תשובת הלב חוקרת את החיים ,וכותבת עליהם
בראשית דברי אפתח ואומר : איני מבקרת ספרות ואיני יכולה לדייק בכל הנוגע למשקלים, חרוזים, סגירה, פתיחה, מוסר השכל? כשאני קוראת, אני מתעמקת בלב ומעיינת במה שהלב מבקש לקרוא, לכן מצאתי את עצמי שקועה השבוע בספר השירה של אלמוג בהר "חוט מושך מן הלשון". אין ספק שקריאתי את הספר היא אישית מאד, אולם בלי להביא את עצמי לקריאה אישית לא יכולתי להתענג עליו. ואולי כאן טמון ההבדל בין המבקר לקורא הפשוט. אם כי למיטב ידיעתי הדלה לאחרונה רואים שההבדל בין הקורא למבקר הפך לדק ביותר, ולכן נחצה בקלות רבה מידי. אולם לא בכך אתעמק הפעם.
כאמור, מצאתי ספר עניין מיוחד בשל מגוון סיבות. המדובר בספר גברי מאד, של גבר שמחובר להוויה העכשוויות אך מחפש את החיבור לעברו. גבר שמבקש את אלוהיו, בעולם שמבלבל ומטשטש את הדרך והופך את החיפוש לבלתי אפשרי. גבר שמחובר לטבעו הגברי- אנושי שדורש ממנו לפרות ולרבות, אך שב ומתעמת מול פן אישיותי חמקני, ומול פיתויים שהעולם מזמן לו. ויותר מכך הספר מייצג גבר שמחובר אל המקורות הקדומים ועורך איתם חיבור מרשים.
חולשתו היחידה של הספר היא עומס של שירים שעוסקים בשאלות משאלות שונות , למרות שלא כולם עומדים על אותה רמה.
אולי זה מפני שהתחושה הכללית שעולה תוך כדי קריאה היא להט. להט לומר, להתבטא, לפרש, ולכן נמצא הרבה פעמים חזרה על מילים וביטוים בדרך שברוב הפעמים תצליח להמחיש את המתבקש, אך לעיתים נדירות תעייף את הקורא.
בשיר : "צריך לומר את המילה הזאת"
צָרִיךְ לוֹמַר אֶת הַמִּלָּה הַזֹּאת שׁוּב וְשׁוּב
אֱלֹהִים
עַד שֶׁהִיא תְּאַבֵּד צוּרָה וְגוּף
עַד שֶׁהִיא תְּקַבֵּל צוּרָה וְגוּף
צָרִיךְ לִכְתֹּב אוֹתָהּ עוֹד וָעוֹד
התחושה שעולה מן השיר היא של כמיהה ותפילה שהופכת למנטרה. תוך כדי קריאה יכול הקורא להתנדנד על כסאו ולדמות את הקולות.
צָרִיךְ לוֹמַר ה' אֶלֹהֵינוּ
צָרִיךְ לוֹמַר ה' אֶחָד
שְׁמַע אֱלֹהָי
כל מי שמנסה לכוון במילים הללו מכיר את החיפוש ואת הפחד להתמסר למילים בשל תחושת ההתרוקנות האופפת את המתפלל, ואז את ההתמלאות שלא מאחרת לבוא.
ועדין אחרי השיר הזה תבוא השאלה המתלבטת בשיר "מעשים"
הַאִם אַחֲרֵי הַמַּעֲשִׂים יִמְשְׁכוּ הַלְּבָבוֹת
אוֹ אַחַר הַלְּבָבוֹת הַמַּעֲשִׂים
ומעשה השיר יעניק לקורא את הזכות לבחור.
מעבר להתעסקות העצמית שבולטת אצל רוב המשוררים קימת כאן גם התעסקות חברתית שעולה יפה, בעיקר כשהיא מתחברת אל המקורות .
השיר "שכר מצווה" הוא שיר שמנסה לבאר את פרק ל"ז בתניא, אך גם עוסק בשאלה חברתית שלא אבד עליה הכלח והיא: נתינת צדקה.
וכמו שכותב אלמוג
כְּשֶׁנּוֹתְנָן לִצְדָקָה כָּל נַפְשׁוֹ הַחִיּוּנִית
עוֹלָה לְהַשָׂם. וְצָרִיךְ הָאָדָם פַּעַם אַחַת
מִדַּי חָדָשׁ בְּחֻדְּשׁוּ לְפַקָּח כַּף יָדוֹ
וְלַדּוֹר בְּעוֹלָמוֹת הָאֶבְיוֹנִים
עִם קוֹל תחינתם לַנְּדָבָה
וְקוֹל שְׁתִיקָתָם לְמִלָּה.
