והמוח רץ עושה חיים
לקח לי זמן לאזן בין התגובות השונות שעורר בי ספר הביכורים של עדי עסיס. שני מכשולים הפריעו לי, אחד מיותר ואחד מהותי. המיותר הוא הטקסט בגב הספר, שמהלל את עסיס בעזרת סופרלטיבים מגוחכים במיוחד. "אין שום דרך לסכם את שיריו של עדי עסיס בלי לצאת שוטה גמור", כתוב שם. "במהלך חתרני שטרם ידעה השירה העברית החדשה, מעמיד 'הנשק החם' טקסט שלא עוצר באדום…עסיס אינו מרחם אפילו על האמנות: 'כל הלילה בלובר/אורב/לפיהוק של המונה ליזה', הוא כותב והופך את שירי 'הנשק החם' למארב מדהים בעומקו לניעורה של האמנות מפסליותה הנצחית, שנים רבות חיכתה הספרות העברית לפואטיקה רעננה כזאת…" וכו'.
אין לי שום דבר נגד סופרלטיבים, להיפך: אני אוהב מחמאות, מה גם שגב הספר אמור בין השאר להחמיא, להבליט ולמכור. מה שהפריע לי זה המרחק הגדול מדי בין החתרנות המיוחסת לשירתו של עסיס לבין אופיה הבלתי חתרני בעליל. מטרתו של עסיס היא שמרנית למדי ונטועה עמוק במסורת המודרניסטית הישראלית: לעצב את שיריו כאובייקטים אסתטיים אוטונומיים, לטהר אותם מכל רמז לסנטימנטליות ולנתק אותם ממניעים 'אנושיים' (ביוגרפיים, וידויים, פוליטיים) צפויים מדי.
מצד שני' דווקא הצד החתרני כביכול בספר נראה לא רציני. קשה לחשוב על קלישאה מפוהקת יותר מחשיפת המונה ליזה כקלישאה. לתאר שיר המוקדש לקלישאה כזאת כ "מארב מדהים בעומקו לניעורה של האמנות" זה קצת משונה. השיר מזכיר יותר מכל קריקטורה שחוקה, בערך מאמצע המאה שעברה, אם כי יש אולי משהו חביב בחיוכו המפוהק, המוכר כל כך.
שיר נוסף המצוטט בגב הספר כמופת "ללהב החתרני" של עסיס הוא לא רע כשלעצמו: "ישו המציא את הרוחב/כשפרש את ידיו לצדדים./הצולב לחש על אוזנו:/תעשה בידיים כמו ציפור". למה השיר יפה ? בזכות האופן שבו הוא משחזר בנונשלנטיות, בכמה מילים מדויקות, את דמותו הטעונה והמרשימה של הצלוב. אבל להציג את השיר כ "חתרני" זה מגוחך – חתרני כנגד מי, כנגד ישו ? להיפך: לא חתרנות יש כאן אלא מחוות כבוד צנועה ונוגעת ללב למסורת הגדולה של אמנות הציור והפיסול הנוצרית.
וכן בדיוק מתגלה הקושי המהותי יותר שנתקלתי בו כשקראתי את שיריו של עסיס: ההרגשה היא שיש בהם משהו מעוצב מדי, כאילו הם משורטטים בסרגל ובמחוגה. הם מבוססים כמעט תמיד על איזון מתוח אך מחושב בין הנמכה והגבהה, הומור ורצינות, קלישאה והפרכתה לכאורה. יש לומר שעסיס עושה את מה שהוא עושה בחן: לעיתים קרובות הוא מצליח להפוך את השיר לאובייקט מעניין, מין תבליט או פסל מילולי שנמתח, מתכווץ, מתפתל ומתיישר בהתאם לכוחות שמופעלים עליו – אירוניה, פאתוס, שוויון נפש, לגלוג, הסחת דעת, תשוקה. השיר שמצורף לרשימה מדגים את הפואטיקה הזאת, על טעם הלוואי האופייני לה: התחושה שמדובר בגימיק, בהתחכמות, ובה בעת בשיר רגיש, כתוב היטב, שפורש מרחבי משמעות בלתי צפויים.
