בננות - בלוגים / / פרק ראשון מספרי החדש
יעל ישראל עושה אהבה
  • יעל ישראל

    סופרת, עורכת ספרים, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה, מייסדת ומנהלת את "בננות בלוגס". זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות"

פרק ראשון מספרי החדש

 

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4


/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

לפני כשלוש שנים השתתפתי באנתולוגיה "עקלקלות" – סיפורים על שיגעון ונכות נפש – שהוציאה עמותת "אנוש" עם הוצאת "ספרא" של איגוד סופרי ישראל. (וכאן שוב ההזדמנות להודות לאליענה אלמוג יקירתנו, שהזמינה אותי להשתתף באנתולוגיה הזו, שדבר טוב מאוד קרה לי בעקבותיה).

 

בערב הספרותי שנערך לכבוד הספר פגשתי את העורך הראשי של "ספרא", חיים נגיד. הוא שמע שהסיפור שלי הוא בעצם פרק מתוך רומן שטרם ראה אור (בעבר היה שמו "האלילות"), והציע לי לשלוח אותו לתחרות אס"י (איגוד סופרי ישראל), שהוצאת "ספרא" של האיגוד ערכה בפעם הראשונה.

 

אז שלחתי את הספר, והוא התמודד מול כתבי יד של סופרים ומשוררים אחרים, והוא זכה, ומפני שמדובר בפרס יצירה (קצת בדומה לפרס אק"ום) הפרס הוא הוצאת הספר ב"ספרא".

 

להלן נימוקי ופרטי התחרות והפרס:

נבחרו חמשת הזוכים בפרס אס"י
הפרס הספרותי החדש של איגוד סופרי ישראל

הסופרת יעל ישראל, המשוררים גד קינר וברכה רוזנפלד, הסופר הדרוזי פואז חוסיין והמספר אבנר הנמן הוכרזו כזוכי פרס אס"י (איגוד סופרי ישראל) לשנת תשס"ט. הפרס המוענק לחברי האיגוד בלבד, ניתן השנה בפעם הראשונה. הנמן הוא היחיד בין הזוכים שאינו נמנה עם חברי איגוד הסופרים, והוא התמודד על הפרס במסלול "תגלית השנה". הפרס מעניק לזוכה בו הוצאה לאור של ספרו בהוצאת "ספרא", בית ההוצאה לאור של איגוד סופרי ישראל. 
חבר השופטים כלל את פרופ' זיוה שמיר, פרופ' אביבה דורון וד"ר חיים נגיד.

להלן נימוקי השופטים: 

יעל ישראל
הרומן "האלילות" הוא ספר מלא תשוקות  וכתוב בלהט, מערב דימויים מפתיעים בשפת סיפור ישירה, דיבורית, ומגולל הוויה אנושית סגורה בתוך עצמה ורבת חיוניות. ההתבוננות של יעל ישראל אל פנים הנפש של דמויותיה נעשית בעיקר תוך תיאור שיגם ושיחם ופעולתם. כתיבתה המקורית, הבורחת מן הבנאליות, היא מלאת סקרנות, רבת תובנות וחפה מכל זיוף. בזכות הישגים אלה היא ראויה לפרס אס"י.

 

 

זהו. והוא יצא בסוף אפריל-תחילת מאי השנה. וברגע האחרון שיניתי את שמו ל"אני ואימא בבית המשוגעות".

 

והנה הפרק הראשון.

 

 

 

 

                                             פרק  ראשון

                                   אני ואימא בבית המשוגעות

                                                          

מפלצי הקטן נולד באפריל, אבל רק בתום חודש, במחצית מאי, הוצא מתיבת האינקובטור, זרוע כתמתמים סגולים מוזרים. לא ידעתי מה לרשום בתעודת הלידה שלו: 20 באפריל או 20 במאי? אבל החלטתי, ושיתפוצצו האסטרולוגים. כדי להיות בטוחה שאיש לא ישלוט על תאריך הלידה שלו ביקשתי לרשום 1 במאי. פקידי משרד הפנים עיוו את פניהם וחיוו את דעתם: "זה גרוע לילד," פסקו, "מה כבר ייצא ממנו?" אבל לאחר דין ודברים חריף, שבמהלכו כמעט שברתי לפקידה התורנית את אפה המשופץ ועמדתי להכניס ראסיה למנהל האחראי, דוס חסר שיניים עם גנגרנה נוראה באזור השכל, מיהרו כולם לעשות כמצוותי. מפקד האוכלוסין הסתיים לעת עתה בניצחוני המוחץ.

