בננות - בלוגים / / לומדת לקחת את המקום הראוי לי
הבלוג של מירי
  • מירי פליישר

    אמנית חומר ופורצלן  וכותבת. 5 תערוכות יחיד והרבה אחרות קבוצתיות. אמא לשלושה צעירים גדולים, אשה לבעל, מורה לתלמידים, סבתא לנכדים :) מאמרים  ב"מארב"  וב"ערב רב" מגזינים מקוונים על אמנות וחברה. מאמרים על אמנות ואמנות הקרמיקה. דימויים שהתפרסמו בכמה מגזינים לשירה "נתיבים" לאחרונה בלוג עבודות  מעודכן     http://mirifleisher.blogspot.com /  טלפון להתקשרות:  03-5494799 כתובת אי מייל:   בית: רחוב יהושוע טהון 8, רמת השרון 47268

לומדת לקחת את המקום הראוי לי

 

 

 

 
 
כשנפטרה אימי  בגרמניה  נסענו לשם אחותי ואני וישבנו כמה ימים עם אבי . אחר כך חזרנו ולא ישבנו עוד. כשנפטר אבי בארץ לא זכה לימי שבעה שכאלה וגם לא למודעת אבל .כך גם אימי. ללוויות  הגיעו מספיק אנשים אבל הרב שקרא את הקדיש עשה זאת בקיצור עד שכמעט ביקשתי הדרן.לא נימצא גבר צעיר שייקרא על קיברו.לא היה מתנדב ולנשים כידוע… הרב כאמור עשה זאת כלאחר יד. הוא נקבר ליד קברה המחודש של אימי שעצמותיה הועלו במאמצים על אנושיים של שכנוע שהפעלנו  נגד התנגדותו. טלטלנו את שרידיה  משם לכאן אבל לפחות קברנוה באדמת ארץ ישראל  ,על ההר בגבעת נשר.  איכשהו לא לקחנו לנו  את הזמן והאנרגיה  לסימני אבל ראויים ומסורתיים.
 
לא שלא הצבתי להם מצבות מסוימות  בתערוכות  מוקדשות לו    ולה  . שניהם לא זכו לאבל טכסי ולמודעות בעיתון   אבל במה שקשור  לטכס משלי   שבעצם שיתף קהל לא מצומצם , בתערוכות ובבלוג שלי פה, זכו גם זכו , גם אם היה בהם צבע עז  של סגירת חשבונות.
 
מחשבות אלה עולות אצלי עכשיו כשאני צריכה להחליט אם להשקיע אלפי שקלים בשמירת חייה של חתולתי הזקנה והאהובה שבעצם ירשתי מבתי. הפכנו לידידות נפש  אבל לאחרונה הראתה סמני פרידה מהחיים. סיפרתי לכם כאן.
 
ברגע מכריע זה של החלטה על שבירת תוכנית חסכון לצורך תשלום הטיפול , אני  עומדת מול השאלה : האם לקחת את המקום הראוי לי , לחתולתי, לנפש האוהבת שלי-אותה , לנשמה הרכה שלי שמחוברת אליה, או להיות ריאליסטית ולהפעיל את סכין החתוך ,תרתי משמע ,הרציונאלית . (בחייך חתולה זקנה , כל כך הרבה כסף לחתולה זקנה????????)אני מקשרת את  הספק, למעמד האישה הכפיף והשפיף  ולזכות שהיא לא יודעת לקחת,שלמדתי מאימי…
 
רשמתי דברים אלה אחר לילה של נדודי שינה ורגע לפני שפגשתי את  ד"ר עודד גולדברג הווטרינר אציל הנפש שתיאר לפני והסביר כל מה שראוי הסבר. אחרי שכתבתי את הדברים, יצאתי מן הבית עם ההחלטה שיעלה כמה שיעלה .היא( ואני) תקבל את הטיפול הראוי לה  .
 
אבל גם החלטנו  שלושתנו(הרופא אבישי ואנוכי ) שכל מה שעלול לגרום לה סבל מיותר שלא יאריך חייה , אבל כן יסבילה רוב סבל , נחסוך ממנה. וכאן שוב הוכיחו הרפואה האנושית והחמלה שאלוהים נתן בידינו את הכוח לחסוך סבל לפחות מחיות המחמד שלנו.
 
לסיומם של כמה ימים מתישים  אכן זכתה פליס עדינת הנפש, ידידתי ,שתחסר לי עוד ימים רבים להמתת חסד ולקבורה מכובדת בגינה . אתמול.
 
