לאה איני סופרת
על "תדרים"//לאה איני
לכבוד צאת ספרה החדש של ידידתי, המשוררת מאיה בז'רנו, "התעוררתי בליבו של אלכסון" – אני מעלה כאן את הקריאה* שלי בספרה "תדרים". הדברים נאמרו ביום עיון שנערך לכבוד הספר באוניברסיטת ת"א, במרץ 2005
קריאה ב"תדרים" – קורפוס עבודתה לאורך השנים של מאיה בז'רנו – הייתה עבורי כמסע קיומי וקוסמי במכלול. למעשה, המסע הכפול בשירתה של בז'רנו השיב אלי, באופן מורכב ומבריק הרבה יותר, חוויה ביונית-ובדיונית שחוויתי אך לאחרונה, ואשר בעקבותיו צרפתי לרזומה המפוקפק שלי את התואר הרשמי: מהנדסת חלל…
הדבר התרחש כמובן, באחד מהמתקנים הטראומטיים שבארץ וולט-דיסני שבפלורידה. כמעט כמו בשירה של בז'רנו, "חללית", הדקו לראשי "כובע תקשורת" בדמות קסדה בינארית, כבלוני לכיסא חשמלי מרחף, וחסמו את דרכי החוצה במסך תכול שהבהב באמצעות מילואת כפתורים מרשימה, ומתקן הילוכים מקולקל… כמה שניות אחר-כך – רכובה על סיב אופטי במחצית דרכי אל כוכב הנפש, אגב חציית האטמוספרה – משימתי הכפויה הייתה להציל את כדור הארץ, ואם אפשר אז גם מקצת מן האנושות.
לא זה המקום לתאר את תחושותיי מן ההתנפצות… אבל מה שכן אני מנסה לומר הוא, שכהמשלה, הקריאה בשירתה המקורית של בז'רנו, עושה-מדמה ככה, שהחיים והאמנות שבתוכם, והחוויה הכולית משניהם, יהיו, במקביל, מסע מטלטל, מטביע חותם, כמו גם מערער מוסכמות, של שכלתנות מקסימה. מכאן, שלגבי מאיה בז'רנו יהיה מצחיק לומר שכאמן יש לה השקפת עולם, או שהיא בוראת עולם. כי לבז'רנו יש השקפה קוסמית והיא בוראת כאוס. מדויק יותר, על כן, יהיה לומר שיש לה מטאפיזיקה ייחודית וחתרנית.
כבר למן פרסומיה הראשונים, וכוונתי לשירת "עיבודי נתונים" ול"שירת הציפורים" בעיקר – הרחיבה בז'רנו את זרם השירה המודרניסטית שבשירה העברית. כלומר, לא עוד, או לא רק עוד, "השיכרון המשלה של אלתרמן", אליבא דה בז'רנו, קרי, המשורר שיש לו אידיאות קריסטליות והוא מדגים אותן באמצעות השירה. אלא נתן זך עם: "ראיתי ציפור רבת-יופי/ והציפור ראתה אותי"; משמע, המשורר הרואה ובורא-עולם באמצעות הלשון, והגם שהוא ספקן לגביה הוא נותן לה את הכוח לתאר את היפה והנשגב, לעדן במונחים מוחלטים; עבור בפיתוחיו של מאיר ויזלטיר על לשון הפיכחון שלו, המיטלטלת במתח שבין הרומנטי לאורבני.
כך למשל, "בשירים מן הקיץ האחרון" (מאת ויזלטיר): "שמוטת גרון גואה ציפור הכאב/ סובבת את תלולית החיזיון/ עד שתיפול", כהנגדה וכהשלמה לשורות הוויזלטיריות המפוכחות וההיפר-ריאליסטיות שב"שרטוטים תל-אביביים": "יונים/ בונות קינים במרזבים/ על ענפים מאובקים./ יורות כינים בחלונות הבתים". על זה אפשר לנדבך את תרומתו של יצחק לאור, שאצלו, ככלל, הלשון אינה מובנת מאליה, שכן המשורר שנדרש לחקור את העולם, נדרש לחקור גם את הלשון, ובהתאמה, להכיר בכך שהיפה והאמת אינם בנשגב; שכן לפי הסיב האופטי הלאורי, השירה שיסודה ברפש ובאמוציות, מונעת, ברובה, על-ידי מין, מוות וכעס (חרף היסוד ההכרתי המערער שמתקיים בשירתו בשנים האחרונות); וכהדגמה מתבקשות כאן השורות מ"נסיעה": "הייתי ציפור רבת יופי/ עכשיו אני חתול בית מפוטם/ומטומטם"; למעט, שאני בכל-זאת מעדיפה את לאור מ"לוויתן": "בעלוות החושך/כמו ציפור לחת/נוצות, בא השחר/לגייס: קום, כבר מלחמה.." משמע, העולם הולם במשורר, והמשורר, בלשונו, הולם בעולם…
על רקע סקירת-חסידה זו את חלק מציפורי השיר לסוגיהן ופיתוחיהן בשירה העברית החדשה, באה, בסוף שנות השבעים, בז'רנו, והציעה פן נוסף: הלשון היא אכן מערכת מורכבת, אך חלקית, שחובה לחוקרה, למעט שהמשורר אינו בעל כוח מוחלט: הוא גורם-ונגרם כאחד, בתוך מערכת שהיא הרבה יותר גדולה ממנו, ולפיכך גדולה גם מהשירה ומהאמנות.
