שלי שלך, ושלך שלך

פתחתי. אלו היו הנכדות של שכנתי שנעדרה מביתה, לצרכי עבודתה, והשאירה על בעלה החולה דלת נעולה.

הנכדות הגיעו על מנת לטפל בו והתקשו לתפעל את המנעול. לא היה ברשותן נייד והן ביקשו להתקשר לאימן. כמובן שהסכמתי ואפילו שמחתי. הנה בעולם בו לכל אדם יש נייד או שניים , עמדו 4 אחיות נטולות נייד עם סבר פנים רחמן ובעיה.

ואני פתחתי את ביתי- מבצרי , על מנת לסייע בידן. 

בעולם שבו מה ששלי שלי ומה ששלך שלך התחוללה פתאום תפנית קטנטנה.

מקרה נוסף: לפני שנים בנותי ביקרו אצל ידידה שלנו שלה היו( אז) 12 ילדים. מבין כל הבנים נמצאו גם הבנות ולהן מספר משחקים ראויים. ביתי הבכורה השתלטה על עגלת הבובות, אולם גם ביתי הצעירה חמדה  את  אותה עגלה עצמה והתפתח ריב.  הבנות החרדיות נתנו בהן מבט תמהה ואמרו :" פשוט תותרו אחת לשנייה מה הבעיה ?" ובאמת כאן הבעיה.

כלומר , במהלך השנים, בנותי, שיחיו , למדו לותר, אולם הן טענו שמאחר וגדלו בסביבה שהאדירה את השלי שלי ושלך שלך חשו מאד מקופחות. רק היום הן מתחילות להבין שטעו. לא הן המקופחות.

למה הכוונה.

אם נביט סביבנו נראה שלכל ילד נורמלי חייב להיות מכשיר נייד משלו. חייב!. בני למשל לומד במוסד לימודי שבו אוסרים עליו להביא נייד ולדבר בו גם בהפסקות, כל מכשיר שנמצא מוחרם. ובחסדי השם, בני שלומד עד חמש מסתדר. איך זה? חסדי השם כבר אמרתי?

ניקח ילד אחר שדיבר בנייד בהפסקות ופה ושם גם סימס כשאסור, הוא מגיע הבייתה אוכל , והנה מתחילים הפיתויים. הילד רוצה לשחק על המחשב שבסלון  אך מאחר ויש רק מחשב  אחד ואחיו משחק עליו מתפתחת מריבה איומה . בעיה נוספת . הילד רוצה לצפות בטלויזיה, ומאחר ויש ברשות ההורים רק מכשיר אחד שעומד , כמובן, בלב  הסלון מתפתח ויכוח על השלט.

עד כאן, נשמע מוכר.

בשלב כלשהוא ההורים העייפים ושוחרי השלום, מגיעים להחלטה. החלטה נבונה? תחליטו לבד. כל ילד יקבל לשימושו האישי מחשב נייד משלו. לבית  תצטרף טלויזיה נוספת. בהמשך יקבל כל ילד חדר משלו , שם יהיו ברשותו מחשב, טלויזיה, מיטה, מזגן, בקיצור ממלכה.

איש לא יגע לו בחפצים, והוא לא יגע לאיש בחפצים. המריבות יבוטלו. הפרטיות תחגוג. ובא שלום על הבית.

האם יבוא השלום על נפשו המסוכסכת של הילד שב"ה יגדל וירצה להתאהב , להכיר בן- בת- זוג ולחיות איתה או איתו תחת אותה קורת גג.

  כנראה שלא.

הרי אנו חיים בחברה שבה אנשים מתקשים להכנס אל תוך הברית המחייבת הזאת ונוטים להפר אותה כשנמאס. אחד הפתרונות החדשים נגד הפרת זכויות כלכליות הוא: הסכמי ממון. מאחר ואני בת למשפטן , אני נוטה לצדד בפתרון.

אולם בפועל, קורה, שלגבר שאמור לאהוב את אשתו יותר מגופו, לא בא עליה, ואז מאחר ואינו מאמין בפרטי הברית, הוא יכול לומר לה: תשמעי זאת הדירה שלי ותצאי ממנה בבקשה. הקלות שבה הדברים יכולים להאמר, גורמת לרבים ללחוץ על ההדק.

ושוב איני שוללת הסכמי ממון, אולם לדעתי הם מעידים על הקשר הבעיתי שיצרנו כחברה עם הדבר הזה שנקרא: ממון.

 
ואולי מוטב להקשיב למריבות בין הילדים, לחיות באי נעימות מסוימת, להצטופף ולהביא אולי עוד ילד. 

ולחיות כששלי שלך- ושלך שלך.