בפוסט קודם "הבטחתי" להעלות עוד סדרת עבודות שעשיתי בטכניקה פשוטה של תוכנת הצייר לילדים. חשבתי שהיא עצובה וקצת חסתי עליכם-אלה מבין קוראי שנותרו אחרי שויתרתי לאחרונה על השורות הקצרות והקריאות . עכשיו אני מָלאָָה בדיוק כמו כולם פה , זה גם מקום שאני לומדת לקחת . אז לא אהיה בראש הרייטינג ולא יהיה נוח לקרוא ואולי יקראו פחות  , מה לעשות.
 
 לאור כל הדיונים המעניינים  בבלוגייה שלא נטלתי בהם חלק לגבי גופה וזכותה של האישה להיות  סובייקט ולא אובייקט בעיני הגבר,הבנתי פתאום ובודאי גם כתוצאה מתהליכים  נפשיים מבריאים  שאני עוברת הרבה שנים, עד כמה נמיכות קומתה הנפשית של אימי ושתלטנותו של אבי שיכלה להתפשט לאן שרק רצתה ,בגלל ותרנותה המולדת והנרכשת גם יחד,השפיעו עלי , אולי גם על בנותיי ,וכנראה גם על יחסי לחיות החמד שלי.
 
היציאה הזקופה שלי הבוקר מהבית אמרה באמצעות גופי(אהלן רונן)  החתולה שלי תקבל את הטוב ביותר,לא מתוך מחאה  אלא כי זה  מגיע לי .   איש , בטח לא אישי היקר ובני לא חשב מעולם שלא מגיע לי. נהפוך הוא כלפי חוץ אני משדרת כוח ואפילו כוחניות, שאי אפשר  לדעת איך הם מתפרשים  אצל גברי המשפחה,אבל מבפנים…
האבסורד הוא שהם הגברים נולדו מן האישה והיא הדמות החזקה ביותר בראשית חייהם. איך הגיעו מהמקום הזה לדיכוייה בכל החברות האנושיות כמעט, זה כבר סיפור היסטורי- סוציולוגי- פסיכולוגי מורכב  ותמוה. תמוהה  עוד יותר ההפנמה של הדיכוי על ידינו הנשים.
 
סדרת עיבודי המחשב  התפתחה מתוך תמונת "הילדה הבוכה " שלי , שמצאתי אחרי הרבה שנים והופתעתי שלא הושמדה בזעם על ידי הורי, שהרי היא משדרת להורה המתבונן כמה   גרוע הוא כהורה. ייתכן שבתימהונותם  כי רבה חשבו שאני היא  האשמה בבכיי . הורים נוטים לעיתים להאשים את ילדיהם כשאינם יכולים לעמוד בנטל.
 
בכל אופן בתערוכה ההיא תלינו תרצה אוצָרתי היקרה ואנוכי  את סדרת התמונות "נמחקת" כסדרה יורדת ועולה . היום הייתי קוראת לה "נמחקת ו…"(חסרה לי מילה פיוטית טובה)
ונכון שהנמחקת והנבנית מחדש הולכות לקראת ילדה בוכה בזעם ,אבל ייתכן שהתהליך של לקיחת המקום שלי עבר דרך הבכי והזעם . הם עזבוני  מזה זמן  ואינני מתגעגעת אליהם כלל וכלל. לא בכי לא זעם לא האשמה לא הרגשת קיפוח ועוד לאווים כאלה.
 עכשיו אני לומדת לקחת את המקום הראוי לי


 

 

 

 

 

29 תגובות

  1. עצוב על פליס. אבל מה שעברת בתוכך בימים אלה ממש מעניין וחשוב: כל העיבוד הפנימי שעשית עם חומרי הנפש, העבר, ההווה, ההורים, המשפחה, החתולה, הבלוג… יפה.

    • מירי פליישר

      תודה יעלה.
      התחלנו בית קברות בחצר.אי אפשר להשכיר חלקות … מחר אבישי השתלן ישתול סתווניות שקיבלתי מעדנה ברקי גור אריה , בלוגיסטית פה. כל כך מוזר לי שהיא פה על יד ואיננה . אכן תהליכים. הבלוגייה עם הפן הפמיניסטי והאוירה החמה היצירתית והחכמה היא בית וירטואלי מפרה . נכון?

  2. כמה מטרידה ההימחקות הזאת… אני שמחה על ה"ו".