נראה לאחרונה
ממהר. חובש כובע
מנתחים. למה כובע
דוקטור. לאן אתה
ממהר. תישאר תישאר
תישאר. לא יפה
ללכת. אז מה
אם אישה בחוץ.
בוא אני אעשה לך
כמו שאתה
אוהב. מכל הלב
הפתוח. תראה אותי
דוקטור. אני כאן
בשבילך. תעביר לי
סכין מתחת לפטמה.
שחק בי. מה
ששלי שלך. דוקטור
בבקשה. תסתובב אלי.
לפחות תגיד
שלום.
אבל יש בספרו של עסיס משהו נוסף, יותר מעניין, שירתו היא מבחינות רבות נקודת מפגש שממזגת בין זרמים שונים שנאבקים על הבכורה בשירה הישראלית הצעירה. בדומה למשוררי 'מעין' הוא נוטה אל המינימליסטי, הגימיקי, הפארודי. בדומה למשוררי 'כתם' או 'פלונית' הוא נאמן לתפיסת השיר כאובייקט אסתטי משוכלל, אוטונומי כביכול,. ובדומה לרבים מבוגרי הסדנאות של 'הליקון' הוא שואף לכתוב שיר מדוד ומאוזן, ערוך היטב, שמחפש את מקומו בין עקרונות היסוד הרטוריים והמוזיקליים שזך, עמיחי, ויזלטיר או וולך ציוו לשירה הישראלית. הפואטיקה שלו תופסת כנראה משהו חשבו במצבה של השירה הנכתבת היום, ודומה שהיא מספקת עדות נוספת, אינטליגנטית ומודעת לעצמה יותר מהמקובל, לקושי הגדול לכתוב שירה צעירה – כלומר 'חדשנית', 'רעננה' או 'חתרנית' – בראשית המאה ה- 21, שנים אחרי שהמודרניזם ריסק את רוב מושגי השירה המסורתיים שלנו וקרס יחד איתם.
פורסם בידיעות אחרונות במוסף שבע לילות ב 16.10.2009
עד כאן הביקורת ועכשיו לביקורת הביקורת מצידי :
ובכן, שני שליש מהביקורת מוקדשים לגב הספר ולשאלה האם שירתו של עסיס היא חתרנית או שמא שמרנית ? לטעמי, השאלה הזו לא כל כך מעניינת, השירים בספר יכולים להיקרא כשירת שמרן זעוף דעה, או שירת חתרן זב ריר מהפכני, וזאת מכיוון שהגדרת המהלך בספר היא הצעה פרשנית, שאפשר ורצוי לחלוק עליה. ואומנם הירש בוחר לחלוק עליה, ובאריכות, אך בלי להתייחס לשירים והמהלך שמוצע בספר, אלא בהתייחסות אגבית לשני שירים שמצוטטים על גב הכריכה. בהם הוא קובע שהשיר על המונה ליזה הוא קלישאה שחוקה והשיר על ישו הוא מחוות כבוד צנועה ונוגעת ללב. בהחלט ייתכן. אבל מכיוון שבספר עסקינן ולא בכריכתו האחורית, יכול היה הירש, לקרוא את השיר שלצד המונה ליזה, ולראות התכתבות בין השירים, שאולי תשפוך אור חדש על נחרצותו נטולת ההקשר, או למשל לקרוא שיר אחר על ישו שאולי שופך אור נוסף על השיר שבגב הכריכה. כך שמלבד להעיר הערות כלליות נוסח "לעצב את שיריו כאובייקטים אסתטיים אוטונומיים, לטהר אותם מכל רמז לסנטימנטליות ולנתק אותם ממניעים אנושיים…." שלדעתו מוכיחות שמרנות, לא ניסה הירש כלל לנמק את עמדתו שהובעה ברובה של הביקורת.
לגבי הטענה "שיש בהם (בשירים ע.ע.) משהו מעוצב מדי כאילו הם משורטטים בסרגל ומחוגה" על זה אני אומר נו. לו היה רואה הירש את ביצועי בבית הספר היסודי עם מחוגה היה בוחר בדימוי אחר. הייתי שמח לו היה מביא הירש דוגמא לשיר שאינו עשוי בסרגל ומחוגה כדי שתובהר לי דעתו.