   כל מה שנשאר לעשות היה לחכות. המתנתי בחרדה עד שהמִפלץ ישיל את קליפת הגולם ויגלה את הוד ברבוריותו. ולא כך היה. תכלת-אדום נצבעה בטנוניתו השחמחמה והתפוחה, ועוררה את רחמי כל האחיות במחלקה.

     "כיס המרה שלו מפריש מיצים," קבעה הרופאה בטיפת חלב מקץ חודשיים, "אבל את יכולה להתנחם בעובדה שהוא גדל בצורה נפלאה. עשרים קילו בחודשיים! לא נראה כדבר הזה. ותפסיקי מיד עם הוויטמינים, תעברי למחית פירות טבעיים. ושום הורמונים," צעקה למסדרון כשכבר התרחקתי משם: "גם ככה לא ידוע מה יתגלגל ממנו…"

   פעולות האימהות הכי הפעוטות היו קשות לי בתחילה. חתלתולי הממזר אומנם ידע להמריא בחלל החדר, אבל לאכול כמו שצריך לא רצה. כבר חששתי שהוא הולך להיות העתק מוקטן וטרחני של אביו, רק פחות בוגדני ויותר מתוק ממנו. בגיל שנה אהב לשחק עם בובות סרטנים שמנמנות ושעירות, קרחות בבטנן התפוחה, עשויות מגומי רך. לפני השינה היה צריך לסלק אותן ממיטתו בכוח ולוודא שהוא נרדם, אחרת הוא היה קורא לעברן: "דדא! דדא!" ומתעקש  שאאכיל גם אותן במחית השזיפים המימית שלו.

   כשהסכמתי לגחמותיו עבר הערב בשלום. כעבור שעה-שעתיים, בתום טקס ההאבסה האכזרי של המחית היומית היישר לתוך בטנן החלולה של הבובות, הוא היה נרגע ומואיל להירדם. אבל כשהתנגדתי למשחקיו, או-הו! אם עמדתי על שלי והעזתי להתנגד לשלטון-העד של ילד-עריץ, הסתיים האירוע במשיחת גופו ומיטתו במחית היומית של שזיפים או אפרסקים, או מה שזה היה באותו היום, עד שכמעט לא הצלחתי להבחין בתווי פניו, איפה הוא נגמר ואיפה מתחיל הסדין. את נשמתי הייתי נותנת כדי להרגיע את כושר ההמצאה הבלתי נדלה שלו. פעם הוא הצליח להסתתר מפני באמצעות משיחת כל גופו במשחת שיניים שהתמזגה להפליא עם לובן הקיר. לכי תחזיקי בפרינציפים עם מפלצת!

   בחצר, כמטחווי מבט מהאימהות המפוטמות כחתולי רחוב צהובי עיניים, הייתי דוחפת את עגלתו, מזמזמת שירי ערש ומתרחקת מההערות הארסיות ומזוגות העיניים הנעוצות בפריק. שיתפוצצו כולם! לפחות בבית הייתי מוגנת מאחורי התריסים, והוֹפָּה, הבקבוק כבר בפה. שן, שן, ילד קטן, הדבורה מאיה והדובי-שובי תכף יבואו לבקר.

    וככה עד היום הזה. מעין רוטינה בה אני שבוייה מזה כשלוש-עשרה שנה. אחר כך אני תוחבת לו מוצץ גומי רכרוכי ומדובלל, בדיוק כמו שהוא אוהב, וחסל סדר טיפול. ידי השנייה כבר נשלחת למיין בניירות וביומנים. ערמות יש לי שם: מחכות שאעשה בהן סדר.

   תמונה של נערה מציצה אלי מבין הדפים. שדיה הגדולים מחוצים בתוך חולצת גולף תכלכלה, ישבנה המפוסל נעול היטב בג'ינס ליוויס צמודים, מתרחבים מאוד למטה, עיניה באיפור שקדי מדויק כצו האופנה, ריסיה כפרפרים מעובים במסקרה, שפתיה לב אדום.

   היא זכורה לי מאיזו שהוא מקום. האם זו אותה הנערה שבה התאהב דַארְקִי לראשונה? מה היה בה אז שאין בה היום? גמישות העור, בוהק השיער, או שמא יציבותם הממשית של השדיים? ואולי היא מאלו שמשתפרות עם הגיל?

