בננות - בלוגים / / אלי הירש על "פואמת התאהבות" לאריק א.
רן יגיל

אלי הירש על "פואמת התאהבות" לאריק א.

המשורר והמבקר אלי הירש כותב על "פואמת התאהבות" – ספר השירה החדש של אריק א. – בטורו במוסף הספרות של "ידיעות אחרונות", ב7 באוגוסט, 2009

 

קוראים לו אריה איזנברג, שם יפה ומוזיקלי לכל הדעות, אבל הוא חותם על שיריו בשם העט החיוור "אריק א." הוא פעיל כמשורר כבר כעשרים שנה, ואף על פי כן הוא עדיין אלמוני כמעט, לא רק בציבור הרחב אלא גם בקרב אוהבי שירה. יש משהו יומרני, רווי פאתוס, אולי אפילו גרנדיוזי בשירתו, ויחד עם זאת הוא מעדיף להתבצר בפינתו ולפרסם את שיריו אך ורק בכתבי העת "עכשיו", "עמדה" ו"כתם", הקשורים במישרין או בעקיפין לפטרונו מראשית דרכו, גבריאל מוקד.

   וכעת רואה אור ספרו השישי, ספר צנוע ודקיק הנושא את השם השאפתני "פואמת התאהבות". כריכת הספרון כמעט מעליבה בסתמיותה המרושלת, אבל השירה שנחבאת בתוכה מקורית ומפתיעה. מתברר שלמתח בין הצטנעות ויומרה יש שורשים עמוקים ברוחו של אריק א.

   המתח הזה, בין קטן וגדול או בין מבויש ונועז, ניכר גם בפואמה עצמה, קודם כול במבנה שלה – היא עשויה מרסיסים מעודנים המתחברים לרצף ארוך ופרוע שיש בו הרבה תנופה – אך גם בתכניה. "פואמת התאהבות" היא שיר על אהבה גדולה שמובילה את המשורר למחוזות מסתוריים של אקסטזה רגשית, מינית ומיסטית, אלא שהאהבה שמדובר בה היא בעצם מינימלית, כמעט חסרת ממשות. המשורר פוגש את אהובתו במונית שירות, מחליף איתה כמה מילים, מתאהב בה עד כלות, וזהו – הוא לא רואה אותה יותר. מכאן ואילך הוא רק הוזה אותה, מתרפק על זכרה ומתאבל על אובדנה, וכמעט מתעלף לנוכח האפשרות התיאורטית שייפגש בה שוב.

   אפשר להבין את השיר כתיעוד סלקטיבי במכוון של התאהבות ממשית באישה ממשית, המתמקד בהיבטיה הפנימיים של החוויה – הנואשים, הפנטסטיים, הפטישיסטיים. האהובה הנעדרת, שמסתירה את פניה, ממלאת את העולם כולו בערפל סמיך, ולכן היא שבה ומתגלה דווקא מבעד לבהונות רגליה המפונטזות: המשורר צופה בהן כמו בכוכבים רחוקים, יונק מהן כמו מפטמות קוסמיות ומתענג על אבק השחקים הבראשיתי, שאריות המפץ הגדול, שהצטבר ביניהן. ואפשר, כמובן, להבין את השיר גם בדרך הפוכה-לכאורה – לא כשיר אהבה, אלא כמשל על התמסרות לאידיאל גדול, בלתי מושג, שמרוקן את העולם מממשותו והופך אותו לשממה, אך גם מטעין אותו במשמעויות אינסופיות.

   אלא שהממשות המבוזה לא מוותרת בקלות. היא מחזירה מלחמה, ושבה ומסתננת אל תוך השיר כדי לסבך את משמעותו. הממשות הזאת היא תל אביב, שהופכת אט-אט לגיבורה הלא רשמית של הפואמה. המשורר פוגש את אהובתו במונית לתל אביב, ושם, בתל אביב, הוא נאלץ להיפרד ממנה. מאותו רגע השיר כולו מתנהל תוך שיטוט קדחתני ונסער ב"עיר האביב הנצחי". המשורר המאוהב פוסע בשדרותיה, גולש במשעוליה "המסתוריים" ו"העתיקים" (כמה מסתוריים ועתיקים הם יכולים להיות?), רוחץ בשפת הים שלה, חודר אל גניה המאירים אליו באפלה, ומכיוון שכל אותה העת הוא מוכה כמיהה לאהובתו, קשה שלא לחוש שמה שהוא לא מצליח לעשות לה – למצוץ את בהונותיה, למשל – הוא עושה בבלי דעת אך בתשוקה גדולה לעירו.