המעניין בספר לדעת הירש, היא שהוא מהווה נקודת מפגש לזרמים שונים שנאבקים על הבכורה בשירה הישראלית הצעירה. ראשית, אוי ואבוי לשירה אם מישהו, משהו, או איזה זרם יזכה בה לבכורה. דיקטטורת טעם היא חיסול השירה. שנית, כתם זה זרם ? שלישית, פלונית היא הוצאה משובחת שאני נהנה מאד לקרוא את משורריה, ולטעמי מאופיינת במגוון קולות שקשה לאפיינם כזרם, כך שהנטייה לסווג ולקטלג מצד הירש נראית לי מופרזת, ומפספסת את העיקר שהוא ההתייחסות לשירים ולמשוררים ולא לקטלוגם.
מה שמרתק אותי בביקורת של הירש הוא הבחירה בשיר "נראה לאחרונה" שהוא שירו של המתחנן לאיזמל, שוועתו של הזקוק לבעל המקצוע שינתח אותו, ואכן השיר מבטא היטב את תחושתי לאחר קריאת הביקורת של הירש.
עדי יקר,
אני חייבת להגיד לך, (כבר בפוסט הקודם רציתי להגיד לך את זה, אבל אז חשבתי שזה חד פעמי, כי אני לא מכירה אותך בכלל, וגם לא את יצירותיך, למרות שהם מעוררות בי הרבה סקרנות ועניין)ואין בי אפילו לא גרגר של ציניות, שאני חושבת שיש משהו מעורר השתאות ואפילו הערצה ביכולת שלך לקבל ביקורת ולהתמודד איתה. משהו פתוח וכל כך לא יומרני ומסביר שנדיר (יצא לי חרוז) לפגוש במקומותינו. אותי כבשת וספרך הולך ומתווסף לרשימה הארוכה של הספרים שארכוש עם שובי לארץ.
איריס יקרה
תודה על החיזוקים
את משב רוח מרענן בבננות
שמח מאד שאת כאן
ואגב קרא לי שחורה
מקדיש לך את זה
http://www.youtube.com/watch?v=CLhuv-kLj_I
קצת אולד סקול אבל תמיד רלבנטי
תודה רבה, עדי.
לא הכרתי. דבר אלי. ספר לי במי מדובר.
גם אחרי המילים היה לי קשה לעקוב (מה גם שכל כך הרבה חתיכים בקליפ אחד מבלבלים אותי לגמרי.)
איריס
ידעתי שתתבלבלי מהחתיכים :))))
מדובר ב "פאבליק אנמי" להקת ראפ מסוף שנות השמונים תחילת שנות התשעים על קו התפר, שבין ההפיכה של ההיפ הופ, הראפ, מזרם מוזיקלי שכונתי, לזרם מוזיקלי מניב מזומנים בליבו של המיינסטרים. פאבליק עשו היפ הופ פוליטי מאד, עם אג'נדה חברתית, ועם מוזיקה מתוחכמת ומלהיבה שלא נס ליחה.
גם אני לא מבין אף מילה, אבל אוהב להקשיב להם.
עדי, אתה מתוק, תודה רבה!
אני אנסה לשים פה יד על אחד הדיסקים שלהם, אולי מצורפות המילים, ואז אתרגם ואעלה בפוסט. מעניין אותי מאד.
אבל, למה עשו? בלשון עבר? הם כבר לא קיימים יותר?
ושאלה אחרונה, יש לך מושג איך קוראים למנהיג?
איריס מאמי קבלי :
http://www.publicenemy.com/index.php?page=page5&item=4&num=95
מוריד את הכובע מראש על התרגום
אל תוריד שום כובע. הצצתי… ונראה לי שאני הולכת לאכול ת'כובע.
אבל אנסה.שוב תודה.
אם את מנסה אני את שלי עשיתי ואת יוצאת תותחית
איריס אליה כהן מתרגמת את צ'אק די ופלייבור פלייב
זה מהפכני וראשוני
לא נראה לי שעשו זאת לפניך
בהצלחה
קראתי את הרשימה. לאלי הירש עין חדה כקורא וכמבקר שירה. לא הייתי ממהר לבטל את קביעותיו. אני בהחלט מסכים איתו. לצערי, יש בספר שירים שלא נושאים את הדף ומותירים אותו כמעט לבן, ויש כמובן טובים. אנשים נורא רוצים שיכתבו עליהם ביקורת. ברגע שהביקורת נכתבת, הם נזכרים שהיו שמחים בעצם לכתוב אותה בעצמם, אבל לגמרי אחרת. רני.