לפי בז'רנו, המשורר והשירה הם גורם מניע ומונע חסר-שליטה לחלוטין, שבעצמו כאוטי. אנטיתזה גמורה לכל ציפורי השיר שהוזכרו לעיל. הנה שיר המפתח שלה, "אל כוכב הנפש", שלא בכדי שמו לפרקים גם "פזמון חוזר": ויהי ויהי ויהי/ במחצית במחצית דרכי/ אל כוכב הנפש/ רכובה על סיב אופטי הייתי/ קרן אור, תדר קול קצרצר/ לסירוגין נע עד להתנפצותי/ ומיד סמוך לכך – כדור זעיר/ הייתי עב"מ צעיר/ בלתי פגיע ושקוף/ רואה לא נראה…" כלומר, השירה, האסתטיקה, היא חמקמקה, בלתי-נראית, והמשורר-האדם הוא אטום בלתי-פגיע, אך שקוף, התועה לעד באפילה, מפאת שהלשון והשירה הולכות בתוך מערה – תמה אפלטונית ומרכזית בשירת בז'רנו.
אבל המשורר הרכוב על סיב אופטי מצוי כל הזמן במחצית הדרך, עד שיתנפץ, כי מיד אחר-כך הוא גם עב"מ זעיר; משמע השירה חריגה, לא-מזוהה, בלתי-נראית, אך במקביל אינה רואה באופן עצמאי, ראשוני, אלא רק באמצעות "מסך מימי תכול-אפור, עולם ומלואו, (ש)מילואת כפתורים בו". אצל בז'רנו העולם מתווך תחילה על-ידי העין, העין כמכשיר ביולוגי שהיא עצמה מתעתעת, מעוותת, ולבסוף באמצעות מתווכים טכנולוגיים: "רחוקים, עיוורים ממראה הארץ…"; כי מהי הציפור (או השירה) בת-ימינו, לפי בז'רנו, אם לא אוסף "נקודות שביט" על מסך, או "כדוריות כוח", או "מילוני פירורים זעירים"? ואם כך, אז מהי בכלל הראייה, ולמה שווה היפה? הספק? הכוח? הפיכחון? היש להם משמעות? היא, מאיה בז'רנו, "פוחדת לשיר בגלל שירת הציפורים…"
בנסיבות כאלה, כשאנו רואים רק אמת מעוותת, ניתן להגיע למבוי סתום. אלא שבאותה לשון שבה משתמשת המשוררת כדי לתאר את הנראה המעוות, היא נוהגת בה מעמדה נקיית כפיים, מוסרית וישרה. לשונה של בז'רנו אינה לשון יודעת-כול של משוררת יודעת-כול, אלא לשון התוהה על נפלאות היקום, ומעבר לו, ביחד עם הקורא; בונה והורסת עמו, ואגב כך, שבה ומדגישה שני מוחלטים בעיניה, האחד: מצב האמן הוא מצב של מחקר ותהייה, שכן כל עולם נתפס בחלקו על-ידי ההכרה המשוקרת, וכל עולם, או רסיס ממנו, יכול להשתנות כבר ברגע הבא. המוחלט השני בכאוס אומר, שהגם שהיפה טמון בריבוי, תמיד, מתוך אי-ידיעה, פחד האין, והלא-ידוע, מצוי בצדו המוות. וזה סוף השיר מרצף עיבודי נתונים 36-46: "כמעשה הרכבה, לצור את המוות לרגע,/ להעמיד אותו במקומו הנאות,/ לא יותר ולא פחות,/ מעין תיבת דואר אדומה/ ברחוב ניצבת כמוות,/ בממדים ניכרים, מדודים".
