'הילד הזה הוא אני'/ על 'איך לחיות' , איל מגד/ישראל היום

http://digital-edition.israelhayom.co.il/Olive/ODE/Israel/Default.aspx?href=ITD%2F2010%2F05%2F07

הילד הזה הוא אני

על 'איך לחיות', איל מגד/ ידיעות ספרים-ספרי חמד/2010, 109 קטעים, עמודים לא ממוספרים

דפנה שחורי 

" 'מאז שנולד הוא לא מפסיק להפתיע', אמר לי אבי כשמלאו לי שישים" כותב איל מגד באחד מעמודי 'איך לחיות'.  והוא אכן מצליח להפתיע את קוראיו כשהוא מגולל, בעזרת 109 קטעים הגותיים, בעלי אופי ווידויי – רליגיוזי, מהלך מפתיע של אימוץ ילד מסיביר.

מהלך כזה מעלה אצל הקוראים שאלות חוץ ספרותיות כמו: האם באמת איל מגד ורעיתו, הסופרת צרויה שלו, אימצו ילד קטן? או שאולי כל סיפור האימוץ הזה הוא פרי דמיונו הקודח של המחבר?

האמת היא שעל שאלות מן הסוג הזה הספר אינו נותן מענה וטוב שכך. מדובר בפרוזה הזויה ופיוטית, בסגנון זרם התודעה,  שנעה תמידית על התפר הדק שרוקם דימיון למציאות. כך שגם אם הקורא נתקל ב 'תשובות ממשיות' לשאלה המנקרת האם אכן מדובר בילד אמיתי, מייד, בעמוד הבא, משחיל מגד משפט או פסקה שהופכים את הקערה על פיה, מטשטשים את העובדות ומותירים את הקורא עם חצי תאוותו בידו.

כך לדוגמא כאשר מגד כותב "מימי לא ראיתי עצב כה עמוק טבוע בפני ילד כמו בפניו של הפעוט הזה, שהגורל הבלתי רגיל הפגיש בינינו ושאותו החלטתי להפוך לילד שלי" (קטע 51) יבוא המשפט הבא: "כשהוא נכנס לשדה הראייה , אין לך ספק שהחיים הם חלום, ושמעשה הילד לא קרה מעולם." (קטע 94)

האווירה כה מתעתעת ומתמסמסת, עד כי נדמה שמגד כתב את ספרו, לא על מקלדת או על נייר אלא על לוחות של קרח. ובכך נעוץ סוד הקסם.

סיפור המסגרת הוא כזה: המחבר נוסע עם רעייתו לסיביר הרחוקה והקרה כדי לאמץ ילד קטן מסיבות צפויות: תחושת ריקנות, משבר גיל, משבר בזוגיות, הרצון להתחבר מחדש לילד שבתוכנו, התשוקה להחזיר את הגלגל אחורה וכו' .

אם כי הדחף העיקרי לרצון הזה הוא משבר אמונה שאליו מתלווה חשבון נפש ובלבול גדול.

מגד שחש כי האין שולט בכל, מתחבט בדבר קיומו או אי קיומו של האלוהים. ובדומה לאדם הנבוך שמחפש תשובות אצל מורה נבוכים, הוא שואל האם אלוהים קיים, ואם כן האם ימשיך לשמור את צעדיו.

הפרקים מסופרים, פעם בגוף ראשון ופעם בגוף שני, ומזגזגים בין הזמנים. מגד,  כמו בקפיצת הדרך, מפליג בזיכרונות מבית הילדים בקיבוץ בו בילה בילדותו, היישר אל בית היתומים הסיבירי בו מצוי ילד קטן ועגום עיניים שממתין עד שיסתיים הליך האימוץ המתיש. אלא שאצל מגד, בניגוד להורים מאמצים רבים, אותו תהליך שכרוך בהיתקלות בחומת הבירוקרטיה הנוקשה,  ברשויות קשות- עורף, בסדרת בדיקות שהוא ואשתו נאלצים לעבור כדי להוכיח את כשירותם כהורים, מצטייר דרך עיניו ההוזות כחלומי ורומנטי.  

הרחובות הקרחוניים, הנופים החיוורים או תיאור יציאת סיביר עם הילד לחולות הזהב של יפו ותל אביב."הוא נראה על החוף כמו האדם הראשון שפקח את עיניו ושעט ישר למים."(קטע 71) נסוכים ליריקה והיקסמות. וכאמור אין בהם באמת קורטוב מאותו ייאוש שעליו מעידים הורים רבים עברו תהליך של אימוץ ילד ממזרח אירופה. 

  גם הפרקים שמתארים את הימים הראשונים עם הילד בבית, את תקופת ההסתגלות, מעניקים תחושה היא כי הילד נטול השם הוא בעצם בבואה של המחבר. הוא הילד האבוד שבתוכו, ושמסתתר בכל אחד מאיתנו. הוא ילד חלומי שעונה על הצורך החזק של מגד לתקן את המעוות, את מה שהוחמץ. אך גם זה שעונה על הצורך שלו, כגבר לא צעיר, לפסוע מחדש פסיעות ראשונות של אב טרי, לדרוך בבוקר על חול לבן שאיש עדיין לא דרך בו.

המחבר עושה רושם של מישהו שמצוי באופוריה לאחר שטבל במסעו באיים של הזיה עלה ממעיין נעורים סובייטי ופלאי.

מעניינת ההטלאה שעושה מגד בין הנופים הסובייטים הקרים לנופי ארץ-ישראל. כך, לצד תיאורי נוף ואוירה של עיר זרה וקרה בעל גון שמיים חיוור ורדרד, מתאר מגד באהבה קמאית וחושנית את נופי ארצנו. את האור המסנוור, את חופי הים הזהובים והחמימים, את נחל פרת, או את ראש הנקרה. וכיכרות האבן של רוסיה נושקות בלי קילומטרז' לכיכרות האבן של ירושלים. החום המזרח תיכוני שממיס את הקור האירופי מקביל לליבו שלו שנמס למראה עיניו העגומות של הילד שבא ממקום שיותר קר ממנו לא יכול להיות.

ומה באמת תפקידו העיקרי של הילד הזה בתוך כל הסער והפרץ הרגשי ? נראה כי תפקידו העיקרי הוא לחבר בין שני הוריו המאמצים שמשולים בספר לשני חלקי נפש שנוטים להתעמת. "זה אוהב וזה שונא, זה רוצה להמשיך וזה רוצה להפסיק. זה רוצה לחיות וזה רוצה למות. רק הילד לא משאיר להם ברירה ומחבר להם יחדיו."(קטע 109)

ניכר ביותר כי 'איך לחיות' נכתב מתוך צורך ודחיפות. הטון הווידוי שבו, כמו גם הריתמוס התזזיתי, הופכים אותו ליומן מלא יפעה, לאגדה רוסית שמזמנת הליכה בין משעולי נפש ונוף, חושך ואור, מדבר ונווהו.  כשעל ההגעה המיוחלת לנווה מדבר כותב מגד בסיום הספר: " ההגעה היא התגשמות של משאת נפש משכבר הימים. יצאתי אל החשכה בלי לדעת שאחזור ממנה ובאמתחתי אור גדול." (קטע 108)