   אולי זאת משמעותה של הפואמה: שיר אהבה לתל אביב, שבשל צירוף עניינים לא לגמרי ברור לא מצליח לבטא את האהבה הזאת במישרין, ונאלץ להמציא למענה פנטזיה על גבירה מסתורית במונית ששופכת עליה את אורה. כשמנסים להבין למה פנטזיה כזאת נחוצה בכלל, נזכרים שתל אביב עצמה נולדה מתוך פנטזיות שקשה להיזכר בהן – בעיקר מתוך פנטזיה ציונית על חיים "עבריים" ו"מתוקנים" – ומתוך סבל של מהגרים ופליטים יהודים ופלסטינים שנעו אליה ומתוכה. נדמה לי שזה מה שמסתתר במעמקי "פואמת התאהבות" של אריה איזנברג (ושל יצירות אחרות שלו): שיר אהבה חרד ומבויש לגבירתנו תל אביב, על עברה הסבוך וההווה הסתום שלה, שמנסה לשכוח ולזכור גם יחד את הפנטזיות הפרועות והסבל הטראומתי שמתוכם היא התהוותה.

 

נספח: קטעים מתוך "פואמת התאהבות"

 

1

בְּמִקְרֶה נִפְגַּשְׁנוּ

אַתְּ וַאֲנִי

בְּמוֹנִית בַּדֶּרֶךְ לְתֵל אָבִיב

 

1.1

חִכּוּךְ הֲבָרוֹת צוֹבֵט הַלֵּב בֵּינִי לְבֵינֵךְ

יָכוֹל וְהֵעִיף פִּתְאוֹם אֶת גַּג הַמּוֹנִית

 

1.2

רִצֵּד כּוֹכָבִי סְבִיבֵנוּ

הַחִכּוּךְ בְּתַת מְהִירוּת

כְּשֶׁטַּסְנוּ חֲשׂוּפִים

אֶחָד לַשֵּׁנִי

 

1.3

זֶה אֲנִי שֶׁהוֹשִׁיט יָד לִקְרֹעַ חֲתִיכָה מִגְּלִימַת

יָם כָּחֹל

שֶׁפָּרוּשׂ בְּצַד הָאוֹטוֹסְטְרָדָה

לְכַסּוֹת עָלַיִךְ

 

1.7

כּוֹכָבִים שֶׁנָּצְצוּ בְּאֶמְצַע הַזְּמַנִּים

הָיוּ בְּהוֹנוֹת רַגְלַיִךְ הָאֱלֹהִיּוֹת

שֶׁהָלְמוּ בְּלִבִּי,

אַךְ תְּנוּעַת צַוָּארֵךְ זוֹ שֶׁחָרְצָה

אֶת גּוֹרָלִי

 

 

2

סוֹבֵב שָׁבוּי בְּעִיר הָאָבִיב הַנִּצְחִי

לָכוּד בַּאֲרֶשֶׁת מַבָּטֵךְ

הַנּוֹדֵד מִמֶּנִּי וָהָלְאָה

 

2.3

מַבָּטֵךְ שָׂרַף אֶתְמוֹל אֶת עֵינַי

וּמֵאָז אֵינִי רוֹאֶה

 

 

3

אֵיפֹה אֲנִי נִמְצָא

 

3.7

קָרִיר, קָרַעְתִּי חֲתִיכָה מֵרְקִיעַ הַתְּכֵלֶת

וְכָרַכְתִּי סְבִיב צַוָּארֵךְ

הָאֱלִילִי

 

3.9

לֹא הִשְׁגַּחְתִּי, כָּרוּךְ עַל בְּהוֹנֵךְ

 

 

4

בַּמִּשְׁעוֹל הַסּוֹדִי

 

4.4

מִסְתַּכֵּל בַּשֶּׁמֶשׁ רוֹאֶה אֶת פָּנַיִךְ

מִסְתַּכֵּל בַּפָּנִים רוֹאֶה אֶת הַשֶּׁמֶשׁ

הַתְּמִימוּת הִיא תַּפּוּז דָּם

 

4.6

בְּיַד יָמִין שָׁלַפְתִּי אֶת אֲרֻבַּת רִידִינְג

וְנָעַצְתִּי אוֹתָהּ בְּקַרְקָעִית אֹפֶק הַיָּם

וּבְיַד שְׁנִיָּה תָּקַעְתִּי אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בְּרֹאשָׁהּ

 

4.7

כָּכָה תַּחַת שַׁרְבִיט שֶׁמֶשׁ

נִרְקֹד

 

4.9

אֲנַחְנוּ מֻכְרָחִים לְדַבֵּר עַל זֶה

כְּשֶׁיּוֹם אֶחָד נִפָּגֵשׁ

נִתֵּן לָאֶצְבָּעוֹת, לַבְּהוֹנוֹת

לְשַׂחֵק בְּכָל הַחֹרִים

 

 

