שלום לך תמימות מרושעת

שלום לך, תמימות מרושעת / עדנה שמש

על 'שלום לך, עצבות', לפרנסואז סאגן הוצאת אחוזת בית, תרגום מצרפתית: דורי מנור, אחרית דבר: שלומציון קינן ונורית גרץ

הייתי בת שש-עשרה, שבע-עשרה לכל היותר, כשקראתי לראשונה את 'שלום לך, עצבות'. זכורים לי הסחרור וההיסחפות שהקריאה בספר הזה גרמה לי; איך דמיוני נרעש ונסק בשעה שמושאיו התנגשו בי בקול רעש במקומות נפשיים שכלל לא ידעתי עד אז על קיומם, ועל כן חווית הקריאה הזאת צרובה בי גם כיום בחדוּת רגשית רבה. ההוצאה המחודשת של הספר זימנה לי הפתעה נעימה: אודה על האמת, שוב בלעתי את הכתוב בדפיו כאילו לא נכתב לפני למעלה מחצי מאה. סברתי שממרחק השנים יהיה קל יותר לעמוד על סוד קסמו החמקמק – אולי אותו פמיניזם מתפרץ, שהיה מעוגן בתפיסה עצמית נהנתנית וזחוחה עד אגואיזם מעורר קנאה – שעליו אעמוד בהמשך. זה עדיין לא קל, אף אם נדמה שהכל כבר נכתב ונאמר אודותיו ברבות השנים.

למי שעוד לא קראו, מדובר בסיפורה של ססיל, נערה-על–סף-אישה, הנופשת לה בקיץ בריביירה הצרפתית עם אביה הנהנתן ריימונד ולצדם אלזה ואן, שתי אהובותיו השונות זו מזו, (האחת להתענג עליה, האחרת להינשא לה). בחופשה הקסומה הזאת ססיל חוֹוה אהבה ראשונה לסיריל, סטודנט למשפטים המבוגר ממנה בכמה שנים, ומגוללת בפני הקוראים את תצפיותיה הבוחנות על המתרחש בין אביה לבין אהובותיו, ואת תובנותיה החדות והמורכבות על הרגשות והדחפים המניעים בני אדם; על אהבה אדיפאלית, על תשוקה לא מרוסנת וקנאה, שכולם כאחד מובילים לסוף טראגי שמִסיבות מובנות לא יפורט כאן. לעומת קולה הברור של ססיל, קולו של אביה מינורי למדי והוא כמעט אינו נשמע. ריימונד מופקר במידת רבה בעצמו: הוא משיל מעליו את תפקיד האב המסורתי ומתגלה יותר כגבר. ככזה, הוא נוהה אחר לבו ואחר תשוקותיו, מתנֶה אהבים עם אחת (אלזה) ומחליט לבסוף להינשא לאחרת (אן), אל מול עיניה הבוחנות והמתקשות-לעכל של בתו. ססיל אוהבת את אביה אהבה אינססטואלית, אם כי זו מוצנעת בין השורות, ומעדיפה פי כמה את חבריו של אביה, "גברים בני ארבעים שדיברו אלי באבירות ובהתחשבות והפגינו כלפי חיבה של אב ושל מאהב", ואין בכוונתה להסכין עם בחירתו של אביה באן להיות לו לרעיה, ולה, לאם חורגת. כאביה, גם ססיל מרשה לעצמה ליהנות מן החופש המוחלט לעשות כרצונה והיא עושה זאת בלא מעט התרסה כלפיו וכלפי העולם. היא מאבדת את בתוליה לסיריל וכמו אישה בשלה ומתוחכמת משתמשת ללא בושה בו ובאלזה כדי לעורר את קנאתו של אביה, אולי יחזור בו מתכניותיו להינשא לאן. באורח פרדוכסאלי, המעשה יכול להתפרש גם כילדותי כי ססיל רוצה להישאר 'אהובתו' היחידה של אביה ואינה עומדת בידיעה שמישהי אחרת תגזול ממנה את מלוא תשומת ליבו. כך מתקדם הספר מניגוד לניגוד: בין הבשל לילדותי, בין לימודיה של ססיל במנזר קודם לכן להוללותה העכשווית,  בין דמותה של אלזה ההמונית לאן הפריזאית האינטלקטואלית המעודנת, בין תמימות להיתממות, ובין אהבה אמיתית לגחמה ששעתה תעבור במהרה.

בכל זאת, כאז, גם בקריאתי העכשווית בתרגומו הקולח של דורי מנור, יש לי הרושם המפליא שעל אף גילה הצעיר כל כך, המספרת יודעת בחושים חדים ובבגרות בלתי צפויה על אהבה, על נשים, על גברים ועל כל מה שביניהם,  משהו שבנות דורי כלל לא העלו בדעתן, וטרם חוו כמותו. לא פלא, אפוא, שלא יכולתי להניח את הספר הרזה הזה מידי מתחילתו ועד סופו כמו שעשה, כמסתבר, כל העולם כולו. ואכן, מיד בצאתו לאור ב-1954 חולל הספר מהומה רבתי. ראוי לזכור שהעולם בכלל וצרפת בפרט של ראשית שנות החמישים לא היו מוכנים לבוטות הזאת, בוודאי לא מפרי עטה של נערה בת שמונה-עשרה, שתיעשה במהרה לציפור משונה, לאישה שתתיר לעצמה חירות במידה שנשים אחרות לא יעזו להרשות לעצמן עוד עשרות שנים.