    • מירי פליישר

      לי סמכתי עלייך שתצוץ לך מילה . אם את מסתפקת בו.. וזה מבטא את הרעיון גם אני. תודה

      • לי עברון-ועקנין

        חשבתי על כמה מילים שלא ממש קלעו. מתגשמת, מתמחשת, מצטיירת מחדש… זה לא זה.

        • מירי פליישר

          סיכמנו "נמחקת ו…" תודה שחשבת לי , אני לא רוצה שהמילים יחליפו את מקום הויז"ואלס . אצלכם המשוררים זה מה שקורה. אני קצת קונקרטית כזו , צריכה את החומרים ממש לא רק ההמשגה המילולית שלהם .

  3. מיכל ברגמן

    מירי יקרה כל מילה שלך מדברת אל עומק הקישקעס הנשיים שלי.
    גם לי תמיד אומרים שיש לי ביטחון ורק אני ואלוהים יודעים עד כמה מפוחדת היתה הילדה שבפנים וכמה קשה לארוז אותה באיזו פינה נידחת.
    הקשר בין האבל על היקרים לבין הפרידה הקשה ממי שלא רוצים להיות הוא כל כך במקום.אני מקוה שבנות היום גדלות אחרת. תודה לך.

    • מירי פליישר

      כן מיכל יעני נשים חזקות . כנראה כך אנחנו נראות למי שנולדו מנשים , אבל לא לנו שעולמנו פטריארכלי.מוזר

  4. נגעת כל כך יפה במה שמעסיק אותי המון.
    התמונה שהולכת ומתכסה, הולכת ונמחקת, מזכירה תהליך של הפיכה לגולם, ואז הבקיעה מהגולם שהיא כמו לידה מחדש (והסיפור המוכר על המשמעות של המאמץ הגדול של הפרפר לצאת מהגולם, ואם חוסכים ממנו את המאבק ופותחים עבורו את הגולם הוא נשאר נכה לשארית חייו).
    וגם – מי מוחק אותנו? אחרים? או אנחנו בעצמנו? ואיך מוחקים את המחיקה?
    תודה מירי.

    • מירי פליישר

      סיון תודה על דברייך
      המחיקה הפיזית קצרה . שחזור האני האמיתי שהיינו צריכות להיות או האני המולד או האני הטהור לוקח שנים.אבל שווה

  5. מאוד נוגע, אני מזדהה עם מה שכתבת ולא אכנס לפרטים כי זה באמת נוגע בעצבים חשופים וגם בתהליכים שאישה עוברת עם עצמה, דרך זעם, תוכחה, והשלמה גם.

    • מירי פליישר

      תודה אילנה. רק את המילה השלמה אני לא אוהבת מזכירה לי הוראות איך להיות בת אדם רצוייה ונכונה שקיבלתי במשך חיי מאנשים שתפסו עלי בטחון.
      אני מעדיפה להבין את התמונה הכוללת יותר לא רק את עצמי ואז זה עוזר לי לבחור.

  6. מירי, כבר כמה ימים קשה לי עם הריכוז. אני מבטיחה לקרוא את הפוסט יותר מאוחר. סליחה.

    • מירי פליישר

      יעלה תרגישי טוב. ידעתי שאני מקשה עם הטכסט הארוך והמורכב אבל לא רציתי לוותר. יפה בכל זאת שהגבת כדי שלא ארגיש נטושה ממך…אנחנו קצת דומות..רגישות כאלה…וטוב שכך לא?

  7. וואו מירי. מטלטל.

  8. היי מירי היקרה
    באמת לקח לי זמן לקרא את דברייך, ללכת איתך ולהקשיב, אמרת וסיפרת כל כך הרבה דברים חשובים.
    שנגעו בי- לא פשוט להביט אחורה בלי זעם.
    אני חושבת שהרעיון להביא את התמונות כהמשך למחשבותייך מראה שבעצם מזה זמן את כבר משחקת עם דמותך, מוחקת, מגלה, אין צורך שאימך תמחוק את גם יכולה… זה כל כך מוחשי השימוש שלך במחיקון, זה הפך לי את הבטן.
    יש בזה המון כח, לקחת את דמותך בידיים.
    להתראות לך, את מביאה לי השראה.
    טובה

    • מירי פליישר

      תודה טובה על תגובתך המרגשת. האשמת המחיקה הופנתה שנים רבות נגד אבי מייצג המין הגברי במשפחתנו. זה מה ששידרה לו ולנו אימי. הוא היה בטוח שהוא רשע מרושע.הוא לא היה כזה . מסכן אפילו הוא האמין בזה.
      פה בדברים שכתבתי אני טוענת שאת ההמחקות מרצון נרכש ומופנם ירשתי מאימי , ופעולת המחיקה הידנית באמצעות העכבר שאני ביצעתי היא סוג של הזדהות הקורבן עם הקרבתו. לכן היה לי חשוב מאוד למחוק את המחיקה. מעולם לא ויתרתי וחיפשתי דרכים להיוולד מחדש. כמעט כתבתי ברוך השם .
      תודה לך יקירה על דברייך והערכתך. מקווה להיות ראוייה להם.

