סליחה איך מגיעים מכאן מאת אברי הרלינג

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"Table Normal";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-priority:99;
mso-style-qformat:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0in 5.4pt 0in 5.4pt;
mso-para-margin:0in;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:11.0pt;
font-family:"Calibri","sans-serif";
mso-ascii-font-family:Calibri;
mso-ascii-theme-font:minor-latin;
mso-fareast-font-family:"Times New Roman";
mso-fareast-theme-font:minor-fareast;
mso-hansi-font-family:Calibri;
mso-hansi-theme-font:minor-latin;
mso-bidi-font-family:Arial;
mso-bidi-theme-font:minor-bidi;}

חגיגה לספרות העברית! ספרו המצופה-זמן-כה-רב של אברי הרלינג יצא לאור העולם. הקטעים הקטנים, הקצרים, שלכאורה אינם מעמיסים על הקורא הרבה, ובכל זאת משאירים רושם עמוק ומרגש, החלו להופיע במוסף הספרות של "הארץ" ובכתבי עת אחרים לפני כמה שנים, ומייד עוררו סקרנות, הזדהות, הנאה, וטעם-של-עוד בקרב קוראיהם. עכשיו סוף-סוף אפשר לקרוא את מרביתם ברצף, ובמקום אחד! הספר יצא זה עתה בהוצאת כרמל, בעריכתה המעולה של טל ניצן.

אמרתי "לכאורה", מפני שלעתים הטקסטים הקצרים האלה תובעים מאתנו יותר מאשר קריאה אחת. הם רומזים על רבדים ועומקים שצריך להעצר עבורם, לחשוב, להזכר בטקסטים ממקורות עתיקים, ולנסות להבין קצת יותר לעומק אל מה עוד הם מכוונים, בנוסף להומור, לסאטירה, לאירוניה העצמית, ולהנאה החוגגת של מחברם מהלשון העברית על כל רבדיה.

אבל גם אם לא תמיד נרד לסוף דעתו של המחבר עד תומה, גם אם נצא מקריאת קטע זה או אחר בתחושה שמשהו פה לא לגמרי ברור, שיש פה איזה עומק נוסף שלא הצלחנו לפענח, ההנאה מהלשון ברורה ומובטחת לחלוטין! לפנינו דבור של אדם עם שמיעה מוחלטת ללשון ימינו, על הסלנג הכי עכשווי שלה, כשהיא באה בסמיכות מרעננת ללשונם האצילה של קוהלת והגדת הפסח, פרקי אבות וספרות החסידים.

אבל מה שהכי חזק, מרגש, ונוגע עד עמקי הנפש בספורים האלה הוא הדמות שלאט-לאט, קטע אחר קטע, כמו בפאזל שמגלה את תמונתו רק לאחר צרוף של הרבה חתיכות קטנות, עולה ומתגלה מתוכם. אין זה רומן מסורתי, אלא משהו חדש, שונה ומקורי ביותר. הדמות המרכזית בסיפור זה נבנית בהדרגה ועולה מתוך הקטעים הקצרים בתהליך של צרוף וקישור שאינו פשוט ומובן מאליו, אלא דורש את השתתפותו הפעילה של הקורא. אבל דמות זו, היא שיוצרת בנו את אותה הזדהות והשתתפות האופייניות לרומן, ומבחינה זו הספר דומה לרומן המסורתי.

הדמות המתגלה לפנינו בספר זה הנה דמות של אדם שנאבק בלא מעט קשיים ומכאובים, משברים ודכדוכים, חלקם מוכרים לכולנו, חלקם דרמאטיים וקיצוניים מהרגיל, וחלקם אופייניים לשכונה המסויימת בה הוא חי, שכונת פלורנטין, שהופכת היא עצמה לאחת מגבורי הספר.

אבל האדם הזה, שדמותו משתברת לפעמים באופן קליידוסקופי לשברים צבעוניים בדמויות רבות אחרות בספר, למרות הסבל והמשברים שהוא חווה, לא מאבד אף פעם את ההבנה והחבה האנושית שלו כלפי האנשים שסביבו, על כל חולשותיהם וכשלונותיהם. חמלה אנושית זו אל האחר, בסמיכות ללגלוג ההומוריסטי כלפי עצמו, והסאטירה המצליפה שלו כלפי בעלי הכח והשררה החיים בקהות מוחלטת לסבל האנושי שמסביבם, יוצרים בקורא הזדהות וחבה אל האדם הזה שמאחורי הטקסט, ומעניקים לו אותה הרגשה שרק ספרות טובה באמת מעניקה לנו, היינו, ההרגשה שהחיים בכל זאת שווים, שיש טעם לחיות, שיש יופי וחמימות ואחווה אנושית, למרות המאבקים והקשיים הבלתי נמנעים של חיינו.

הערה: כתבה יותר מקיפה על הספר אפשר לקרוא בבלוג של דורית נחמיאס, הנקרא פוסטתימה:

 http://doritnahmias.wordpress.com/?p=2259&preview=true