   הנערה הזו זוכרת היטב את דארקי, בשיער כהה ארוך, אסוף לקוקו בסרט קטיפה שחור. את מראהו הנוכרי היא זוכרת כטיפה ענוג ונשי, למרות מבנה הלסת הרבוע, הגברי, ולמרות הגומה המחורצת וההחלטית בסנטר. כך הוא טבוע במוחה של הנערה ההיא. ועל הכתפיים הגבריות המעוגלות היה אפשר לשיר שירים, לחרוז חרוזים. ומה בדבר הגב המשיי, מנוקד הנמשים? והאף הקולוסאלי, המגדלי, שבלט בגאון במרכזו של פרצוף המיליון דולר? רק השפתיים, כמו בטעות, חוטיות, הבעתן נוקשה, נטולת ארוטיות.

   מבנה-העל המפואר הזה היה נעול במגפי בוקרים בצבע שחור עם מסמרים כסופים, מאלה שנקנו אז בגרושים בחנויות יד-שנייה בקינג'ס-רוד'ס, ובחזייה גברית ממשי שחור, שגילתה חזה מפותח, נקי משיער. היום היא זוכרת ממנו רק שברירי שניות שבהן הסיט את שערו לאחור בתנועה שובת לב. אולי גם את בקיאותו בהכנת מילק-שייק סמיך מגלידת שוקולד ופלחי אבוקדו בשל.

   כך, בדיוק כמו עכשיו, כשהיא מהפכת בניירותיה, סתורת שיער ועצבנית, מזיעה בבתי שחייה ומושכת בעצבנות את  תלתליה, הוא מצא אותה שנית, את הנערה בג'ינס וגולף תכלכל, חולמת ליד שולחן בקפה חיפאי מוצף בשמש דבשית. כך בדיוק: מנפחת מסטיק –עדיין הייתה ילדה – ולא ניגש אליה, רק המשיך להביט. ומבטו מהפנט. כצייד מומחה הבליט את אברו שציית לו מיד בשמחה.

   זה היה רומן רגיל: נער פוגש נערה. אלא שבחיבוטי תשוקתם נלכדה לה פתאום התחושה הרכה ההיא, המוכרת. הוא שאל משהו סתמי. ענתה לו משהו סתמי. בתחילה אף רצתה לקחתו משם, למהר להשכיב, וחיש קל לרוקנו מתשוקה, להטמיעו לתוכה, להותיר לה את גופו חף מתאוות ארציות, מוכן למזמוזי-מוח שוקקים אל תוך לילות  ארוכים, לילכיים, בצל סהר לבנה מחציף פנים.

   אבל התשוקה היא חלק מהנימוס הבסיסי שבינו לבינה. לכן ברור מדוע נפרמו תוכניותיה. מתוך אותו היקש בסיסי אף נמצאה איתו באותה המיטה שבה נספג לתוכה עוד באותו בוקר זרעו הדליל של הר קירשֶּנלֶקֶר. כג'וקית מומחית רכבה על גבעולו הצעיר והנוקשה של דארקי, בשעה שצדודיתו הנפולה של הר קירשנלקר מביטה עליה מלמעלה ונוזפת: "נו-נו-נו, כבר משתרללת לה, הקטנטנה." אבל היא ידעה מה לענות לו: "אקרובטיקה מילולית, קירשנלקר יקירי, הרי אמרת שהכול זה אקרובטיקה מילולית," וחזרה להתמכר למקצב תנועותיו האיטיות, המתואמות של האגן המוצק, הבנוי כה יפה, מתאים בדיוק להדגמה בשיעורי היציבה של החוג למדעי גוף האדם.

   מדעי האדם. כמה רציתי להתמחות בהם. לפענח, לקשר, לתקשר. כמו תמיד בשעה שאני מתכוננת לפגישתנו השבועית, כאשר בניחוח המבטא האנגלוסקסי שלה היא חוזרת וטוענת באוזני שאני חייבת לשרוף אחרי גשרים עם קשרים גוססים. כשסיפרתי לה את החלום ההוא, שחוזר אלי בעקשנות של בומרנג אחת לכמה חודשים, בו אני נושאת עמי לכל מקום מזוודה בלה ומלוכלכת ובה מזכרות ישנות שמכבידות על מטעני, היא עיגלה את שפתיה ואמרה: "נו, ואת עוד מתפלאת?"

