בננות - בלוגים / / על דו קיום בין יהודים לערבים בארץ – נתונים מדאיגים אבל יש שורה תחתונה אופטימית
הבלוג של עדנה שמש
  • עדנה שמש

    סופרת, מתרגמת, מבקרת ספרים בעיתון הארץ ועורכת עצמאית מחברת הספרים: אמסטל (הוצאת הקיבוץ המאוחד 2007) דיונות החול של פריז (הוצאת הקיבוץ המאוחד 2013) הוטל מלטה (הוצאת הקיבוץ המאוחד 2015) לכי, רצפי את הים (הקיבוץ המאוחד 2018) מרצה בארץ ובחו"ל Edna Shemesh is the Author of: Amstel, stories, Hakibbutz Hameuchad Publishers, 2007 The Sand Dunes of Paris, Hakibbutz Hameuchad Publishers, 2013 Hotel Malta, Hakibbutz Hameuchad Publishres, 2015 Edna Shemesh is a translator, editor and literary reviewer at Haaretz daily Gives Lectures in Israel and abroad about the influence her being second generation to holocaust survivors has had on her life and writing

על דו קיום בין יהודים לערבים בארץ – נתונים מדאיגים אבל יש שורה תחתונה אופטימית

אמנם יש כאן די הרבה סטטיסטיקה יבשה – אבל הדו"ח הזה שווה קריאה אולי כי השורה התחתונה היא לא פסימית  

 

עשור של שחיקה בבסיס הדו-הקיום בין יהודים לערבים בישראל

 

ממצאי מדד יחסי ערבים-יהודים לשנת 2010, שערך פרופ' סמי סמוחה, מצביעים על 10 שנות כרסום ביחסי הקרבה בין יהודים לערבים. פרופ' יצחק ויסמן, ראש המרכז היהודי-ערבי באוניברסיטת חיפה: "אף על פי כן, קיימת בקרב רובו של הציבור מחויבות איתנה לחיים משותפים – עומק המחויבות מפתיע לאור אירועי השנים האחרונות" 

ממצאי מדד יחסי יהודים-ערבים לשנת 2010 מצביעים על המשך ההתרחקות בעמדות בין האזרחים הערבים והיהודים בישראל ועל החרפה נוספת בעמדות הערבים. הסקר, שממצאיו מתפרסמים לראשונה, נערך מדי שנה על-ידי פרופ' סמי סמוחה בחסות המרכז היהודי-ערבי שבאוניברסיטת חיפה. הסקר בודק את העמדות של ערבים ויהודים אלה כלפי אלה וכלפי המדינה ומשמש כלי לאיתור מגמות שינוי בעמדותיהם לאורך זמן. ניתוח המצב וסקרי העמדות שנערכו בעשור הראשון של שנות האלפיים מראים שהיה זה עשור אבוד ביחסי ערבים ויהודים. שורה של התפתחויות פנים וחוץ הביאה להעמקת הניכור ההדדי ובעקבות זאת להחרפה בעמדות של הציבור הערבי. ממצאי המדד מראים שההתדרדרות שנמצאה בעמדות הציבור במהלך העשור האחרון נמשכה ב-2010 ומעלים את השאלה אם העשור הנוכחי יהיה עוד עשור אבוד.