5

בְּכַפּוֹת יָד מְכַסֶּה עַכְשָׁיו עַל עֵינַי

מִפְּנֵי שֶׁמֶש מַבָּטֵךְ

בּוֹעֵר

 

5.3

בַּמַּסֵּכוֹת, בַּשְּׂפָתַיִם הַקְּדוּמוֹת נִסְדָּקוֹת

לִמְצֹץ פִּטְמָה זֶה הַבּוֹהֵן

 

5.8

לְהָכִין

חֲבִיתָה הִיא שֶׁמֶש עַל מַחֲבַת

 

 

6

לִהְיוֹת הַשָּׁבוּי הָרִאשׁוֹן שֶׁחוֹזֵר

מִשְּׁבִי הִתְאַהֲבוּת

 

6.1

לְלַמֵּד עַצְמִי לְהִגָּמֵל מִשְּׁבִי

יָפְיֵךְ הָאָדֹם

 

 

7

מָה אַתְּ?

אֶצְבַּע בָּרֶגֶל

 

…..

 

"פואמת התאהבות", אריק א., הוצאת "כרמל/עמדה"

 

 

 

17 תגובות

  1. אני מצרף כאן שני לינקים

    "קרוב ביותר לארוס". מאמר שלי על שירתו המוקדמת של אריק א.

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=11257&blogID=171

    וגם אתר שבו ניתן להשיג את הספר

    http://bookme.co.il/Books/Item_Details.aspx?Barcode=249-1998

    • שורות יפות כמו התמימות היא תפוז דם קראתי גם בספר שירה יפה שנקרא תפוזים וסופסוף מתגלה מי עומד מאחורי פרס איזנברג לשירה שבו זכה יחזקאל נפשי

  2. דברים יפים מאוד של המבקר ושירים יפים של המבוקר

    • מנחם, זוכר אותך לטובה מפוסט אחר ברוח אחרת. אני משוכנע שהשניים יראו את הפוסט, אבל אם לא אמסור להם את תגובתך. רני.

  3. רני תודה שהבאת את המאמר של אלי הירש וחלקים מהפואמה…מסקרן לקרוא עוד..
    אהבתי את השימוש בשמש…את הבוהן והאצבע ברגל…
    אבל ארובת רידינג ננעצת בקרקעית אופק ים?..נראה לי חשיבה גברית מוגזמת. מה גם שהיה לי קשה להפוך את כיוון הארובה כלפי הקרקעית לעומת ננעצת ברקיע..וזו לא ביקורת אלא מחשבה שעברה לי בראש..
    אהבתי "לִקְרֹעַ חֲתִיכָה מִגְּלִימַת
    יָם כָּחֹל"..

    • תמי, תודה לך על התגובה. נראה שתפסת היטב את רוח הפואמה. לגבי ארובת רידינג או בצורה התקנית והלא דיבורית רֶדִינְג, על שם הלורד (מרקיז), הרי שפואמה זו מינימליסטית ככל שתהא, רצופה ג'סטות רומנטיות גדולות – אם תרצי קִראי להן גבריוֹת – מעין היפרבולות של התאהבות. ההנגדה שבין המינימליזם מחד גיסא ובין הדרמטיות של אותן ג'סטות גדולות יוצרת בעיניי משהו מרגש ומיוחד. רני.

  4. פואמה מקסימה וצלולה ביותר, כמה טוב להיכנס כך לבוקר!

    • ענת, תודה על התגובה המקסימה מן הלב. אכן צלולה ביותר. אני מניח שאריק יראה את תגובתך. רני.

  5. רני, "בוקר" טוב.
    קראתי את הפואמה לפני שני לילות. בכל הקשור להתאהבות – אני חלש אופי. קל לרגש אותי. אבל באמת ובתמים יש בפואמה הזו את הלב המפרפר ואת מושכות הרגש הדוהרות את היקום כולו אל מקום אחר.

    הביקורת של אלי הירש יפה ונכתבה מקֶרֶב. גם מכבדת מחדש את אריק א., כפי שראוי לו ולנו. יפה הפרשנות שלו בעניין תל-אביב, על אף שאני מעדיף ומזהה כאן אישה ממש.

    כך או כך, הפואמה הזו באמת שונה מכתיבתו הקודמת של אריק. היא מינמליסטית מאוד ונותנת לרמז או למשפטי ברק לעשות את העבודה. אבל, מאידך, הקיטוע כשלעצמו, הג'סטות הגדולות המחברות אדם וארץ לשמיים – אלה מאפיינות גם את שירתו המוקדמת של אריק. התחביר השבור והשובר שלו משירתו המוקדמת קיים גם הוא כאן, רק שהוא לבוש על גוף צנום יותר, מצוי בשירה האומרת את עצמה דרך קצוות הקרחון.