   היא לא יודעת כמה פעמים אני דופקת את ראשי בקיר ומוחצת את אבעבועות הדם שצצות לאחר מעשה. ומדוע שתדע? תוצר אמריקאי נמרץ שכמותה. חשוכת ילדים כרונית שרוצה לכפות עלי את עריריותה הנצחית. והכול כדי למכור לי תיאוריה של בדידות בעטיפה נוצצת של עצמאות נרכשת. היא אומרת: "למשל, תתחילי בסליחה!"

   "אבל זה לא בא בחשבון בשבילי לסלוח ללולה, ולהר קירשנלקר, ולדארקי-בייבי-שוגר-האני," אני עונה. יותר נכון, יורקת את התשובה.

   "אין התפתחות, אין התפתחות, אין התפתחות," אני שומעת את צקצוק לשונה מושר באוויר. ועודני שומעת אותה מצקצקת, היא כבר לוחשת: "הזמן רץ, הזמן רץ, הזמן רץ…"

   אפילו בשנתי היא אומרת לי את זה. אבל אותי היא לא משכנעת בפירושים האמריקאיים הנמרצים האלה. אותי לא יקנו בפסיכולוגיות של רבע גרוש.

    "הכול בראש שלך," היא חותמת. "הכול רק נדמה לך."

   הפלא ופלא, גם פרינס דארקי, הוד רוממותו הנסיך, חשב שזה הכול בראש שלי, שזה רק נדמה לי, וביעילות גברית טכנית סיכם ש"צריך לראות את המצב בעיניים מציאותיות." אבל בבוקר, כשאמו נכנסה קוממיות לחדר, הוא ידע יפה מאוד לאסוף את חפציו ולהתעופף משם, או, אם לנסח את זה במילים החנפניות שלו: "להשאיר אתכן, בנות, לשיחה בארבע עיניים."

   אבל בינינו, מה זה אומר "שיחה בארבע עיניים"? שהאישה הזקנה תגיד לאישה הצעירה ממנה להתחפף מקרבתו של בנה, ומהר. מתוך כך היה על דארקי-בייבי להסיק מסקנות חשובות: אמו יחידתו, זו שאמרה לו ששום אישה לא תאהב אותו כמוה, היא עכשיו החיץ הממשי ביותר בינו לבין ירכי אהובתו המתמוססים במהירות האור לשלולית דם חיוורת.

   בדיוק כמו שאני עכשיו לחתלתולי. לפנות ערב הוא מתעקש לרדת למטה, אומר שהוא רוצה לשחק עם ילדי השכנים. אני מסרבת, אז הוא מסתפק בלהשקיף עליהם מהמרפסת ועוקב בערנות אחר מהלכי משחקם, מנדנד את גופו על הסורגים. רק מעקה הברזל החדש שהזמנתי אצל המסגר במרכז השכונתי הכי קרוב לביתי שומר עליו מלצנוח בסלואו-מושן למטה: עלה עכור, ארגמני, מעוות, בסתיו רומנטי של שוטים. בשלב זה טבעי שהתסריט רק ילך ויתדרדר. כמו חתול הוא ייפול על רגליו הקדמיות המעוקמות וישר ירוץ לכרכר עם הפישרים הקטנים האלה, המסריחים מחמאה, הילדים של השכנה הקרקרנית והמכוערת ממול, שמשום מה מזכירה לי תמיד, בפניה הרחבות והשטוחות ובהבעה הטיפשית הלטושה מעיניה, מין אסלה. אסלה מיוחדת במינה אומנם, תוצרת איטליה, מהסוג שמשיגים רק אצל היבואנים היקרנים בנמל הישן, ועדיין… אסלה.

   רציתי להגיד לה את זה, שיש לה פנים של אסלה, אסלה תוצרת חוץ אומנם, כשהיא הסתכלה בחצי עין על החתלתול והציעה בנדיבות שירותי שמרטפות בחצי מחיר. יש לה קוזינה שזה עתה הגיע מרומניה, שזקוקה לעבודה דחופה, ואם אני רוצה היא בהחלט יכולה להמליץ: הקוזינה-ממליגה עושה גם ילדים עם צרכים מיוחדים.