שיעור הערבים ששוללים את זכות הקיום של מדינת ישראל כמדינה עמד על 20.5% ב-1976, 6.8% ב-1995 (ממשלת רבין השנייה), 11.2% ב-2003 ו-29.5% ב-2010. שיעור הערבים השוללים את זכות הקיום של ישראל כמדינה יהודית-ציונית היה 62.1% ב-1985, 35.3% ב-1995, 61.4% ב-2003 ו-66.4% ב-2010. שיעור הערבים המסכימים ש"הפליטים הפלסטינים יקבלו פיצוי מתאים ויורשו לחזור למדינת פלסטין בלבד" ירד ברציפות מ-72.2% ב-2003 ל-40.0% ב-2010. שיעור הערבים התומכים בשימוש באלימות לקידום ענייני הערבים בישראל היה 17.9% ב-1976, 6% ב-1995, 3.3% ב-2003 ו-.11.5% ב-2010. ממצאים דומים נמצאו גם אצל היהודים. רוב של 68.6% מהיהודים ב-2010 הרגישו רחוקים מהאזרחים הערבים, 39.3% לא היו מוכנים שערבי יהיה ממונה בעבודה עליהם, 67.9% דיווחו על הימנעות מכניסה לישובים ערביים בישראל, 16.5% (15.9% ב-1985) שללו את זכות הקיום של המיעוט הערבי לחיות בארץ, 32.6% (24.1% ב-1985) צידדו בשלילת זכות ההצבעה לכנסת מהאזרחים הערבים, ו-51.9% מהם היו בעד הוצאת חד"ש אל מחוץ לחוק. נמצא פער עמוק בין הערבים והיהודים בזיכרון הקולקטיבי. רוב של 62.5% מקרב הערבים סבורים ש"היהודים בישראל הם מתיישבים זרים, שאינם משתלבים באזור, סופם לעזוב והארץ תחזור לפלסטינים" ו-71.0% אמרו ש"היהודים הם האשמים העיקריים בנכבה שקרתה לפלסטינים ב-1948".

שיעור הערבים שדיווחו על השתתפות באירועי הנכבה עלה מ-12.9% ב-2003 ל-36.1% ב-2010. כמו כן, 37.8% מהערבים אינם מאמינים ש"קרתה שואה שבה נרצחו מיליוני יהודים בידי הנאצים", אי-אמונה שיש לפרשה כהתרסה ולא כהכחשת השואה או כאי-ידיעה. בקרב היהודים, רוב של 57.7% אמרו שאינם מאמינים "שב-1948 קרה אסון (נכבה) לערבים הפלסטינים בכך שהם הפסידו את המלחמה עם היהודים, הפכו לפליטים, יישוביהם נהרסו ולא הקימו מדינה משלהם". זוהי אמירה שניתן לפרשה כהטלת האשמה של הנכבה על הפלסטינים ולא כהכחשת עצם התרחשותה. 68.1% מהיהודים התנגדו לכך שהערבים יציינו את יום הנכבה באירועים ציבוריים, ו-66.8% אמרו שהפלסטינים הם האשמים העיקריים בסכסוך הממושך שבינם ליהודים.

התמונה המסתמנת היא מורכבת. יש מחויבות חזקה של הציבור הערבי והציבור היהודי לדו-קיום במסגרת של מדינת ישראל שבתחום הקו הירוק (כשלצדה תקום מדינה פלסטינית), חיים המתנהלים לפי כללי הדמוקרטיה, נאמנות למדינה ופיתוח יחסים הדדיים מרצון. 63.7% מהערבים ו-76.9% מהיהודים הסכימו כי "לאזרחים הערבים והיהודים בישראל צריכות להיות גם זכויות שוות וגם שוויון בחובת הנאמנות למדינה וכן 78.2% ו-90.1% בהתאמה אמרו ש"מותר לאזרחים הערבים והיהודים לפעול לשינוי היחסים ביניהם בדרכים חוקיות ודמוקרטיות בלבד". רוב של 62.3% מהערבים ורוב של 91.4% מהיהודים "מעדיפים לחיות במדינת ישראל מאשר בכל מדינה אחרת בעולם". רק 20.5% מהערבים אמרו שהם מוכנים לעבור לגור במדינה פלסטינית, אמירה של מיעוט המציינת התרסה ולא כוונה רצינית.

