על החיה שבלב מאת אמיר אור

החיה שבלב 

מאת אמיר אור

הוצאת קשב לשירה 2010

84 עמודים

 כמיהה להתגלות – שלושה שיעורים באהבה 

הספר ה'חיה שבלב' הוא אסופת שירים מרשימה ביותר שנכתבה במשך עשרים שנים. הספר בנוי משלושה שערים כאשר כל שער הוא שיעור לאהבה. בהקדמה לספר מוצגים שני נושאיו העיקריים. הראשון שבהם הוא דיאלוג בין שני נאהבים: "גלה לי איך להלחם בךָ./ – אני מחזיק בראשךְ. הלילה עולה מן העשב./ גלה לי איךְ להלחם בךָ./ – אני שוחה סביב לבי כמו כריש./ עכשיו אני רואָה אותךָ, אינךָ קיים."

הנושא השני הוא חיפוש אחר הגדרה לגבר ואישה. כיצד הזכר רואה את הנקבה וכיצד רואה היא אותו. אמיר אור מציג באירוניה ובהומור את התהום הפעורה בין המינים: "גבר הוא יצור/ גלוי עד תמימות./ אונו אל על. אין בו שאול./ יצוריו דרוכים לעצמם, הטבע איננה/ עושה בו מעשים."

שני נושאים אלה משתקפים בספר כולו: החיה, שהיא הגוף. הלב, שהוא משכן האהבה.

"הטבע בחיקה/למה לה לזוז?/אין לה מלחמה/ אלא בו-/ הגובר,/ האבר להשחית – /לא, לא מלחמה. טבע פשוטה/ ערומת שרידה". לאדון ולגברת השקפות שונות זה על זו, לעתים שגויות, אשר פוערות ביניהם תהום. ואולי הגשר מעל התהום הוא האהבה?

שיעור ראשון

הכמיהה לאהבה מתרחשת בבדידות מול הראי. "הלילה עוטף שוב/ את המראות. בבית דולקות נורות. גם באור אין מבט/ מלבד זה שמן הראי, אין אלא מה שרואה אותי/ רואה אותו;" הנכסף בונה את גוף האהובה מתוך הערטילאיות וקורא לה בחושך לבוא אליו מן הכוח האלוהי: "לך לך מגופך, אלוהים שלי,/ לך לך, בוא אלי,/ פצע לבי בחלק שיניך./ גע פני, גע עיני, המת באמת, אל תותיר./ עלה בי עד אצבעות בכי." בתחינה לאלוהים קיים אוקסימורון. הנכסף מבקש שליבו יפצע בשיני האל אך כאשר ליבו ננשך הוא מגלה את צידה הארור, השחור והמשפיל של התשוקה: "קושרת אותי אל צלך כמו כלב/ אל העור הבוער, אל הריח בחושך–/ ארורה את שורקת לי בחזה,/ ופונה כהולכת,/ מפנה לי את גבה/ את עגבותיה, כתפיה, ערפה,/ את שערה הארוך, השחור." האהבה היא לחימה והלחמה של שני גופים זרים. ומפני שהיא פצע אשר נגרם משיני האל אסור לקרוא לה בשם. כי אם יקרא לה בשם יהיה זה חילול הקודש והשגחת האל תפוג, האהבה תמות. "לא אקרא לך./ פרחי השזיף, פרחי הסויה, פרחי הדובדבן/ מתים כשקוראים להם בשם." האהבה היא פרח אשר נובל אם מתגלה שמו, סודו.