    עכשיו היא עומדת בגינה עם הקוזינה הצעירה, והשתיים נוגשות קוממיות בילדי השיכון. למעלה, מוסתרת מאחורי התריסים המשוריינים שסידר לי המסגר השכונתי תמורת הון לא קטן, אני מנסה להסות את אמביציות ההתאבדות של החתלתול. בידו האחת הוא חובק את ירכיי כדי לייצב את גופו הלא פרופורציונלי כשל בובת סמרטוטים, ובשנייה אוחז במעקה ואבריו הלא מהוקצעים כמעט זולגים למטה, אל הדרדקים ואימותיהן בעלות פני האסלה. אבל אני יודעת טוב ממנו מה טוב בשבילו, ולכן אני אוסרת עליו את ההתבזות. נושכת בלשוני, אבל אוסרת. שאף אחד לא יצחק  עליו, שאף אחד לא יציק, לא יתעלל, לא יתעמר. שיהיה שמור. רק בעבורי. כמה טוב שיש ילד מפלצת. אף אחת לא תגיד לו "כן" מלבדי. ברבות הימים הרי גם אני אהפוך לזקנה מכוערת, והאפשרות שמישהי אחרת תרצה בו מעוררת בי פלצות.

   מי אמר שאין יתרונות למפלצות? לאבי, למשל, היה אנדרוגינוס בתור פילגש. היא הייתה אשתו הראשונה. היה לה צל אילוסטרטיבי של שדיים ואיבר לא מזוהה במקום זין. זה היה בשנת 36'. קראו לה מינה. היא הגיעה בטרנזיט משכונת הדוסים. היא לבשה שמלות פרחוניות סגורות עד הצוואר, עם הררי תחרים שכיסו את זרועותיה עד למרפקים. אבי היה פרענק, אבל הוא התלבש כמו אפנדי מרחביה, עם חליפות מגונדרות של שלושה חלקים מטוויד אנגלי, שנמכר רק ב"סְפִּינַס", להן הוא התאים חפתים מוכספים ועניבות ממשי צבעוני. כזה גנדרן הוא היה, ואפילו לא מלאו לו עשרים.

   במשך הזמן, כך סיפר, למד לאהוב אותה. למד את היתרונות שיש באישה כמותה. לפעמים יש להם, לפריקים של הטבע, קסם מסוים. קסם חמקמק. קסם מכושף. קסם בלתי מוסבר. במשך הזמן, סיפר לי, הפך להיות לה קנאי יותר ויותר. אחרי הכול, פריקים של הטבע הם יצורים יקרי מציאות: דינם כדין זהב. ככל שנדיר יותר, כך יותר מבוקש. ואבי הרי היה מומחה גדול לאבני חן נדירות שהסעירו את תנודות הבורסה.

     גם למינה היה חיוך חמקמק שהצל על פניה והאפיל את עיניה. כל אימת שצחקה התקדרו עיניה. קמטי צחוקה הקטנטנים ריצדו ברקים כמו אורגיה של שדונים. אמי תמיד חוזרת ואומרת שחתלתולי הוא כישוף שהטילה האישה ההיא, האחרת, על בנות משפחתנו – אם אפשר בכלל להתייחס ברצינות לדבריה, שהרי כבר עשרים שנה היא יושבת בסנטוריום הישן למשוגעים, סורגת את אותו הסוודר מכדורי צמר סגולים המנוקדים פה ושם בכתמי מזון ובקיא הצהבהב של החוסים. היא טוענת שהסוודר מיועד לחתלתול שלי. כבר שנים אני שומעת אותה אומרת את זה.

   מאז שאני זוכרת את עצמי, אני זוכרת את אמי שונאת את מינה. בכל פעם שנתקלה בה עוברת לבדה ברחוב הייתה חוצה את הכביש ויורקת נגד עין הרע. "ההיא" הייתה רבועה ושדייה קטנים ומוצקים ונטולי חלב. אמי הייתה עגלגלה ומלאת חלב ופריון. ובכל זאת קינאה ב"היא". לכי תביני.

   כשדיברה עליה יצא קולה צווחני מהרגיל. היא חרחרה כמו משוגעת. בגלל זה אבי לא רצה לצאת איתה לשום מקום. הוא טען שהיא עושה לו בושות, שכשהם הולכים לרקוד או לסרט היא בטוחה שכל אישה בסביבה היא מינה, ופתאום פורצת על המסכנה בצרחות שמחרידות את האולם. פעם הוא גילה אותה בשירותים של הנשים חובטת עם ארנקה על ראשה של גברת שחורת שיער, מאשימה אותה בכך שעשתה עיניים לבעלה. "לכי תחפשי את הגברים שלך, יה שרמוטה," צווחה עליה, עד שאבי סחב אותה משם בכוח. בשביל להרגיע אותה הוא קנה לה אסקימו-וניל, בדיוק כמו שהיא אוהבת.