גם כשהכתיבה מתחברת אל זעקה היסטורית יש בה כנות ואמת שאין להתעלם מהן.
הזעקה עולה בצורה מגובשת וברורה בשיר " היסטוריה שלנו " שיר שמבקש לטלטל את הציונות שמוגדרת כגנבת ההיסטוריה הגדולה.
אכן גם אני מנקודת מבטי האשכנזית חשה שהציונות קצת גנבה לי, לנו, את ההיסטוריה. וההיסטוריה שלי למרבה הפלא, היא גם ההיסטוריה המזרחית. מתוקף היותי יהודיה שחיה בישראל אני חשה בצימאון העז לדעת אותה, אך לצערי כמעט ונחסמה בפני הגישה התמימה והבלתי שיפוטית אליה. לכן הרשיתי לעצמי להתענג על עוד שיר שהושפע מאחד הרבנים השנואים ביותר על התקשורת המתקדמת, הלא הוא הר' עובדיה יוסף.
אלמוג מתכתב עם דברי הרב עובדיה יוסף שטוען שהשירה הערבית עולה יפה כשהיא מתחברת למקורות שלנו ונשען על הפסוק : על ערבים בתוכה תלינו כנורתינו.
מכאן יוצר אלמוג לשיר ולחיבור מעניין עם התרבות הערבית וסלסוליה, תרבות שהשפיעה רבות על המתפללים היהודים. החיבור שהוא מבקש הוא לא מהסוג הדוחה אלא מזה המחבר בין שתי התרבויות . החיפוש השורשי במקורות הערבים גולש כאן בטבעיות ובא ככלל לידי ביטוי מרתק לאורך כל הספר. אין כאן רצון להבנות או לנטוש דרך אחת על מנת להתחבר לאחרת, יש כאן צורך למצוא את הדרך המשותפת לשתי התרבויות בלי לדחות את מורשת ההורים ועברם.
לא פלא שהשיר שיסגור את הספר יבקש את התקווה שבחיבור.
אָמֵל זֹאת תִּקְוָה, חיאתי, אֵלּוּ חַיַּי
נדמה שהגעתי מהר מידי לסוף מבלי שעמדתי על עוד נושאים שהמחבר עוסק בהם, וכבר הקדמתי ואמרתי שהספר משופע בעומס בלתי רגיל שמקשה לקבל תמונה כוללת.
לכן לפני שאסיים אעסוק בעוד נושא שמשך את תשומת ליבי והוא רצונו של המשורר לפרות ולרבות מול פחד פנימי שעוצר מבעדו. רבים משירי התשוקה המוקדשים לנשים מביאים את הצורך והמחסום לכדי התנגשות מטלטלת.
כָּל לֵדָה בְּרִיאָה מְחֻדֶּשֶׁת . מתכתב אלמוג עם רבי יהודה הלוי בשיר סוד העוברים
וההתכתבות המחפשת ממשיכה בעוד שירים משירים שונים.
גם בשירה שאינה מתכתבת עם מקור ברור יכתוב אלמוג :
אֶת שְׁדֵיהֶן שֶׁל הַנָּשִׁים הַצְּעִירוֹת בִּרְחוֹב
אֲנִי בּוֹחֵן בְּמַבָּט צמאונו שֶׁל תִּינוֹק
וְאֶת עכוזיהן הַחוֹלְפִים עַל פְּנֵי
בְּמַבָּטָהּ שֶׁל מִיַּלְדַּת וָתִיקָה
ויסיים ב: וַאֲנִי- מַחֲצִית גּוּפִי לְכָל הַפָּחוֹת
דְּרוּכָה לְמַאֲבָק-
וּמַחֲצִית שְׁנִיָּה נַחְבֵּאתְ לִי בְּאִישׁוֹן
מוּכָנָה בְּכָל רֶגַע לְהִכָּנַע
את הדיאלוג התמיד שבין הגוף לרוח בין האמונה לחיים האורבאניים, בין הציווי והפחד מאיבוד העצמיות המערבית, יביאו בדיוק רב כתבי הפרוזה השירים והבלתי מנוקדים שמובאים בתפזורת. הללו לכאורה גולשים אל היום- יום ומביאים משהו מן ההתרחשויות הפחות דרמטיות שהוא עובר כאדם.
התלבטויות שמדריכות את מנוחתו הן לכאורה פשוטות ואפרוריות אך מתחברות אלינו גם שכשאנו לא בשיא חושינו. אין בהן רק אמת שירית צרופה אלא גם אמת פרוזאית.