רני
אני אסיר תודה על כל ביקורת שנכתבת עלי. ואני אומר את זה ללא טיפת ציניות. אין זה דבר של מה בכך לקבל ביקורת, וזכיתי שספרי יהיה מבוקר. ואגב, אני מודה לך על הביקורת שכתבת. גם אותה העלתי כאן, ןלא ראיתי צורך לבקר אותה.
עם זאת, אני סבור שבביקורתו עלי, אלי הירש לא היה במיטבו. אינני מבטל את קביעותיו, אני סבור שהן כלליות מידי ואינן מתייחסות לשירים שבספר, ולא למהלך שהספר מציע.
אין לך מה להצטער על קביעתך "יש בספר שירים שלא נושאים את הדף ומותירים אותו כמעט לבן" אין לי בעיה עם הכמעט בלתי נראה, והמשחק עם הכמעט מחוק הוא מהחביבים עלי.
עדי, אני רק נתתי ביקורת על הביקורת שעל הביקורת, ואילו אתה הוספת ביקורת על הביקורת שעל הביקורת שעל הביקורת. אבל למה לא נאמר גם את הדברים החיוביים שבספר. אני למשל מאוד אוהב את השיר "תנוחה" שבו לדידי הזוג קופא לנצח בינגלקטי, שלא לומר נרקב, במעשה האהבה; או את "תרמתי את גופי למשרד", שהוא בעיניי, אולי, השיר המרכזי בספר. רני.
עדי,
קל לעוות דברים, אבל החתרנות שלך היא אמיתית וייחודית לגמרי. היא אינה באופן אלא בתוכן – בטיפול הפרודי והסטירי המיוחד, כלי ששום ויזלטיר או "חתרן" אחר לא ידע להשתמש בו כך.
וזו אינה חתרנות אידיאולוגית אלא חתרנות עכשווית לגמרי – שחותרת אפילו תחת חתרנויות אידיאולוגיות.
ואתה כמובן צודק שחיוני היה לקרוא גם את הפנים כדי לשפוט את החוץ. ספר אכן אינו ערימת שירים בודדים, אלא מכלול מצטרף במסע של קריאה מראשיתו של ספר עד סופו.
אבל לא חושב שציפיות לקריאת עומק כזו הולמות את המשבצת שעורכי העיתונים ייחדו כיום לביקורת הספרות. הפסדה בשכרה, ולקוראים שיפתחו בזכותה את הספר יש דווקא הרבה זמן 🙂
היי עדי
זה ישמע לך מוזר עוד כמה שנים תחשוב שזאת ביקורת טובה.
אל תישאל אותי למה, אבל דברים ממרחק יש להם טעם אחר.
אני שומעת בביקורת של הירש המון… המון הערכה, לפעמים לתלמיד הכי חרוץ בכיתה מעיזים לומר משהו…
להתראות
מקווה שאתה כבר בספר הבא.
תודה טובה
אכן מבחן הזמן הוא המבחן האמיתי.
אך חשתי צורך, עכשווי, להגיב על הביקורת, ולנסות לפתח דיון סביבה.
בוקר טוב עדי
מאחר ועדיין לא קראתי את הספר(אני אקנה ואקרא, מבטיח) אני במצב יותר נוח לכתוב.
בינתיים, אני יכול לספר לך שידיד שאני מעריך את דעתו סיפר לי שבספר יש דברים טובים מאד.
אבל, אני רוצה להתייחס למשפט שלך : "לנסות ולפתח דיון סביבה" (הביקורת)
לא ברור לי סביב מה צריך לסוב הדיון: סביב הביקורת הזו הספציפית , או ביקורת באופן כללי?