   בשנת 67' מתה אמה של אמי. לפני כן היא לקחה אותי אליה, לבית הזקנים, והסבתא, שהייתה צמרירית כמו גביש ספוג גדול, הוציאה ביסקוויטים לחים ומעופשים מתוך פחית תכולת מרגניות והכריחה אותי לכרסמם עד תום.

   עכשיו גם אני באה אל אמי, מידי יום רביעי אחר הצהריים, אבל את חתלתולי אני משאירה בבית.

   בבית המשוגעים מתנהלות השיחות בשקט לא צפוי. אמי נחרדת למשמע קולה של הזקנה מחדר 5, שצועקת משם משהו בלדינו ומחרידה את תנומת החוסות. מיד ממהרת אמי למקרר הקטן שלה, פריג'ידר ישן ובטנוני, ובתנועות נמרצות שמבריחות את הפחד היא צוררת עבורי בשקית ניילון כתומה כמה קלמנטינות, אשל שהיא שמרה כל השבוע עד שהחמיץ, ביצה קשה וסדוקת קליפה, וגם עוגת שמרים ממולאת בפרג ותפורה בדוגמה של אוזן המן, שאפתה הטבחית התורנית לכבוד החג.

    "ואל תשכחי להחזיר לי את השקית," היא מציינת בנימה עניינית, כאילו חתמה זה עתה על עסקת נשק, וכורכת את הביצה בשתי שקיות ניילון, שקית בתוך שקית, ליתר בטחון. כהרגלה מדי שבוע היא לא שוכחת להזכיר לי להסיר את הכישוף שהטילה מינה על בנות משפחתנו. "אחותך העקרה, מאיפה זה בא לה, מהמשיח? אדיוֹ סַנטוֹ," היא מטיחה בהתרסה, ורק אז סופקת את כפיה ומכסה את עיניה כנושאת תפילת שבת חשאית. בתום הטקס הקטן היא מקנחת בברכה השבועית הקבועה: "תשמרי על עצמך," ומצווה: "ואל תשכחי לשים שקית שום ליד המיטה שלו!"

    "זה כבר לא יעזור לו," אני משיבה לה בגיחוך עקר. אבל אין כל סיכוי שהיא תבין את הבדיחה.

    "נוֹ אַיי מֶאוֹיוֹ," היא מוחה, "אין טיפת שכל," ולצורך העניין מדגימה את אי שפיותי בשתי אצבעותיה לצדי הרקות בתנועת הברגה כפולה.

   בחוץ, אני משליכה את השקית הכתומה של אמי לתוך שקית האִיזֶבֶל הכתומה של העירייה, זו המאוירת בחתולי אשפתות שחורים ומפחידים. הרגשת סיפוק זדונית ממלאת אותי. אחר כך אני עוצרת בקיוסק הפינתי, וקונה ארטיקים מהמוכרת הרוסייה החמושה בחלוק עבודה תכלכל, חתימת שפם וארשת חמוצה, כאילו כאן לא ארץ ישראל אלא פלך עתיק של אודסה. שני ארטיקים אני קונה, בטעם שוקו-שוקו. אחד אני מלקקת בעצמי, את השני שומרת לחתלתולי. אני מביאה לו אותו נוטף ורכרוכי, ציפוי הצמקאו צף עליו כמו מפרצוני שלג זעירים בקוטב הצפוני. המפלצון, יימח שמו, מורח אותו על השטיח.

    אז זה מה שזה, איי שוקולד לאנשים של שוקולד? לאנשים כאלו יש אהבות של שוקולד. תשאלו אותי, יש לי ניסיון. אנשים כאלו שומרים טינה לאנשים אחרים ויש להם כוונות זדוניות. אתם יודעים איך זה, הם תמיד זורקים שקיות כתומות לפח של העירייה. והם תמיד, אבל תמיד, קונים ארטיק רק לעצמם ולא מחלקים ביסים לאנשים בסביבה. כאלה הם אנשי השוקולד. מתוך הכללה אני יכולה להגיד עכשיו בשקט גמור ובשכנוע עצמי עמוק, שגם דארקי-בייבי-שוגר-האני היה מאהב של שוקולד.