פרופ' יצחק ויסמן –ראש המרכז היהודי-ערבי באוניברסיטת חיפה מסביר כי "הגורמים שהובילו להרעה, נעוצים במדיניות הממשלה והחוקים שנחקקו לאחרונה בכנסת ובשל התחזקות כוחם של גורמי דת קיצוניים בשני צדי המתרס". עם זאת, למרות שחיקת המדדים, ולאור אירועי השנים האחרונות, מפתיע למצוא עד כמה חזקה תחושת המחויבות לחיים משותפים".

"למרות השסע העמוק יש הסכמה בין רוב היהודים ורוב הערבים על חיים ביחד במדינת ישראל", מסכם פרופ' סמוחה, "כך שעדיין קיימת תשתית של חברה משותפת. תשתית זו הלכה ונשחקה מאז רצח רבין ב-1995 וקריסת השינוי במדיניות כלפי המיעוט הערבי והפלסטינים שממשלת רבין הנהיגה". פרופ' ויסמן מוסיף: "חובה על הממשלה ועל ארגונים אזרחיים, כמו המרכז היהודי-ערבי, לעשות ככל יכולתם לטיפוח הגשרים בין יהודים וערבים".

מדד יחסי ערבים-יהודים מבוסס על סקר ארצי מייצג של האזרחים הערבים בני 18 ומעלה החיים בישראל, כולל דרוזים ובדווים. הנתונים נאספו ב-711 ראיונות פנים אל פנים בערבית. הסקר היהודי מבוסס על ראיונות טלפוניים בעברית וברוסית עם מדגם ארצי מייצג של 700 יהודים בני 18 ומעלה, לרבות עולים, חרדים ומתנחלים. טעות הדגימה בכל סקר היא 3.7%.

ממצאים אלה ורבים אחרים יידונו בכנס השנתי של המדד שייערך באוניברסיטת חיפה ביום א, 22 למאי, 2011, בין השעות 1:30 ל-6:30 אחר הצהריים בחדר הסנט (קומה 29 במגדל אשכול).

 

3 תגובות

  1. חנה טואג

    הו הסכסוך הנצחי
    כמו נחש צפע עם כמה ראשים ,כל פעם רושף ראש אחר
    זהו סכסוך עמוק עם שרשים רוחניים עמוקים ,ששום סטטיסטיקה לא תוכל לתארו.
    דרוש שינוי מהותי בתוך הנפש פנימה ,שישנה את תפיסת האדם והמציאות.
    לפעמים יש תקוה, נמתח גשר כלשהו בין שני עברי המתרס באמצעות האמנות ,אבל זהו גשר רופף על מים סוערים.
    ארועי הנכבה האחרונים רופפו את אמונתי בכך, שיכול להיות פתרון פוליטי כזה או אחר.
    הפתרון מצוי ברובד עמוק עמוק ברוח האדם ,אבל חשובים בכל זאת התכנסויות וכנסים כאלה על המדד אולי הם ידגישו ,שדרוש מדד אחר…

    • עדנה שמש

      את צודקת אבל אני לא רואה את זה באור דרמטי כל כך. דרושה החלטה של מנהיג – לסיים את הסכסוך המתמשך כאן – לוותר, ולהשיג הישגים בשבילנו למען ההווה, לא רק העתיד (ברור לי לגמרי שמנהיגי הדור הזה העשירים והשבעים מסומאים ואינם זוכרים עוד למה הם נמצאים בשלטון)ואז גם הגישה של ערביי ישראל תשתנה כי עובדה שפעם זה לא היה כך ושוב היה, ושוב השתנה – הכל על פי מדד של "מצב רוח" שיש לו שורשים – נכון, גם עמוקים.
      השלום עם מצריים קר כי הסכסוך הפלשתיני לא בא על פתרונו.
      אבל אנחנו בתקופה של שינויים מרחיקי לכת, כידוע, והקלפים הטרופים עוד יכולים להביא לכולם אייס!
      טבולה ראסה לא תהיה כאן – אבל שולחן נקי אולי – וממנו ניתן יהיה לבנות מודל אחר של ישראלי יהודי וגם ערבי – אלה בעיני אלה.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לעדנה שמש