הביקיני הראשון שלי

תהרגו אותי, אבל אני מטורפת על סרטים דוקומנטריים. זה בערך כל מה שאני רואה בטלוויזיה. וככל שהנושא יותר מטורלל, מה טוב. הפעם למשל ראיתי סרט על תולדות הביקיני והמשמעויות החברתיות שלו, וכמו שהסרט הדוקומנטרי על חזיות החזיר אותי לחזייה הראשונה שלי, הסרט על הביקיני החזיר אותי לביקיני הראשון שלי.

בניגוד לחוויית החזייה הראשונה, שהייתה רעה וקצת טראומטית, חווית הביקיני הראשון שלי הייתה החוויה הכי נהדרת שהייתה לי עם הגוף שלי, אי פעם. זו הייתה תגלית הנשיות הראשונה שלי. היום בו נוכחתי בהנאה שאני אישה, וכמה נהניתי מזה!

כי את החזייה הראשונה קנו לי מוקדם מדי, בגיל  12, וגם הווסת הגיעה מוקדם מדי, בגיל 11 ורבע, ודי ביאסה אותי, כי הייתי צעירה מדי בשביל כל ענייני הנשים האלה. כך שלמעשה, הרגע שבו גיליתי את הנשיות שלי והייתי שלמה איתה וגאה בה, היה ביום קניית הביקיני הראשון.

הייתי בת 13 וקצת, וזה היה בתחילת הקיץ. אחותי ואני הלכנו לקנות בגדי ים חדשים בחנות של גוטקס בבית רומנו, למטה. נדמה לי שהיא עדיין קיימת שם, החנות הזו, ומציעה מחירים נוחים לאואט-לֶטים. אז היא הייתה אחת החנויות הבודדות שמכרה את בגדי הים של חברת גוטקס, שהתחילה להתפרסם בעולם ולפרוח בארץ.

וכך, בחנות המאובקת, באחד מתאי המדידה שהיה גם מחסן סחורה, מדדתי את הביקיני הראשון שלי. עד אז היה לי בגד ים שלם, ואולי לכן לא שמתי לב כמה שהגוף התבגר והשתנה ויפה. כמה הוא פורח מעלומים.

אני זוכרת שעמדתי שם, מול המראה בחדר המדידות הלא-נוח, המסריח מאבק של סחורות, ולא יכולתי להפסיק להתפעל מהגוף הנשי שראיתי מולי. כמעט שלא האמנתי שזו אני.

אני חושבת שזו הייתה האפיפניה הכי חזקה ומשמעותית בחיים שלי. מן תגלית שכזו. כל ה-Baby fat נעלם מהמותניים, שנעשו צרות כמו של דוגמנית, החזה פרח ותפח בתוך גביעי החזייה, וזה היה חזיון שבמהרה הפך להערצה קצת נרקיסיסטית.

אחרי שחזרנו הביתה והראיתי לאימא את הביקיני החדש, וגם היא נורא התלהבה, המשכתי לעמוד מול המראה בחדר שלה ושל אבא במשך שעה בערך, לא מסוגלת להפסיק להוריד את העיניים מהגוף שלי ולהעריץ את עצמי, בוחנת כל חמוק חדש בשבע עיניים.

ההערצה הנרקיסיסטית הזו הלכה איתי לאורך כל שנות הנעורים. אחרי כל רחצה, ובעיקר אחרי שחזרתי שזופה מהים, הייתי עומדת מאה שנה ובוחנת את גופי מכל הכיוונים, כולל את הגב, עם מראה.

אני חושבת שזה קרה, כי כילדה הייתי קצת שמנמונת, משהו חיינדלעכי כזה, מתוק – חלילה לא כמו ילדי האוביסיטי החולניים והאובר-אובר שמנים של ימינו. ובכל זאת כילדה לא אהבתי את המעט שומן-תינוקי המיותר שלי, ולכן כשבגיל 13 הגוף איבד מעצמו את מעט השומן שהיה עליו, ובקעה ממני חתיכה, שהיום הייתה נקראת בפי העם "כוסית", זו הייתה תגלית מהממת בעבורי.

מאז אותו ביקיני, שהיה תפור מבד לייקרה שחור עם פרחים טרופיים צבעוניים, קניתי במהלך השנים הבאות עוד עשרות ביקינים בכל הצבעים והדגמים ומכל המותגים. מה לעשות שלא יכולתי להפסיק להתפעל מהגוף שלי בביקיני.

ואז באו שנות השמונים, פולחן השיזוף נעשה מגונה, אני התחלתי לפחד מסרטן עור והפסקתי להשתתף בפולחן השמש, ועימו נעלם גם פולחן הגוף, בין השאר גם בגלל שלקראת סוף שנות העשרים שלי הפיגורה כבר התעבתה מעט, רמז למה שיבוא לימים, עם המאבק הבלתי פוסק במשקל,עם היו-יו המשקלי המוכר לכולנו.

וכך פסקה ההשתעבדות לפולחני הָרְאִי, והתחילה ההשתעבדות לדיאטות, לכישלונות מהדיאטות, ולהבנה שמה שהיה כבר לא יחזור, וכנראה שצריך לקבל את זה.