וכך הוא כותב:
בסוף לא התחתנתי עם אף אחת מבנות כיתתי בבית הספר היסודי או בתיכון, לא נישאתי לזאת שהלכה במורד הרחוב שלי. הן לא רצו בי, ואני לא התעקשתי.
את הקטע היפה הזה מסיים אלמוג במילים שמסכמות את מה שחשתי לאורך כל הספר והובא לביטוי נרחב בכל מיני אמצעים..
וכך הוא מסיים:
כל חיי התאמנתי כיצד להתפלל עם כוונה, ושולי דפים הזרוקים במיגרותי מלאים בהבטחות שהבטחתי לעצמי וכבר שכחתי.
———————————————————————————–
וגם אם שכח שיריו מזכירים לנו והולכים איתנו באשר נלך, מהדהדים כמו תוף בתוככי הנשמה המתלבטת והמבקשת את אלוקיה.
אביטלי, אני כל כך שמחה לפגוש את הפוסט הזה, ולא רק בגלל שאלמוג בהר הוא משורר מופלא לטעמי, ספר שיריו מונח לצד מיטתי, ואני שבה אליו כל לילה, אני מרגישה בו כמו בספר תפילה, (כן. עד כדי כך) אבל אני חושבת שהפוסט הזה מחזיר, במידה רבה, את כל מה שמתרחש כאן במטע, אל המקום האמיתי.ואני הכי רוצה להיות במקום הזה, הנקי, של האומנות.
למרות שקראתי בספר עשרות פעמים, הקריאה שלך חדשה לי, ומרתקת. אני חושבת שהבחירה בשירים שאת בחרת להביא, ואלו שאני בחרתי להביא בפוסט הקצר מידי שכתבתי על הספר, (את עושה לי חשק להמשיך אותו) שונים בתכלית, ואני חושבת שבזה בא לידי ביטוי העושר הבלתי נתפס של הספר הזה.
ותובנה חדשה שנגלתה לי לאחרונה, אני מוצאת המון התכתבות שלא מדעת (למיטב הבנתי, לא שאלתי מי מהם) בין רות בלומרט שלנו, לאלמוג בהר. רק בשיר האחרון שפירסמה כאן, "הטוב שחלקת" מצאתי דיבור כמעט ישיר עם השיר "שמי" של אלמוג בהר, אז אני מוסיפה את הקישור לרות בלומרט:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=16451&blogID=254
וזה הקישור לפוסט שלי "אהבה שמביאה אהבה" על "חוט מושך מן הלשון", שהוא כאמור, פוסט קצר כל כך, וממש לא ממצה, אנסה לכתוב לו המשך.
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=14624&blogID=290
נשיקות מתוקתי, ושבוע טוב טוב.
קראת קריאה יפה את שיריו של אלמוג בהר.
נגעת בשאלה מעניינת: האם המבקר המקצועי יכול להתמסר ליצירה מבחינה חוויתית מבלי להפעיל בו זמנית את מחושי המבקר.
גיורא
הציונות לא גנבה שום היסטוריה למי שהיתה לו היסטוריה.
איש אינו אשם בכך שלמישהו חסרה בעבר תודעה היסטורית או שמנסה לאמץ לעצמו כעת "היסטוריה" שבינה לבין העבר אין ולא כלום.
אביטל,
הצעה פרטית ושקטה בלא רצון להעליב: הניחי לעובדיה יוסף.
איש אינו יכול לטעון שהוא שמע אי-פעם בפומבי מלה חכמה אחת מפיו של האיש ההוא.
התחום האחד שהוא מצטיין בו הוא גסות רוח.
גיורא היקר, אבקשך לא להעליב תלמיד חכם בבלוגי, כי איני יכולה לקחת על עצמי אשמה של העלבת תלמד חכם ולשתוק.
ולכן תמחק, תיעלב, יאמרו שאיני דמוקרטית וכדומה.
אז בוא ונניח לנושא.
בעיניי עובדיה יוסף הוא תלמיד חכם ורב גדול.
וועל השאר נתוכח בפרטי.
תן לי את זכות המילה האחרונה רק במקרה הזה.
על השאר תתוכח איתי כרגיל.
כל- טוב.
אביטל,
יהי כדברך הפעם.
קריאה רגישה אביטל עוררת בי סקרנות
תודה לכל המגיבים.
גיורא פישר שמחתי על הביקור.
חנה תודה, ואיריס נשיקותי.
לאביטל, אני תמיד מבקר. לא תמיד יש לי מה לומר.