   בלילה הראשון, כשאמרתי לו שאני אוהבת שוקולד, אמר, ויי, איזו מקריות, גם אני אוהב שוקולד. כשאמרתי, אני שונאת נשיקות רטובות, אמר, הפלא ופלא, גם אני שונא נשיקות רטובות. כשכעסתי, כעס. כשבכיתי, בכה. כשהשתתקתי, השתתק אף הוא. וֹוט אִיז בדיוק הדארקי-בייבי הזה, אתם שואלים? הייתי אומרת שחוט השדרה שלא לא היה הדבר הכי עצמאי שפגשתם. יותר נכון לומר, שהוא היה לא יותר מזירוקס חמקמק של לולה הגדולה, מלכת שבא של הנשים.

   "אז יש לך אימא בסנטוריום כבר עשרים שנה ואף אחד לא שפוי במשפחה ואפילו לא נדוניה נורמלית לצורכי המרה," סיכמה לולה אמו בסיפוק, כאילו הבהירה לעצמה שאני לא מתחרה מספיק רצינית ולכן אפשר לתת לי עצות: "אז קחי לך עשרים לירות, לכי תעשי טיפול פנים. העור שלך נורא שמנוני וזה מביא פצעים. תגידי שגברת לולה שלחה אותך, יש לי שם  דיסקאונט."

   המטפחת שבה נופפה על עצמה משבי רוח לוהטים הייתה מאוירת במרגניות כחולות. מתוך תיק הנסיעות הענקי שלה בעל הקרקעית הכפולה היא הוציאה פודרייה מוזהבת ואיבקה את מצחה מהזיעה הלבנטינית. בעיניה הסגולות השמימיות היה אפשר לראות שהיא מתה לנסוע מכאן, ומהר. אז שימי לראשך כובע זהב, אבל עליה זה כבר לא ישפיע. והיא כמובן לא תצטרך לדאוג לעצמה למקום להיות בו לעת זקנה, הזונה הבלה!

   "אז יש לך אימא בסנטוריום כבר עשרים שנה ואף אחד לא שפוי במשפחה," מהדהדת הריש המתגלגלת של הפסיכולוגית האנגלוסקסית שלי: "ומתי כבר תפסיקי טוּ פִיל סוֹרי פוֹר יוֹר סֶלְף?"

   "לא רוצה, לא רוצה, לא רוצה," אני לוחשת לעצמי שלוש פעמים נגד עין הרע. אין מה לדבר, נשארתי מפגרת כמו כל המשפחה. כמו אז, בגיל שש-עשרה האידיוטי.

 

                                                  

 

 

9 תגובות

  1. כתוב מצוין, יעלה. קולח, מפתיע, רענן.

    (ומוטיב הביסקוויטים המעופשים בקרב הקשישות מופיע גם ב"סוף-סוף רומן").
    🙂

    ושוב – מזל טוב על הפרס ועל הספר. בהצלחה!

    • יעל ישראל

      ש"ם דארלינג, תודה!
      תפסת אותי… אכן המוטיב מופיע בספר ההוא, ובכלל יש אצלי תמיד ברומנים איזו בעתה מעורבת בהיקסמות מזיקנה. בדרך כלל זה מתחיל מבעתה, וממשיך לאיזו היקסמות ומשיכה. ב"סוף סוף רומן" זו קולט, השכנה הזקנה, שהגיבורה מבקרת אצלה ומתיידדת איתה. ב"רואות מכאן את כל העולם" זו גב' טוכטרמן, שהילדות הולכות תמיד לבקר אצלה, והיחא מבוססת על שכנה שלי בילדות. ו"אני ואימי בבית המשוגעות" זו מינה, האנדרוגינוס, אשתו הראשונה של האבא, שהגיבורה הולכת לגור אצלה כשהיא בהריון, כנערה, שהרי אמה בבית משוגעים. וגם בספר החדש שאני כותבת יש זקנה מאוד עשירה עם המוני חתולים, שהגיבורה מבקרת.
      יש לי את זה, אין ספק: מבעה מעורבת בהיקסמות מהזיקנה.