  9. מירי יקרה, תנחומי על פליס, ויחד עם זאת אני שמחה שלמדת לקחת את המקום הראוי לך. זוהי למידה חשובה שבדרך כלל היא קשה מאד. העובדה שאת מספרת, יכולה לתת כוח לנשים שנאבקות בעניין הזה בדיוק.

    • מירי פליישר

      תודה אליענה
      הנה מצאתי עוד מקום לקחת לעצמי. חשבתי ששיתוף כזה מילולי יתמלל לעוד נשים את הנושאים ש"מה פתאום לדבר על זה מי יבין.." אני לא כל כך מזדהה עם כתיבה לוחמנית ומאשימנית, כשאני נכנסת לסוג כזה של חשיבה זעם ורוגז מיותרים משתלטים עלי ואני לא אוהבת את ההרגשה. אני די רוצה לחשוב שהאנושות היתה הולכת לקראתנו אם היינו לומדות לקחת. טוב מאמרון אחד…
      רק על עצמי…שמחה שזה גם מדבר לאחרות.

  10. מירי יקירתי, תנחומים על פליס.
    כנראה שאנחנו צריכות להימחק כמעט לגמרי על מנת להתחיל לקחת את המקום הראוי לנו. איני חושבת שרק הגברים הם האשמים במחיקתינו, לאימותינו היקרות חלק ענק בזה. יחד עם זה ברגע שהכל נראה מחוק ואבוד ניתן לעבור מטה-מורפוזה ולהיות חזקה לא רק מבחוץ אלא גם מבפנים. ואז מותר לנו ואנחנו יכולות לשדר חולשה בחוץ כי אנחנו יודעות שאנחנו חזקות.
    תודה על מה שכתבת זה הביא אותי להרהר בדברים רבים.
    עדנה

    • מירי פליישר

      מי כמוך יודעת עדנה
      אנחנו בתהליך לידה מחדש ?
      לאן נוסעים השבוע באוטו הירוק?

      • מירי פליישר

        ותודה למנחמות על פליס ידידתי הקטנה. זכיתי והיא קבורה בחצר ביתי , לא לכל אחד מתאפשר. ואל נא נשכח אופייה המופלא ועדינותה התפתחו אצלה בהשפעת אמה האנושית המקורית-בתי.

        • מירי יקרה,
          תנחומי על פליס. סיפור כל כך מרגש אבל חושף כל כך הרבה עוצמה.
          שמחה בשבילך על שמצאת את המקום הראוי לך….
          את מאוד מזכירה לי את עצמי כשקברתי את "ביבוס" חתולתי בחצר בית הוריי כשהייתי ילדה קטנה. לא הלכתי לבית ספר כמה ימים אחרי מותה.
          היום אני לא מרשה לעצמי לגדל חתול בבית, מפחד הפרידה…..
          תודה על שיתוף הרגשות

  11. מעניין שהחלטת לדפוק על השולחן הפנימי שלך באמצעות אהובתך; בעניין אמך שהתאיידה ליד אביך, שווה להציץ בספר "אומללות שמחה בחלקה" מאת פטר הנדקה, כתיבה קמצנית ומנוכרת (כאילו הכותב מתבייש להתפייט), אבל הרעיון מזמין הזדהות, לבנה

    • מירי פליישר

      תודה לבנה
      כרגע עדיין לא יכולה לקרוא על אומללות שמחה בחלקה. אולי פעם אזכור את ההלצה.

  12. מירי תודה וסליחה על הסבלנות שלך עד לתגובה שלי לפוסט שנוגע ללב.
    ההתמודדות שלך עם העבר והווה מועבר בצורה עדינה וכאובה כאחד, אני מתארת לעצמי מה עבר עלייך באותו הלילה. מירוש הצליחי בכל מעשה ידייך, כי מגיע לך.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למירי פליישר