחה נושפים על מיתרי הקול, האצבעות כותבות, ובאותו זמן מופרשת הפרשה צהובה ולא ריחנית. בסוף הסיפור מוצאים אותה מתה והסיפור מרוח על הסדין. סיפור המקשר בין הליבידו והיד הכותבת. 

המאפיין בשפת הכתיבה היא דמוית שפה חלומית. בלום לוקחת את ההרגל שלנו לקרוא את החלום כטקסט מוזר, מתאפיין בתחביר מוזר ומשקף את הדברים המצויים בעולם בתחביר מוכר, והופכת אותו על פניו. 
הטקסט אינו משקף את העולם, או מחקה אותו, הוא תודעה מתבוננת בו שרירותית ואסוציאטיבית.
 קסטל בלום איננה סופרת של מניפסט פוליטי. לא במה שמקובל להיחשב פוליטי. אבל היא כותבת ומשקפת ומשנה את המציאות שהיא חיה בתוכה. כמובן שהיא מביעה את דעתה בעקיפין ומהפכת את דעתה ודעתנו. 
" כבר יכולתי לומר יותר מדבר אחד על אודות טירוף הדעת. מעל לכל ספק- הטירוף חיית טרף הוא. מזונו – הנפש הוא משתלט על הנפש במהירות שבה כבש צבאנו את כל יהודה ושומרון וחבל עזה ב67. אחרי שהטירוף השתלט על אותם " שטחים" בקרבו של האדם, נכנסות לתמונה הכבשים המטורפות שרק לזלול הן יודעות. הן מדבירות את השדה מלשון מדבר. ואם מדינה כמו ישראל לא מצליחה להשתלט על ערביי השטחים, מדוע שאני, בן אדם פרטי, אוכל להשתלט על occupied territories שבקרבי " ( דולי סיטי) 
כהן מנתח את הפסקה. את ההגיוני על הלא הגיוני שבטרוף. על הקשר המקראי. ועל השאלה מניין הגיעו לפתע הכבשים. המהירות של הכיבוש הוא המהירות של חסרי הגבולות. 
חוסר הגבולות מוליך אותה להתנתק מהילד והמפה שעל גבו. 
" הגענו לרובע האנטי אנטישמי, שם ניצולי ילדי שואה צולבים כל יום גוי אחר…" 
הילד בן שש. דולי רוצה להתנתק ממנו. למסור אותו למערכת החינוך. ואם קודם התייחסה למקרא כאן היא מביאה התייחסות לפסיון הנוצרי. היא לא מצליחה לנטוש את הילד.
 "הוא נשכב לידי, ואני נאלצתי לפתוח את תיק העבודה שלי, ואמרתי לו לשכב על הבטן. אני רוצה לעדכן את המפה ששרטטתי לו לפני שנים על הגב, המפה של ארץ ישראל, אני רוצה לצבוע את הקו הירוק בירוק זית, ולהגדיל את המפה בהתאם לצמיחתו של הילד" 
הילד שהפך לסמל הישות הציונית. ואם היא תצליח להתנתק מבנה צריך לעדכן את הגבולות. היעדר הגבולות של המציאות מגדיר את היעדר הגבולות הפנימיים של המדינה ודולי. 
מציאות שאין לה גבולות מייצרת חברה שבה לאנשים אין גבולות במגעם זה עם זה.
 בזמנו קוראים נחרדו מהתיאורים שנראו כה אכזריים. קשה לדעת כמה מהקוראים פיצחו את השורות הבודדות ונכנסו לעומק הסמליות. 
טוב עושה כהן שהוא מבודד מקטעים ושורות ומציג את ההיגיון הפנימי בתוך הכתיבה הפרועה לכאורה. אי אפשר שלא להתפעל מיכולת 
" הנבואה" של בלום. את הבנתה העמוקה של תהליך אליו מובילה אותנו המציאות. היא מצליחה לייצר ב1992 את הלקסיקון שישתמשו בו ב2111. ואולי תמיד היה כזה.
 " …ראיתי את מפת ארץ ישראל ששרטטתי לו על הגב לפני כך וכך שנים. המפה הייתה מדויקת להפליא, מעודכנת, מישהו עבר על כל הקווים, הגדיל אותם לפי צמיחתו של הילד. התבוננתי בעיון במפה, ושמתי לב לדבר אחד: הוא חזר לגבולות 67, זה היה בלתי יאמן! אכן פער הדורות, הרהרתי. אימא שלי יורקת על ערבים, אני מסתכלת בהם בעיניים, ובני עוד ילקק להם את התחת" 
כמובן שכהן חוקר עוד סיפורים ומביא כיווני מחשבה אחרים על המתרחש בכתיבה ובמציאות של קסטל בלום. הספר כתוב בשפה נוחה מאד. לא צריך להיות בוגר חוג לספרות כדי להיכנס לרוח הדברים להבין אותו. אין ספק שהוא מאיר את ספריה של קסטל בלום ועוזר לקורא שבדרך כלל איננו מנתח כל משפט אלא מתרשם באפן כללי ולא הכרתי מהכתיבה להבין. 
להיות לו מורה דרך. למעשה מורה שביל כי בלום ראויה למחקר הרבה יותר ארוך ומעמיק. אך כמו שפרסמה הוצאת ספרים, זו איננה סדרה ליודעי דבר אקדמאיים אלא לקורא מן השורה. וטוב שכך. טוב לקרוא את הספר הזה.