  2. קראתי מזמן, יעל
    מיוחד, מקורי , מכמיר לב

    • גיורא פישר

      קודם כל, ברכות על הזכיה ועל הספר.
      אני מסכים עם שחר מריו וחנה, חוץ מהתואר "מכמיר לב".
      מבחינה מסוימת הקטע הזה הוא כאילו המשכו של הספר "תינוקה של רוזמרי". למי שלא זוכר, רוזמרי מבינה שהיא ילדה את בנו של השטן ומחליטה לנטוש אותו, אך כשהיא שומעת את התינוק בוכה היא לא יכולה לעזבו והיא חוזרת לעריסה לנענע אותו ולהשקיטו.
      הסצנה הזו היא מכמירת לב.
      כל זה לא נאמר בגנות הספר של יעל ישראל ,אלא לציין שלפחות בפרק הזה אין לי כקורא מקום "לְמַכְמֵר את הלב". אין לי מושג לאן הסיפור יתפתח ,אבל בכלל לא בטוח שהמספרת התכוונה שנתמכמר.

      • יעל ישראל

        תודה גיורא. לא חשבתי על "תינוקה של רוזמרי" אבל בוודאי יש בזה משהו, מה גם שזה סרט שמאוד אהוב עלי (דוקא הספר שעליו מבוסס הסרט, הרומן של איירה לוין, איזו משובח כמו הסרט). מכל מקום, רן יגיל כתב שהקריאה בםפרי היא כמו לקחת פטריית הזייה מבעיתה. יש בזה בהחלט משהו, וזו היתה הכוונה בהחלט. מה שכן, יש בהחלט בהמשך קטעים מכמירי לב רבים, ויש הרבה תפניות.

      • תאור המאכלים העבשים שהאם שומרת לבתה ועוד מבקשת ממנה להחזיר את השקית הוא מכמיר לב בעיני ,שכן אף מבעד לטרוף מבצבצת איזו דאגה אמהית

    • יעל ישראל

      תודה חנה יקירתי.

  3. יעל היקרה.
    כבר קראתי את הספר, ומאוד אהבתי, כפי שכתבתי לך בעבר.
    והנה, קראתי שוב את המשפט הראשון בפרק הראשון: "מפלצי הקטן נולד.. וכו' ".
    ואת יודעת מה עלה לי בראש?. המשפט החזק: "בוקר אחד הקיץ גרגור סמסא מחלומות טרופים, וגילה שהפך למקק", או משהו מאוד דומה לזה. של קפקא, כמובן.
    אני רוצה לשאול: האם במשפט הפתיחה שלך הייתה התכתבות מודעת עם זה של קפקא, או שזה מקרי בלבד, או ברמה הלא מודעת?.
    יעלי, כמעריץ של כתיבתך, באמת חשוב לי לדעת את התשובה על כך.
    אנא, עני לי.
    באהבה, עמית.

    • יעל ישראל

      עמית היקר מאוד,
      תודה רבה רבה רבה!!!
      אודה שלא חשבתי על "מטמורפוזה" של קפקא למרות שזה אחד הסיפורים האהובים עלי. אני מניחה שברמת החוסר מודעות יש קשר. לפעמים אנחנו כותבים דברים בלי להבין מדוע. אולי בכלל רוב הכתיבה היא כזו. מעניין, אבל ב"סוף סוף רומן" יש פרק שמתחיל ב"שמי מאיה, אני בת שלושים, אני כותבת כדי לשמר… וכו'", ובזמנו כשרן יגיל כתב על זה ביקורת בעיתון 77, הוא כתב שזה לקוח מ"מיכאל שלי", ואני אפילו לא זכרתי. כנראה שזה נתקע לי במוח, וצץ יום אחד בכתיבה. אני באמת חושבת שיש לא מעט חלקים לא מודעים בכתיבה ובהשפעותיה.
      מכל מקום, אין ספק שיש איזה דמיון מבחינת זה ששם הוא גילה שהוא הפך לג'וק ענק וכאן היא מגלה שילדה מפלצת. למרות שהסוריאליזם אצלי הוא לא הסוריאליזם הקלאסי. אולי זה סוג של היפר ראליזם סוריאליסטי, בשעה שקפקא הוא מאה אחוז סוריאליסטי. ולכן אצלי היא מיד מפרטת כל מיני דברים נורא מעשיים וראילסטיים כמו רישום במשרד הפנים, אבל עושה את זה בסרקזם רב.
      ושוב תודה!

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ל