חשוב להבהיר, כי דווקא בשל העמדה השירית החמורה והאכזרית הזו, וקודם כול כלפי האני-השירי שלה עצמה, בז'רנו אינה פוסלת את שירתם של זך, ויזלטיר ולאור, או של אחרים. בז'רנו אינה פוסלת כלל. לטעמה, סולם הערכים גם הוא פיקציה, עיוות, ולכן הכול מתקיימים להפליא, ובאותנטיות, בעולמות האין-לדעת שלה. ועם זה, האני השירי שלה ולשונה מצויים במסע מדעי מתמיד, בלשון ומחוץ ללשון, ביקום ובתודעה. כך שבשיר "כוכב הנפש", כמו ברשימה טכנית מסודרת, ודרך הכפתורים, נברא העולם והיחסים שבתוכו: "כפתור מקרים מופלאים, מצבים ו… כפתור אנשים מופלאים – יחסים ומעשים… וכולם בכוכב הנפש סדורים כערוגות ללא בושם".
אך מדוע "ללא בושם"?! והרי נצבט הלב! מפני שאל לנו לחשוב שלדברים יש ערך, שהם מענגים. אנו עיוורים, וברגע שהאמת נוגעת בנפש, הלשון דוממת. כך שאנו לא באמת רואים מה שאנו רואים, או חושבים שאנו רואים, או רוצים לחשוב…
איך לא ללכת לאיבוד בתוך האיבוד המטאפיזי והעיבוד הייחודי שמעניקה לו המשוררת? כאמור, אחת מנקודת-האחיזה שלה, היא המוות. אבל נניח למוות שיש ממנו די, ונבחר בחיים. השיר "מעבר", ב"תדרים", מדגים יפה מה קורה לתודעה אחרי הלחיצה על הכפתורים, שבשיר המפתח "כוכב הנפש". "האם מה שקורה במוח איננו מעשה? מחשבה איננה אלא/ מעשה בלתי נראה ובכך הוא בלתי קיים כמעשה? אבל טורחים/ לחשוף את מעשי המוח – לא במעשים של גוף, אלא לשון מדברת…".
מיד לאחר הפתיח השכלתני הזה, מדגימה בז'רנו באמצעות דמויות שיריות, כדוגמת הקולונל רביצקי או נעמן דילר, את המסע הסיבובי של השירה שלה בעולם וביקום. הכול מתחיל במחשבה, שעוברת למלים, שמשקפות את מעשי המוח, סחור-סחור, אגב לחיצה על הכפתורים, וטיול אסוציאטיבי בין תודעות ואפשרויות: צמחים, חיות, אנשים. כלומר, בשירה זו המחשבה קודמת לרגש! משום כך, נודד השיר מאסוציאציה אחת לאחרת, אך חוזר תמיד לפזמון של "ויהי ויהי ויהי", שהוא האני-השירי, שיקופה הנפשי של המשוררת; תחנת-ממסר, קבועה יחסית, בכאוס, ששבים אליה לרגע, ומיד ממשיכים במסע המחקר והחקר, הלאה, לסיבוב עמוק ומקיף נוסף.
אפשר לשאול: אם הכול חקרני ושכלתני אצל בז'רנו, מה מרגש בשירתה? איפה היא החוויה, לא רק הפילוסופית, האינטלקטואלית, אלא גם האסתטית? תשובה אחת לזה טמונה בשיר "הסיב האופטי". שוב יש בשיר חזרה על מוטיב הסיב האופטי ועל המטאפיזיקה הכמו-מדעית, אבל יש העמקה: "הייתי קרן אור קלה, תדר קול, מספר בינארי, ובחובי מילה ועוד מילה … ושם בקצה הארץ יחזור המספר המכושף, יהיה מספר רגיל תוך חלקיקי שנייה, ומן הסיב האופטי הדקיק המיה… 'אני אוהבת אותך'…". פירוש הדבר שאצל בז'ראנו, כשיש רגש – ויש – הוא תמיד אהבה! אומנם, גם האהבה אינה ניתנת להבנה, היא חידה כאוטית. אבל לא רק שהאהבה קיימת, היא מהימנה! זו תפיסה רדיקלית: דווקא מפני שהאהבה היא מסרים אלקטרוניים במוח (ולא יצר), שמתורגמים לרגש, אתה, הקורא, אינך מבין את האהבה, גם לא בלשון, אבל חווה אותה בכוליות מופלאה.
תשובה נוספת לרגש הכמו-מוסווה בשירתה, היא הלשון. חרף שהלשון הבז'רנית אינה יודעת, ולא מתיימרת לדעת, ורק בונה ומפרקת צירופי מלים, עולמות לרגע – כנותה ומקוריותה רבות-קסם. לטעמי, הסוד טמון במתח שמתקיים בין המדע היודע, או שואף לדעת, המלווה את שירתה, לבין שירתה הלא-יודעת, אף שכליה שאולים מן המדע, ומעניקים לקורא את היפה. הכיצד? משום ששוב ושוב, באגו מפורק, סקרני ורבגוני, מנסה בז'רנו להדביק את המדע לאמנות, ואת האמנות למדע, ושוב ושוב, זה מתנפץ לה. אבל הניסוי והניסיון מרהיבים. נועזים.
הנה, כך הדבר בשיר "שירת הציפורים – שירה ירוקה": "…אני פוחדת לשיר בגלל שירת הציפורים העשירה,/ כדי להסבירה – צריך להטיל בה דופי?/ המנגנון כמוס בגרעינים ובמוח מופלא, המערכת צנועה/ במחבוא הבשר והדם והרינה/ תווים בנגינה;/ ייעוד השירה לזכר הוקדש ולא לנקבה…" המסך הוא הדבר היחידי שמשחרר לרגע מן המערה האפלה, והעצב, הן כעצב, סיב אופטי, והן כרגש, מתמלא שירה. אך מנגנון השירה כמוס וכדי לפענחו יש להטיל בו מום.
השירה היא גם עניין זכרי. הנקבה אינה שרה, רק מקשיבה. קרי, משוררת, אמנית אמיתית, צריכה לכתוב לא רק בלשון זכרית או אנדרוגינית, אלא מתוך תוקף זכרי, באשר מעשה האמנות הוא מעשה כוחני, בריאתי. האמנות, השירה, שהן במובן מסוים, עקרות, לשות את החומר, את האין. אצל בז'רנו, האמנות היא הוויה מתמדת, דרך-חיים, גם אם מעשה האמנות שמתקיים בתוך האמן, ובבדידות, אינו מובן אפילו לו עצמו. או כפי שמסתיים השיר הנדון: "…מכונת השירה התמימה/מופלאה לעצמי."
אם כן, הקול הזכרי כיסוד שירי, דרך הריבוי לא כציווי תרבותי חולף, אלא כמטאפיזיקה בסיסית, תפיסת המשורר כגורם-נגרם במערכת גדולה ממנו, שכליו הם מחשבה מתעתעת, מתווכת, ובה בעת, שאיפה כנה וסזיפית להקיף, בעזרת השירה, את הכאוס והיקום בו-זמנית… בז'רנו איננה רק משוררת פורצת דרך ופוליטית, במובן הפילוסופי של המילה, אלא גם יוצאת-דופן בין המשוררות שקולן, המופלא כשלעצמו, נקבי תמיד, או אלה שעולמן השירי הוא עולם בעלתני, מבוית, מעוצב ומוגבל; מה שניתן לכנות "שירת הבעלבוסטיות"; וכוונתי, למסתן המבריקה של תמי ישראלי ויערה שחורי ב"מטעם 1".
מבעד לתודעה משוררת צחה, חקרנית ונועזת כל-כך, כמה יפה לראות כיצד מתקבלים העולמות הידועים, שעל הקרקע, שגם הם נבדקים בקפידה; בין אם זו עיר הילדות יפו, עבור בשירי דרום-אמריקה הנהדרים, מספרה "היופי הוא כעס", שם האקזוטיקה מפושטת כליל מהקיטש שדבק בה בדרך כלל, ועבור, בשירי "שינקין של מעלה" האחרונים, הבונים, מפרקים ושוב בונים את תל-אביב הקליפתית הנוכחית.
"תדרים" הוא מסע סיבובי, מבריק ומרתק, שסגולתו היא שאינו-יודע. כמה חריג היום, בחיינו הנשלטים, מסואבים, מפוטפטים ווירטואליים – לא לדעת! אני מאחלת למאיה בז'רנו, מה שהיא כן יודעת, וכה נפלא: לא לעצור!
*הדברים גם התפרסמו כמסה ("שכלתנות מקסימה") ב"כרמל" 12, חורף 2006
ל.א.
מסה יפהפיה!
לאה יקרה שמחה שוב לקרוא בדברייך הנבונים וקולעים רק שהייתי משנה את
כותרת המאמר – לא שכלתנות כי אם משהו אחר
אני לא רשאית לבחור כמובן אבל יש בתוך דבריך משפטים מאפיינים אחרים שאמרת וניסחת .. ותודה גם על ספרך המרהיב ממש שאני קוראת בו בימים אלו: ורד הלבנון במיוחד משפט כמו: עיניה מנופצות מדמע…לתראות מאיה.
לאה, קראתי כל מילה, בלעתי כל שורה, לא עצרתי לרגע וקראתי שוב. אני חושב שבמסה הקצרה הזאת על "תדרים", את מאפיינת את שירת מאיה בז'רנו לעילא ולעילא מפסקה לפסקה ואף ממקמת אותה במקום הראוי לה על פני רצף השירה העברית. אני ככותב מאמרים ממש מתקנא ביכולת הניתוח שלך כאשר את נוגעת ביוצרת או יוצר אחר הנוגעים בך. נפלא. רני.
תודה לכולכם, חברים.