פרינס טאלאל ואהובתו היהודייה

זה סיפור ישן שהיה אמור להיכנס לספר הראשון שלי, "יצאתי לחפש מחסה" (עם עובד, 1993), אבל בסופו של דבר מוקי רון ואני החלטנו שהוא לא מתאים לקובץ, ואני שכחתי ממנו בכלל, עד שנזכרתי בו פתאום. כך שלמעשה הוא מעולם לא ראה אור, למרות שכתבתי אותו בוודאי לפני כעשרים שנה.

                           פרינס טאלאל ואהובתו היהודייה

                                          יעל ישראל

אהובתו של הדייג שכבה ברגליים פשוקות. עובר אורח היה עלול לחשוב בטעות שהיא מועמדת לניתוח גניקולוגי, אבל היא ידעה שהיא חושפת כך את עצמה רק לעיניו החרישיות והתמיד-זוממות-משהו של אהובה. את שתיקותיה העמומות שמרה לשעות היום, עד שגלי הערב שבו, ואז הייתה מספרת את סיפוריה היפים. מישהו מהקהל היה רושם אותם בעט חורקת על פיסת נייר. כל הפריטים הגרנדיוזיים של סיפוריה נרשמו שם.

  עם חלוף השעות התקבצו מסביבה שלוש נסיכות יהודיות-אמריקאיות, שתי מולאטיות מהקריביים ושלוש ארוסות צרפתיות. היא העדיפה אותן בגלל החינוך המשובח, המזון המלא והגזרה העבותה. הייתה זו רק אשליה שגזרותיהן של הצרפתיות מפורסמות בדקיקותן.

   הדשא החרוך מהשמש טופח מדי יום, אבל למרות זאת הגנן לא הצליח לשמר את ירקרקותו. ואז באו החרגולים ובא ארבה לכלות את מה שנשאר. הבית היה שחון וקירותיו עבים, ובתוכו נשמרה לחות קרירה כיאה לבית אירוח קיצי. אהובתו של הדייג קיבצה את האורחים ופיצתה אותם על העדר מיזוג אוויר ושירותים כפולים באגדות עם קורסיקאיות ובסיפורים מסמרי שיער על לילות ניו יורקיים קפואים באיסט-סייד ובפורטיסקנד סטריט אוף ברודוויי. באותו הזמן עישנה סיגריית מנטול דקיקה ומוצאה השֶׁמי לא ניכר עליה, על אף שהייתה אהובתו של הדייג זה שנים ארוכות.

   בשתיים וחצי בבוקר, כשהגיעו הטללים, היה טלאל נכנס ומלטף את חום גופה, משיר את בגדיו הספוגים, אחד אחד, על מרצפות האבן השטופות. אבן קשה שהזכירה לו שהוא צריך לחשוב על הכפרים בארצו, בזמן שהוא מחבק את אהובתו היהודייה במיטת הקינג-סייז שלהם.

   מן העבר השני של הקיר כרסמה נסיכה יהודייה חפיסת שוקולד "טובלרון" מרשרשת שהביאה מהדיוטי פרי, וחשבה על מקומות רחוקים ואקזוטיים. את ארוחת הבוקר לאורחים, חשבה אהובתו של הדייג, יהיה צריך להכין יותר מוקדם, וגם לשלם את שכרו של הגנן ולשלח אותו.

   עוד קיץ עבר. שעות של צללים ובני צללים ואירוח מופתי. בדגניה א' היתה אמה מארחת את הדודים מגבעתיים על הדשא שלפני הבית בקפה ובעוגיות פתי-בר שלפני ארוחת הערב. כאן פרשה אלינוער עיתונים על שולחנות העץ של חדר האוכל המאולתר, ובדרך כלל איש מהנופשים לא התנגד לאכול בחוץ, על חרולי דשא מסמורטטים, קצוצים עד דק.