אני מסכים אתך, שבשוק המוצף ספרי שירה עצם הכתיבה עליך בעיתון כבר נותנת ליצירה שלך חשיבות (העיקר שיאייתו את שמך נכון)
אתה צודק בציינך ששני המבקרים לא התייחסו במידה מספקת לשירים עצמם והתייחסו הרבה גם ל "מסביב". אני מבין שהשוואה למשוררים אחרים היא אחת מחובות המבקרים.
אני לכשעצמי (יסלחו לי המבקרים המקצועיים) לא רואה חשיבות יתרה "ברקע ההיסטורי". אותי מעניינת עבודת המשורר וכיצד היא "עובדת עלי".
מכיוון שהמקום המוקצב למבקרים הוא קטן וצר והיריעה שהם חייבים לפרוס היא רחבה ,ברור שהביקורת יוצאת שטחית.
לפני שאני פונה לשאלה שלי, אני חייב לציין שיש צדק בדברי סבינה וחנה וגם רני. יש לנו נטיה להדגיש את דברי הביקורת ולהמעיט מחשיבות השבחים.
אסור לשכוח, בצד הביקורת היה לסוקרים גם דברים טובים לומר על שירתך.
אולי השאלה שלי היא מוקדמת מדי,אבל למרות זאת אשאל(ביקשת דיון):
*האם הביקורות האלה נפלו עליך בהפתעה?
*מתוך הנחה שעשית את הטוב ביותר שאתה יכול לעשות, והסגנון -הוא סגנונך האישי שיצת אותו במשך שנים רבות של כתיבה
כיצד אפשר להשתמש בביקורת כמשהו שיעזור לך לשפר את כתיבתך?
שלך
נפגש ב"שער"
גיורא
הי גיורא
כמובן שיכולתי להסתכל על שליש הכוס המלאה בביקורת של אלי הירש, לומר תודה ולשתוק. זה מה שאני עושה בדרך כלל. שותק או זורם או גם שותק וגם זורם.
הפעם החלטתי להתעכב ולדבר. להגיד את שיש על ליבי. וזה מה שעשיתי. אני יכול עכשיו להפליג בדיבורים על מהי ביקורת בעיני, ומהן ציפיותי מביקורת, אבל כדי לעשות זאת עלי לעשות. לקרוא ספר שירים ולכתוב עליו ביקורת.
אז אולי אבין טוב יותר את אלי הירש.
עד אז אני בוחר להיות בעמדת המשורר שאינו מבקר, ובכל זאת יש לו את החוצפה לבקר את מבקרו.
וסליחה שלא ענתי על שאר השאלות, אני חייב לרוץ להופעה של טובה גרטנר. אולי אענה בהמשך.
הצחקת אותי
גו'לי לה צ'מפה !
מה נצמע נצמה ?
צפיר. אבל יצ מקום לציפור
צמיד יצ מקום לציפור
אבל עכציו זה הכי הכי !
מה שריתק אותי ,עדי, ברשימה הזאת הוא לא הבקורת של הירש, אלא הבקורת שלך על הביקורת שלו. אותי שכנעת. לא נותר אלא לקרוא את הספר ולהתרשם ממנו באופן בלתי אמצעי ,וכך יעשה כל קורא הוא יבחר את השירים שהוא אוהב ושבו הם נוגעים. לכל משורר יש שירים טובים יותר וטובים פחות.
כמו שאמרה טובה עבור לספר הבא
העיקר שתהיה תמיד בתנועת יצירה
חנה תודה רבה.
אכן, צריך להמשיך הלאה, ואני ממשיך הלאה, תוך ניסיון להבין את מה שהיה בספר הקודם ומה אפשר ללמוד ממנו לגבי הספר הבא.
עדי היקר, לא הספקתי לקרוא את הספר שלך והביקורת טובה או לא טובה בכלל לא משמעותית למי שרוצה לקרוא שירה ולי באופן אישי יש בי צורך לשפוט בעצמי מה טוב לי ומה רע לי. למדתי במעט זמן שלא חשוב מה אומרת "הביקורת" כי היא מבוססת על קליקות ספרותיות ועל פרמטרים שבכלל אינם קשורים לשירה…הכל נראה התחשבנות לכאן או לכאן וגם לשם…למה לך להביא את זה?, בשביל מי?
מי שקרא בעיתון, סבבה, אבל אתה למה לך לעסוק בזה?..
