ישו בכיכר השוק

ישו בככר השוק

בְּכִכָּר הַשּׁוּק ישו יוֹשֵׁב בְּצֵל הרלי דוידסון. מְעַשֵּׁן סִיגָרִיָּה. שׁוֹכֵחַ אֶת יָמָיו בְּבֵית הַמְּשֻׁגָּעִים. מְכַרְסֵם לַחְמָנִיּוֹת גְּדוֹלוֹת מִקֶּמַח לָבָן, לוגם מִיץ לִימוֹן הַיְּשֵׁר מִן הַפְּרִי. מָה יִקְרֶה אִם נָבוֹא אֵלָיו עִם צְלָב? נרוץ אחריו בין דוכני הלחמים
נמרח את דמו על ג'בטה. קָהָל הַסַּפְקָנִים מִתְקָבֵּץ סָבִיב גְּלִימָתוֹ הָאֲדֻמָּה

חָזֵהוּ הַשָּׂעִיר פָּרוּץ לָרוּחַ הוּא כּוֹתֵב עַל קַרְטוֹן לָבָן עֶשְׂרִים דִּבְּרוֹת חֲדָשׁוֹת.

פָּנָיו מֵרוּחוֹת עַל הַמִּדְרָכָה,עַל שֶׁלֶט חוּצוֹת הַזּוֹעֵק: חֶמְלָה! עָלָיו הוּא יוֹשֵׁב עִם אֲבוֹקָדוֹ וְסִיגָרְיּוֹת מַלְבּוֹרוֹ אֲדֻמּוֹת. מָה נַעֲשֶׂה לישו הֶחָדָשׁ? אֵיךְ נֹאכַל אוֹתוֹ? אֵיךְ נִשְׁתֶה אֶת דָּמוֹ? מָה נַעֲשֶׂה לִבְשָׂרוֹ? מָה נַעֲשֶׂה לַנָּבִיא הַיּוֹשֵׁב בְּכִכָּר הַשּׁוּק

כְּמוֹ דֹּב עִם רִשְׁיוֹן תנכי, אִישׁ אָבוּד מֵמַּגְנֵט אֵלָיו אֶת הָעֲלוּבִים, אִישׁ שֶׁמָּצָא כֹּחַ, אוֹ כֹּחַ שֶׁמָּצָא מְשֻׁגָּע. רוֹצֶה לַחֲפֹר בְּמֶרְכָּז הָעִיר דָּת חֲדָשָׁה.

ישו עלה ארצה מרוסיה. שמו ולדימיר ועיניו הכחולות יפות ושיערו הארוך חרוך משמש. יש לו ראיה טובה מאוד לעסקים. הוא זיהה משרה פנויה וקיבל את עצמו לעבודה. מצא משרד פנוי בגודל עשר בלטות מול צומת אלנבי – קינג ג'ורג' – שינקין. וקיבל את עצמו למשרת המשיח. מיד פנה לבית הדפוס וחזר עם שלט חדש: משיח הגיע!! 
בהתחלה הוא ישב במרכז נחלת בנימין בחברת בחורה ארוכת שיער מתולתל ופנים חיוורות, לבושה בשק וצעיף אדום. לצידה ישבה אישה עם מבע כבוי ורציני וצעיף שחור. ראיתי אותו ואת המתולתלת מתנשקים על האופנוע, אבל אחר כך היא נעלמה והוא נותר עם האישה הרצינית וההרלי דוידסון שמשמש לו כסככה. 

הוא משיח חכם. החליט שהוא לא נוגע בכסף. כשהוא רעב הוא מבקש מהאבודים המתקבצים סביבו שיקנו לו קפה ולחם. באבודים, כוונתי לאלה שאין להם לאן ללכת. נערים חלשים ומסוממים שטרם מצאו את הדרך שתוביל אותם להאזין לקולם האישי. הם אלה שמניחים לפניו את כיכרות הלחם, המשקאות, האבוקדו והסיגריות. 
פעם הוא מת ואלוהים דיבר אליו שהוא הוא האיש שלו. ולדימיר המת הציב לאלוהים תנאים ואמר שיסכים להיות האיש שלו רק אם יסדר לו כל יום אבוקדו וסיגריות מלבורו אדומות. אלוהים הסכים וולדימיר שב לחיים ופתח את המשרד. 
בכל יום, כאשר הוא נתקף רעב, הוא יושב בצל האופנוע. האבודים מתקבצים סביבו ומנגנים על הגיטרה.  

בלילות החורף הוא נותר לבדו בכיכר השוק הריקה וקפא מקור. נעצרתי לידו ואמרתי לו שלום. הוא אמר לי שבעוד חודשיים יבוא סוף לעולם ולחש "לא נורא לא נורא" לעיניי המבוהלות.

"אתה המשיח?" שאלתי אותו.

הוא הנהן בראשו וסיפר לי את סיפור ההתגלות.

"מה? את לא מכירה אותי? את לא יודעת מי אני? הייתה עליי כתבה בעיתון."

"כן, אני יודעת מי אתה אני רואה אותך פה בכל יום. אבל כל אדם הוא בחזקת משיח".

ולדימיר הסכים איתי ואחר כך ביקש שאלין אותו בביתי. התבוננתי בעיניו הכחולות ואמרתי לו שיש לי ילדה בבית ואינני מכניסה לביתי אנשים זרים.

"זה רע מאוד" הוא אמר, "אם תשאירי אותי פה אני אקפא מקור. לפחות תיקחי את הגרביים שלי למכבסה ותייבשי אותן".

"אתן לך כסף" הצעתי.

"לא אני לא נוגע בכסף". הוא אמר.

עשיתי סיבוב על אופניי ושבתי אליו עם מעיל ונעלי בית שחורות. הוא נעל את נעלי הבית וגרב מעליהן את גרביו השחורות. אחר כך לקח את המעיל ואמר לי שאשוב אליו עם קפה. לא הבאתי לו קפה. אבל נתתי לו סיגריה ומאז לא בירכתי אותו עוד לשלום.

עכשיו הגיע האביב וראיתי אותו בחוף הים. פרק ידו קשור לפרק ידה של נערה בשמלה כחולה. הם פסעו יחד על החול הצהוב והתקרבו אל איש צרוב שמש שתרגל יוגה. ישו נגע בחזהו הצרוב משמש והאיש שכב על גבו ומתח את חזהו לאחור. ישו צחק ופנה לאחור והלך לשבת במעגל האבודים, עישן סמים ואחז ביד האישה. גם בבוקר למחרת ראיתי אותו בשפת הים. הוא בדיוק התעורר משינה ורגליו כרוכות סביב הנערה בשמלה הכחולה. עורו היה צלוי משמש וזקנו התעבה. 

אחר הצהריים ראיתי אותו יושב מול עשן האוטובוסים והנערה לבשה שק וסביב צווארה צעיף אדום בדיוק כמו שלו. הם נראו לי מאוהבים כמו זוג ביום חתונתו. אבל פניה הצעירות היו מהוססות. הוא עצם את עיניו ושקע במדיטציה ועל פניה התנוסס מבע מופתע של מי שהלכה לאיבוד ונשבתה. גם הבוקר ראיתי אותם בשפת הים. ולדימיר לימד נער רזה אומנות לחימה והנערה ישבה מאחוריהם ונשענה על עמוד סככת העץ. היא כתבה במחברת מכתב לולדימיר:

"ישו יקר, הייתי אבודה עד שמצאתי אותך. הים הכחול והשמש חמה. אני רוצה ללכת הביתה."