   היה להם הסכם. היא מטפלת בכל החשבונות, בענייני הבית ובהנעמת זמנם של האורחים, כי זה בעצם מה שידעה לעשות מאז ומתמיד, ואילו טלאל מביא מצרכים מהעיר ומסדר את כל מה שמתקלקל בקרוואנים ובצריפים השוודיים. אחר כך, כשהוא גומר, מצידה הוא יכול ללכת לדוג, או כל מה שהוא עושה במקום זה.

   כשהתעוררה בבוקר ליטף טלאל את עורפה בזהירות שיש בה מהחמדנות, והיא לחשה לאוזנו: "מיי פרינס," נושכת-נושקת את תנוך אוזנו ומנתרת בקפיצה מהמיטה. הנסיכה היהודייה שבחדר הסמוך קמה כנראה כבר מזמן. השעה היתה שתיים עשרה בצהריים. הטרנזיסטור של האמריקאית ציקצק בעקשנות את אות החדשות.

    האפשרות לחיות איתו נראתה לאלינוער אפשרית עוד כשפגשה אותו בעיר הגדולה. הוא היה בוגר קולג' מקומי עם מבטא מנהטני מושלם. היא חשבה שהוא אינדיאני או אולי פורטוריקני מעורב. כהרגלה לקחה את הרומן בזהירות, בלי סיבובים חדים. תמיד הייתה "מעבירת זמן" סדרתית. גם בקיבוץ, גם בניו יורק. עכשיו היא כבר בת שלושים וחמש, עם שיער בלונדיני ועיניים ירוקות חאקי, והקומביניזון שהשאירה לה אחת הצרפתיות מגלה שדיים גדולים ומעט נפולים ובטן אימהית.

   לקראת שתיים בצהריים הולך טלאל לעבודתו בבאר, והיא פונה לסקור את משטחי השיזוף. הבנות אהבו אותה מהרגע הראשון שראו אותה, ושערותיה המחומצנות והמדובללות מעט מהשמש השורפת של ארצה, לא הפריעו להן להאזין לקולה היפה, מספרת משהו על ילדותה.

     "יזרעאל,יזרעאל, איפה זה?" היתה שואלת הסורינמית, ובבוא טלאל היה עונה לה ש"זו מדינה קוסמופוליסטית, דו לאומית, דמוקרטית, מה לא שמעת?" וצוחק בגרון ניחר. ואלינוער הייתה מבטלת את הסבריו בניע יד, שולחת אותו לאכול ומספרת על שם-הרי-גולן-הושט-ידם-וגע-בם, בתרגום לאנגלית במבטא אקס-קוסמופוליטי.

   מה שהיה שם לעשות בקיץ אצל אלינוער וטלאל זה בטח לא ציד איגואנות. זה גם לא היה כפר דייגים קטן ומסריח, המינגוויאי כזה. גם לא שטוף שמש ומנוקד שמשיות מפנקות, סקוט פיצ'גרלדי כזה. אבל הסיפורים של אלינוער הזכירו להן יותר מנופך של הוויה סאלינג'רית, אפילו ג'ון בארתית מסוימת, למרות שהנסיכות היהודיות הודו בלי להתבייש בכלל שהן מעדיפות את רוֹת או בֶּלוֹ בגלל אי אילו תיאורים סקסואליים קשים.

  ושוב, בערב, סיפרה אלינוער על נער ונערה שגרו בבית אבן אדום בכפר סמוך לטבריה. לא היה טעם להסביר להן על ההבדל בין יהודים לערבים. הן העדיפו סיפורי סקס, והיא הסכימה איתן כמעט תמיד, וסיפרה להן על האח והאחות, לשניהם עין אחת כחולה ועין אחת חומה, בני הזקונים של שוטה הכפר הזקן, שהתאהבו זה בזו, שכבו זה עם זו, עד שהנערה, שטרם מלאו לה שלוש עשרה, הרתה לאחיה הצעיר. את הפרטים על הרצח למען כבוד המשפחה הן כבר לא הבינו, ותבעו ממנה לספר להן עוד ועוד על משכבי נעורים בשדות ירוקים מול הכינרת.