אתה- אני מאחלת לך רק שתמשיך לכתוב, תביט שמאלה ימינה ותראה שההשג שלך כבר עובדה מוגמרת- יש לך ספר שירה…הלאה בעבודה..
הקהל ממילא יצביע ברגליים.
ו"הביקורת" לו הייתה רצינית מחכימה, מטפלת באמת בשירה עצמה ולא ריף-רף נשכני חסר טעם…אולי בעתיד היא תזכה לכבוד.
ושוב אומר לך בהצלחה!..
תמי יקרה
צודקת
אבל ברגע שהעלתי את הפוסט הזה הוקל לי
העיק עלי להשאיר את הביקורת ללא מענה כלשהוא מצידי
שיהיה לך יום נפלא
עדי
עדי, זו ביקורת טובה! שמח בה.
סבינה אהובה
בין שאר הרגשות שיש לי כלפיה, אני גם שמח בביקורת הזו.
אוהב מאד את מונוגמיה עילית !
ביקורת על דש אחורי ובכלל הן חיוביות להבאת הספר לידיעת הציבור. שמח אפוא. כשיצאו ספרי הןדיעו לי בחנויות שאין דבר כזה…
אין דבר כזה…
רות יקרה
את המחברת של "הצריח"
ספר מופתי
שאין כמותו…
כשאהיה פעם בירושלים
אבוא לרכוש אותו ממך!
עדי חמוד שלי
קראתי את כל הספר, מספר פעמים
החיסרון של הספר הוא שהוא יצא באיחור של עשרים שנה, מבחינתי.
כמה שמחה הייתי בגיל חמש עשרה לחזור הביתה ולקרוא בספר זה כדי להירגע! יש בספר שירים "מרגיעים" – קולטים את התשוקה וסערת הרגשות שלי ומחזירים אותי אל הקרקע. במיוחד אני אוהבת את "האצן" "שיר סקס" "יושב" "תרמתי את גופי למשרד" ויש עוד כמה שאני מאוד אוהבת.
הייתי חוזרת מותשת מבית הספר אחרי עוד יום של אהבה נכזבת, קוראת בשיריך, חווה אורגזמה או כעס או משהו מלחמתי שכזה, ונרגעת.
(זה לא ביקורת "טובה". אבל ככה אני מרגישה)
אני מסכימה אתך שיש בביקורת יותר על מה שכתוב על הגב של הספר, מאשר ממה שיש בתוך הספר, מה שמעלה את השאלה (הלגיטימית) האם המבקר קרא את הספר? גם רן יגיל התייחס לגב הספר (שאותו הרוב קוראים), אך כיוון שהתייחס יותר לגופו של הספר הדבר לא הפריע.
אוהבת, הלה
הלה
קבלי קידה בשם כל כדור הארץ הצפוני ובשמי
תודה !
אוהב
עדי
ראשית, לטובת גילוי נאות, טרם התעמקתי בספר אבל כן קראתי מספר שירים. בשיא הכנות ללא משוא פנים, אני מאוד אוהב את העבודה שלך. דע לך, אני חושב שהביקורת הוגנת ולמרות שעוסקת בעיקרה בגב הספר נוגעת במספר נקודות שעלייך להפנים להבא. קח איתך את הטוב ואת הרע. שיהיה לך בהצלחה, אתה יוצר עם הרבה חן.
שאולי !
רוב תודות אחי, שמח שבאת לבקר כאן.
עמדתך מצטרפת כאן לעמדתם של רבים וטובים שקוראים לי לרדת מהעץ, ולקחת את הטוב יחד עם הרע.
בינתיים אני מתבצר בצמרת.
נהנה מהבריזה.
חם חם כאן במרכז !
אני בגדול איש של פרוזה אבל ממה שהבנתי מהשירים שלך אתה שייך למיינסטרים, לא קראתי שום בשורה, סלח לי עדי היקר אבל עליי ל"הבריז" לך.
אשר !
תתבייש לך !
חפש מי יאכל איתך קינוח
אולי ברסקי והאץ' !
בנושא ישו, רציתי להוסיף:
http://i77.photobucket.com/albums/j54/russkeller/26540_377449357614_560997614_381606.jpg