שיעור שני

האהבה אינה מציאות. המציאות ממיתה. אל האהובה פונים כאשר נמאס למות ויש צורך אמיתי באהבה. אל האהובה יש להתייחס כאל אויב, לרגל אחריה ולשים אליה לב. פעולת החיזור אומנם נדמית כמלחמה, אך זו בעצם מסכה. מעין משחק מקדים שבזכותו האישה מקבלת את מבוקשה. היא רוצה שהוא ירגל אחריה וירשום את עמדות המשמר, המבואות הנסתרים, משתפי הפעולה, הרוצחים השכירים, היא דורשת הכנה מלאה עד ייפול ביניהם הגורל: "וכבר לא יהיה ברור/ מי הסוכן הכפול ומהי סיבת הרצח". לאחר עטית המסכה יש להסירה, לאחר המצאת המשחק יש לקרוע את הלוח. אהבה אינה משחק מלחמה. בשביל לאהוב צריך להשמיד כל עדות. להצפין מחדש. לשכוח הכול. האהבה היא רגע בחיים אשר לו נותנים את היום כולו. היא שכרון המכסה "בשמיכה אחת שאין בה זיכרון." היא דבר מה לא מזוהה שאם תהיה לו דמות תתרחש התאיינות. האהבה היא כמיהה להתגלות.

שיעור שלישי

בתום מעשה האהבה, כאשר התשוקה והשכחה מתפוגגות, שב הזיכרון אל הנאהבים. "כבר לא מרחרחת בגדים, לא מחפשת,/ לא עלי./ בושם או שפתון אינם נמחים אף פעם/ והלב הבוגדני עודו מרגיש/ גם אחרי עשרים שנה./ על המשמר, בגשם, בקור,/ את לא זזה. זוכרת איך שוב ושוב/ מצאת אותי מת/ מאהבה." 

הנשייה והזיכרון מאוחדים כשם שהזכר והנשיות מחוברים. הזיכרון של הזכר מכיל את האישה, כשם שהנשייה מכילה את הזכר. בזמן האהבה, התשוקה משתלטת ומטביעה את האוהבים בבאר הנשייה. אך מיד אחר כך, צף מחדש הזיכרון ומשיבם אל המציאות. אך זאת לא המציאות שממיתה, אלא האהבה,  כאשר היא חולפת, לאחר שבגידה מתרחשת. "את מעלה את רף הבגידה/ מעל מתני, מעל שפתי, מעבר לגוף-/ האהבה מתרחקת ואת/ לא זזה, טרוטה מדריכות/ אוחזת, בודקת/ דופק הלב, לחץ הגעגוע, הנפש, המתנים// הכול כבר קרה ועדין את שם/ על שפת המרחק/ המעמיק בעיני./ לא זזה." אם כך זאת לא האהבה שהורגת, אלא התרחקותה, העדר האהבה היא המציאות הממיתה. כמו שהשובע הוא אויב האהבה והרעב הוא התנאי לה. האהובה היא סם, צדפה, ים. והלב הוא בכל מקום שבו נוגעות השפתיים. האהבה תלוית רעב למגע, נוצרת ממגע שפתיים, ממגע השוט, מן הריח, העור, המבט, הטבור. מאחורי המסכה אין אף אחד. המסכה גורמת לעוטה אותה להעלם ולציית לפולחן. הלב שוכן בכל מקום ששפתי האישה נוגעות בו. החיה שוכנת בין הרגליים.

'החיה שבלב' הוא ספר דתי של משורר יהודי, אך הדת שעומדת מאחורי השירים אינה יהודית. זהו ספר עברי, המושפע מן המסורת העברית, מן התנ"ך, שירת אלתרמן ושירת החשק של ימי הביניים. אך יותר מכך משירת יוון הקלאסית, השירה ההודית, הסינית והיפנית. אור מטמיע את החדש בישן ויוצק מילים עכשוויות לעומק תבניות עתיקות.

בעבר התגורר אמיר אור בהודו, שם למד מדיטציה והשתלם בתורת הטנטרה. כל שער בספר נפתח בציטוט הלקוח מתורה זו ומשרה על הספר אווירת מיניות של  ספר רזי האהבה, אך אינו מוציא את איכויותיו הפואטיות הוירטואוזיות; מעין שילוב של הקאמה סוטרה עם 'אהבים' של אובידיוס.

'החיה שבלב' הוא ספר שירה המלמד את חוקי הדבר החשוב ביותר עלי אדמות,  לכן מומלץ ליפול לזרועותיו באהבה.

הרשימה פורסמה היום במוסף 'שבת' בעיתון מקור ראשון.