   למחרת שמע טלאל את הסיפור מפי הצרפתייה עם העיניים הכחולות והגבות המצוירות באיי-ליינר. הוא רתח מזעם והביא לאלינוער מחברת ירוקת כריכה, אמר לה בגסות: "תרשמי פה את מה שהמוח החולה והגזעני שלך ממציא." ואלינוער רק לקחה את המחברת ושפכה על הכריכה קפה חם מהסמובר החשמלי שבחדרם. יומיים שלמים הוא לא חזר מהבאר. ג'ורג' התקשר וביקש ממנה לבוא לאסוף פגר שישן כבר יומיים על רצפת המטבח. "הרי הוא רגיל לזה, כאלב-איבן-כאלב!" נבחה אלינוער לטלפון.

    הנסיכות היהודיות לא הבינו, ועוד פחות מהן הקאריביות והפריזאיות. שבוע החופשה שלהן הלך ואזל, ועד עכשיו הן האמינו שהמארחים שלהם הם רומיאו ויוליה בגרסה קוסמופוליטית מגרה ומעוררת קנאה. לו גם להן טלאל יפה תואר ושחום עור שכזה, עם עור קטיפה ושיער מחטים עבותים! כל לילה הן עקבו אחרי קולות תשוקתם, הן שמעולם לא עשו לילה במוטל סליזי, וטרם שמעו יללות יפות מאלה שבאו מעבר לקיר.

    כשחזר טלאל לפנות ערב, ארזה הנסיכה שבחדר הסמוך את עשרות זוגות התחתונים השקופים והטריים שלה במזוודת היד הקטנה, ביחד עם "האלקה-זלצר" ועשרות הבשמים שקנתה במטוס. היא שמעה קלאקים, כמו קולו של גומי לח ומתנפץ או כמו של פלצור משתולל. קולה של אלינוער אמר בעברית: "אתה תמיד חייב להפגין איזו הצגה פרימיטיבית, אה?"

    ופרינס טלאל שלה לא ענה, רק ישב על הכיסא בפינה והמשיך להטיח את ידו בחבטות מהירות על כיסא הנוח מגומי. הקול היה מעצבן ואיים על שלוות נפשם של האורחים בחדרים האחרים. הצרפתייה והסורינמית התייעצו ביניהן האם כדאי להזמין את משטרת האי, אולי הוא כבר רצח אותה שמה בפנים, שומו שמיים.

    אלינוער שכבה על המיטה והשקיפה על טלאל בקור, וטפחה באצבעותיה בהפגנתיות על המעקה של המיטה. והנסיכה היהודיה שבחדר הסמוך, שראתה את עצמה ליברלית ומתקדמת, חשבה עכשיו לעצמה בטרוניה: מחר בבוקר אלינוח, ככה קראה לה, תצא מהחדר כולה כחולה ולי לא יהיה אכפת עליה. תורמים להם מיליונים מ"הבונדס" וזה מה שהם עושים...

    הדשא החרולי החל להצמיח זקן ירוק חדש. אלינוער הבחינה בו כשיצאה אל רחבת הדשא שלפני חדר האוכל. האמריקאיות והצרפתיות ניגשו אליה. "לסיפור אחרון," ביקשו. והיא התרצתה וסיפרה להן מעשה שקרה במדבר מוזר שנקרא נגב, עם יצורים מוזרים שנקראים בדואים, שאנסו נערה בהירה לא משלהם והשליכו אותה לבור, ובא נץ וטרף אותה.

   טלאל שמע אותה, התהפך במיטה וכבש את פניו בשקע הימני שהותיר השד הגדול של אישתו. הוא הרי מעולם לא היה בשום כפר, ניחם את עצמו, והכול הוא יודע רק מהספרים. בחצי אוזן האזין לסיפורה ורשם אותו במחברת הירוקה.