ראשית, 'שלום לך, עצבות' הוא ספר נורא "צרפתי". אף שהם אוניברסאליים – ההתפלמסות, החיטוט העצמי בנבכי הנפש האנושית, הניסיון להבין ניואנסים דקים במערכות יחסים, ערך האהבה החופשית, כל אלה הם זרעים שאדמתה התרבותית-ספרותית של צרפת טובה להם עד מאוד. צרפת היתה מאז ומעולם ארץ שבה הכל "פילוזופִי" במובנו הרחב; שבה, בניגוד לארה"ב למשל, לאינטלקטואלים יש מאז ומעולם מקום מכובד ביותר בחברה ודמויות כגון פוּקוֹ, סארטר, דה בובואר או ברנאר אנרי לוי היו ועודם דמויות מפתח בה. יש בה ותמיד היה מקום של כבוד ל'שיח', ל'דיון', לקליטה ולעיבוד  של רעיונות. ספרה של סאגן 'לוקה' באופן מרנין במאפייניה של אותה וורבאליות אקססיבית שאפשר למצוא בפולמוסיות ובדברנות של תכניות טלוויזיה צרפתיות רבות,  כמו גם בסרטים צרפתיים ישנים כחדשים, שבהם הגיבורים  ממעטים על פי רוב 'לעשות' בפֹעל, ולעומת זה, 'מדברים עצמם לדעת'. במילים אחרות, העלילה מתפתחת בהם בעיקר על רצף תודעתי בתוך ממד הזמן.

יחד עם זאת בשנות החמישים, פוסט מלחמת העולם השנייה, אפילו צרפת, שֶ-l’amour שלה על כל גווניו היה מהערכים החביבים עליה, לא ידעה בתחילה איך לעכל את ספרה של סגאן הצעירה, ולא בכדי. לא רק הביטחון העצמי שבו כתבה את דמותה של ססיל ואת קורות הקיץ ההוא בחייה שאחריו דבר שוב לא יהיה כשהיה, ולא רק דקוּת האבחנה שלה שלא התאימו לנערה שזה לה ספרה הראשון, הם שחוללו את המהומה, אלא בעיקר הנימה והסגנון של כתיבתה שכן, יש להודות, העלילה היא בנאלית למדי ומוצתה כבר בהרבה ספרים על משולשי אהבים שבהם משחקים בערבוביה ניואנסים על תשוקה ותאווה, קנאה ואהבה, רכושנות והרפתקנות. הייחוד נעוץ בטון המיתמם והמרושע כאחד, ועל כן גם המרענן במיוחד, שגוּבָּה ביכולת מניפולטיבית, בבגרות מוקדמת, במודעות עצמית, בהפקרות מתריסה ובכושר אבחנה, כולם מעוררי השתאות. המניפסטציה הייחודית של כל אלה ב'שלום לך, עצבות' היא שעשתה את סגאן לפנומן ספרותי  בינלאומי  ושערורייתי (כי הרי אין כמו שערורייה טובה), כמעט בן  לילה.

ב'הפוך על הפוך', נראה גם שהניצנים לאורח החיים המופקר-בכל-קנה-מידה של פרנסואז סגאן הבוגרת נבטו כבר בבת דמותה, ססיל, ב'שלום לך, עצבות', כפי שגם עולה מדבריהן של נורית גרץ ושלומציון קינן באחרית הדבר ובהערות הביוגראפיות המופיעות בסוף הספר. ואכן, סגנונה של ססיל הוא האקורד הראשון בקולה האותנטי של סגאן שנשמע עוד שנים ארוכות; זרע הפורענות של חייה של מי שהמשיכה, עד יום מותה, לבוז לחברה הצרפתית ולערכיה וקנתה לעצמה חירות מוחלטת לנהל את חייה כראות עיניה, תוך רמיסה של אמות מידה מוסריות, ותמיד-תמיד סירבה לאמץ לה ולו את 'מראית-עין' המתבקשת. בחייה, סגאן לא היתה לִבְנה היחיד, וככל הנראה גם לא שאפה מעולם להיות לו, אימא אידיאלית. היא גם לא שאפה להיות אשת איש, ושתי האפיזודות הקצרות של נישואיה התאדו במהרה לטובת מערכות יחסים חופשיות עם גברים ונשים כאחד. הכסף הרב שהרוויחה מהצלחתו המטאורית של 'שלום לך, עצבות' ומספריה ומחזותיה האחרים, עזר לסגאן לקבֵּע את ראיית העולם שלה ואת סגנון חייה המיוחד שהשורה התחתונה שלהם היתה, כאמור, אני לא צריכה שום דבר מאף אחד ואני חיה את חיי איך שבא לי. סופה העגום של סגאן עם מותה ב-2004, בגיל ששים ותשע, הוא חלק מִהמחיר ששילמה על הרפתקנותה המתמשכת: אישה לא יפה במיוחד, המכורה למין, להימורים, למכוניות מהירות, לאלכוהול ולסמים, שבזקנתה נותרה בחוסר כל, ומשפט בגין הונאת מס תלוי ועומד נגדה. לא בדיוק סוף טוב לסיפור של ילדה לא טובה מבית טוב.

הסקירה התפרסמה  השבוע, בעיתון 77