    אני מבין את המינמליזם הזה משל היה הכותב קצר נשימה, קצר במילים, כמעט נעדר אותן, ועם זאת נברא אל מילים חדשות המנסות לומר את טיב ההתרגשות, את הקיום החדש שמסך עלה ממנו. ככה זה כשמתאהבים.
    בכל אופן, זו פואמה הנבנית בהבזקי תמונות. הקורא מחבר את השאר, את הסיטואציה, הרגש, המחשבות. הכל. כן ירבו. חן

    • חן, אני חושב שניתחת זאת יפה מאוד. אף אני סבור כי הפרשנות של אלי הירש באשר לפואמה כשיר אהבה לעיר היא יפה, אבל קשה שלא לראות פה אהובה בשר ודם ולו בשל העובדה כי ממש מצטייר לנגד עיניך דיוקן ואיברים, גם אם הם עוברים תהליך של העצמה ומיתיזציה. שחר-מריו אגב שאל אותי בפוסט הקודם שבו כתבתי על שירתו המוקדמת יחסית של אריק א. האם יש הבדלים בין המוקדמת למאוחרת? וגם על אלה עמדת כמובן. הפואמה למשל שונה מן השירים שהבאתי בפוסט כדוגמאות בחסכנותה, אך יש גם דמיון: הקיטוע, הג'סטות הגדולות וכו'.

      חן, מי ייתן וירבו קוראי שירה ומנתחי שירה כמוך, או אז יש תקווה ליהנות מן האמנות הזאת ומן השיח עליה. רני.

      • בוריס גֶרוּס

        עלה הבלוג שלי כאן…
        "בוריס גרוס. היישר מן הגלות" שמו.
        חברים, כנסו והגיבו.
        אויבים, כנסו, ואל תמנעו מתגובה…

        ועל אריק…
        הרי השירה במיטבה! קראתי את הפואמה באוטו שלו לפני כשנה בדרך לירושלים.
        לכן אינני זוכר את הדרך. כי היה מעניין.

        • בוריס, תודה על התגובה היפה לגבי אריק. הפוסט המיני-אימתי שפרסמת חזק במינימליזם החד שלו. מתפוצץ מרגש מאופק החארמס הזה. כתבתי לך מייל בקשר אליו דרך "בננות", מקווה שהוא יגיע, ואם לא אנא שלח לי את כתובת המייל. בימים הבאים אהיה בבית ולא בעבודה.matan-3@zahav.net.il רני.

  6. פעימה מרהיבה של התאהבות, של תשוקה בוערת.
    תודה על ההיכרות שערכת לי (לא רק לי), רני.

    • נוני, תודה על התגובה המעודדת והחמה הזאת. מקווה להמשיך ולהביא יוצרים אהובים עליי בעתיד ולא להכזיב. רני

  7. פואמה בתנועה. סחרור המשורר עובר לקורא. הפגישה מתחילה בנסיעה. במונית. ומשם – רצף של פעולות מרתקות. תעופה ("העיף את גג המונית"), ריצוד כוכבים סביב, טיסה ("טסנו חשופים"), ויש גם אוטוסטרדה תוך כדי מעין "כיסוי וגילוי בלשון" (קריעת חתיכה מגלימה לצורך כיסוי הנמענת), והתנועה נמשכת – "סובב שבוי", "מבטך נודד ממני" עד לשאלה המפתיעה – אך בלתי נמנעת – "איפה אני נמצא".

    ואז מְפנה התנועה המסחררת את מקומה לפעולת הראייה או אי ראייה. השמש וגלגל העין (המבט הרואה ולא רואה) משחקים זה עם זה. על העיוורון של ההתאהבות. ומאחר והראייה משתבשת (בגלל שלא ידוע "איפה אני נמצא" ואיפה מושא ההתאהבות), "אנחנו מוכרחים לדבר על זה" (כ"כ יפה), ו"כשנפגש -ניתן לאצבעות, לבהונות לשחק בכל החורים". המגע והמישוש יקבלו עדיפות. פואמה מסחררת.

    וגם אהבתי את הפרשנות של הירש. אולי בגלל ההיבט הפוליטי שבה. התכוון המשורר או לא התכוון, יש לפרשנות הזו על מה להסתמך.

    • שחר-מריו, אני שמח שאהבת את הפרשנות של אלי הירש, ואני אף אוהב מאוד כל מילת פרשנות שלך בענייני ספרות וכמובן גם בתגובה זו. אתה קורא שירה רגיש קשוב מאוד, ותמיד מעגן את טענותיך בלב השיר. ניתחת את הפואמה של אריק באמצעות המושגים "סחרור" ו"ראייה" וזה כל כך מדויק. אשריך, פשוט תענוג לקרוא. רני.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל