בננות - בלוגים / / Where Is My Vote?
אסתי ירושלמי
  • אסתי ירושלמי

Where Is My Vote?

אני יושבת מול הטלוויזיה וצופה בחדשות CNN על אירן וגל של זיכרון עכור ממלא אותי. אני נלקחת במכונת זמן לימים ההם. 1979. אחי הקטן ואני במיטה לפני השינה. אבא שלי מכסה אותנו בשמיכות. הוא שקט ומוטרד. אנחנו מפוחדים. בחוץ נשמעים קריאות "אללה הואקבר", "מוות לשאה", "מוות לאמריקה", "מוות לישראל". אנשים עולים על גגות טהרן, בחושך, וצורחים את נשמתם. יריות נשמעות. צרחות. צעקות. ריצות. משהו מחריד קורה ואנחנו לא בדיוק מבינים מה הוא. נראה שאבא שלי מבין קצת יותר מאיתנו.

העם האירני היום סוגר בשבילי מעגל שנפתח ביום שהתחילה המהפיכה ב 1979. באותם ימים נגלה בפניי באופן פתאומי ומסנוור עד כאב עולם של פחד ואימה, של שנאה ואלימות, זרות וניתוק. פתאום, מאנשים שחיים את חייהם הרגילים, הפכנו להיות מאוסים ודחויים. השורשים שלנו נגדעו בבת אחת. המקום בו נולדנו וגדלנו, המקום בו האמנו ואותו אהבנו, המקום הזה בעט אותנו החוצה ביד גסה.

והיום שאבא שלי הודיע שאנחנו צריכים לברוח מאירן, זה היום שבו עולמי חרב עלי מבלי שהייתי מודעת לזה. מה כבר ידעתי? עד אז הייתי עסוקה בבן של השכן ממול שהייתי מאוהבת בו. ובקשרים שהיו לי בשיער. ובשיר החדש של הזמרת האהובה עלי. עולמי היה קומפקטי. חמוד. חלומי. הייתי ילדה נוחה. שקטה. ביישנית. מחשבות על הדיקטטורה של השאה מעולם לא עלו בראשי. בכלל, לא התעסקתי עם השאה. כל הפומפוזיות שלו והטקסים המשעממים שלו והנאומים המונוטוניים שלו לא עניינו אותי. זה היה שם ברקע ואני הייתי עסוקה בחיים שלי. וכשנתקלתי בכמויות הדם ברחובות, בעוצמות הטרוף והזעם, בהפגנות ההמוניות האימתניות, משהו בי השתנה לעד. הייתי כמו אדם שחוטף סטירת לחי חזקה ומרוב הלם הוא בכלל לא חווה את הכאב.

ואחר כך, בגלל אותו פחד, בגלל השונות שלי כאן בישראל, בגלל הבושה על היותי ילידת מדינה כל כך חשוכה, בגלל שכל הזמן הייתי עסוקה בלשכנע את עצמי שעכשיו יותר טוב, שחיי ניצלו, שאני חופשיה ומוגנת, מקובלת ושיייכת, ושאני חייבת להיות אסירת תודה ולא כפויית טובה. בגלל כל אלה לא עצרתי לרגע להתאבל על האובדן ההוא ב 1979. אובדן של נעורים, של תמימות, אמון, ביטחון, שייכות. השארתי שם חלק נכבד מעצמי. חלק שעד היום לא מתאחד איתי.

והנה היום הצעירים שההורים שלהם סילקו אותי משם, מזדהים עם כאב הנידוי שלי. כי הם עצמם היו עד עכשיו מנודים. מאוסים. שנואים על העולם. וכשאני מדברת איתם עכשיו הם כל כך חמים ואוהדים. בהתחלה זה עורר בי חשד. איך יכול להיות? מה קרה לכם? אתם הפכתם את חיי מקצה לקצה. אתם שנאתם את נוכחותי שם. אתם רציתם להרוג אותי. איך יכול להיות שעכשיו אתם באים אלי במתק שפתיים ומדברים איתי כאילו הייתי אחותכם? אבל עם הזמן למדתי שהם לא מעמידים פנים. הם באמת מתכוונים לזה. הם רוצים להיות חברים שלי. ולא משנה להם העובדה שאני ישראלית. הם רוצים למחוק את כל המילים שנאמרו ע"י אחמדינג'ד, הם מתביישים בו, מובכים ממנו, סולדים ממנו. הם מתנצלים על נוכחותו, על הכחשת השואה שלו, על ההתבטאויות המטורפות שלו. הם זוכרים את השלום שהיה תמיד בינינו לבינם לפני המהפיכה. ההורים שלהם שכחו. הם זוכרים. רוצים להיות ככל העמים. חופשיים, שוחרי שלום, מאוחדים עם העולם. והם מושיטים לי יד. "כשתבואי לכאן, אינשאללה, נפתח לך שולחן מלא בכל טוב. ותוכלי לשפוך את הלב כמה שאת רוצה." אחרי המשפט הזה לא יכולתי להפסיק לבכות במשך ימים…

מה קרה בשלושים השנים האחרונות שגרם לצעירים האלה לפתוח את הלב ולהתחיל לראות בבהירות? מה עבר עליהם? פשוט מאד: דיכוי ממושך. כשאדם נמצא במצב של דיכוי לאורך זמן, הנפש שלו או שדועכת, או שהופכת להיות חזקה. והם בחרו בחוזק. כי השאיפה לחופש נמצאת בדי אן איי של האירנים. והשאיפה לאחדות נמצאת בדי אן איי של האיסלם. לא האיסלם של האייטולות האלה שם. אלא האיסלם המקורי. וכששתי השאיפות האלה לא מתממשות זה מייסר אותם. הם מוכנים למות למען אלה. מבחניתם הרבה יותר עדיף להם להיות מתים מאשר לחיות כמו מתים.

ישנה נוכחות מאסיבית באינטרנט, של כל מדינות אירופה, וארה"ב ורוסיה ותורכיה ומצרים ועוד, מאות אלפי תומכים, בלי קשר לאינטרס זה או אחר, אלא כי הם פשוט מעריכים ומעריצים את נכונותם של האירנים לקום ולהלחם למען האמת שלהם. וישראלים כמה יש? מאה. מאתיים. האם אפשר שניה אחת לזנוח את חוסר האמון ולגלות סולידריות עם התופעה הזו? האם לא ברור שאקט כזה הוא טוב לכולם, לא רק להם? תמיכה באירנים היא לא תמיכה במשטר שלהם, אלא באנשים עצמם. האנשים עצמם רוצים בדיוק את מה שאנחנו רוצים. אולי הם לא ישיגו את זה מייד. אולי ייקח זמן עד שיהיו תוצאות מוחשיות. אבל הזרע נזרע. האור נדלק. ומשם אין דרך חזרה. האם אתם לא רוצים להיות שותפים לפריחה הזאת? גם אם היא איטית ומהוססת ומפוחדת עד אימה?

הם משוועים לתמיכה מהעולם ומאיתנו. כן, גם מאיתנו. הם זקוקים לזה. מבקשים את זה. הם רוצים להישמע, ולדעת שהקורבנות שלהם לא היו לשווא. הם רוצים שנצטרף אליהם והם רוצים להצטרף אלינו. אז למה לא להיות קצת יותר נדיבים? ולו רק בגלל שאולי הם בעתיד יהיו נדיבים גם אלינו כשנצטרך, ויזכרו לנו לטובה שתמכנו בהם ברגעים הכי קשים שלהם.

 

המקומות בהם אפשר להגיב או להיות מעודכנים:

 

קו אירן

The Vigilante Journalist

Revolutionary Road…

אפשר לבקש חברות בפייסבוק מבחור אמיץ בשם:

 Saeed Valadbaygi

שמעדכן עידכונים מהימנים בתכיפות, ובגלל זה הוא כרגע נרדף ע"י שלטונות אירן ומתחבא איפשהו וכנראה עדיין חי כי העידכונים ממשיכים להגיע.

וכמובן ב TWITTER אפשר לחפש תחת הנושאים:

iranelection#

revolution#

neda#

3 תגובות

  1. מירי פליישר

    תודה על בפניית תשומת הלב העצוב בגינם!

  2. אסתי, תודה. מרתק לקרוא את ההתרחשויות דהיום מנקודת מבטה של פליטה יהודייה מלפני 30 שנה.

    המפגינים הצעירים והאמיצים האלה, שהלב יוצא אליהם, רוצים חופש ושחרור מדיכוי, אבל הם לכודים בתוך מאבק בין שתי אליטות שאינן מעוניינות להעניק להם את החירויות, להן הם זכאים.
    זהו קרב ענקים בין מה שמכונה hard-liners לבין soft-liners בתוככי מועצת החכמים. מצד אחד ניצב האייתוללה עלי חמינאי (ומועמדו לנשיאות, מחמוד אחמדיניג'אד) ומן העבר השני יריבו המושבע של חמינאי, הנשיא לשעבר האשמי רפסנג'אני (ומועמדו לנשיאות, מיר חוסיין מוסאווי). למחנה זה משתייכים הנשיא לשעבר חתאמי והמועמד מהדי כרובי. אבל הקרב בין שני המחנות הוא קרב בין אליטות על רפורמות (כן או לא), לא על אופי המשטר. ומוסאווי, תקוות המערב, הוא האיש שכיהן כראש ממשלה בשנות השמונים, במהלך מלחמת עיראק-איראן, ועשה נפשות למען ציודה של איראן בנשק כימי וביולוגי. הוא האיש שנמנה על הוגי ויוזמי ארגון חיזבאללה. רפסנג'אני ומוסאווי תופסים טרמפ על הצעירים האלה. הצעירים רוצים חופש, אבל זה לא מה שמוסאווי יכול (או רוצה) לספק להם במסגרת המשטר, שאת כלליו הוא מקבל.

    הלאה משטר האייתוללות. וחופש לעם האיראני במהרה, אמן.

  3. נטע אלקיים

    תודה רבה
    מאלף.

© כל הזכויות שמורות לאסתי ירושלמי