הבלוג של מיכה שמחון צלם אמן מורה מרצה פמיניסט נשוי ואוהב אבא לאימרי ועלמא מזרחי חברתי עצבני חייכני רגיש רוקר בנשמה בשלן
קטע מתוך הרומן ההולך ומתהווה
הדיכאון עוטף אותי כמו כרית פוך, נצמד לעורפי, מלחך את לחיי, סוכר את אוזני מלשמוע את הבל הקולות ההומים בתוכי, ורק העינים, להן אין ברירה, אינן יכולות לחסום את האור מחדור אליהן פנימה. הן נעצמות חזק, עפעפיים על גבי אישונים, מונעים מהמראות להיכנס בעדם, אולם לא מצליחים לאטום את האור. והאור חודר. מסמא. נוקב את האישון, מבקיע אל הפצע שצומח בתוכי כמו נבט רך ימים, הנעמד למול השמש. האור מחלל בחליל, מנגן לנבט הכאב שיפציע אל העולם, ויווכח במו עיניו במקור. הריני מוכנה לפגוש את הסלמון שממנו יולדתי אי שם במעלה הנהר. הנה אני באה אבא. חכה לי. אל תמות לפני שאראה אותך. יש לנו עסק לסגור. אני צריכה להבין איך נגזלת ממני. אני צריכה להבין למה לא היית שם כשהתחילו לצמוח לי שדיים. אני מחפשת אותך מאז בכל צללית של נער, רמז קלוש של גבר, הבהוב של מבט, של מצמוץ של מישהו שיכול לתת לי כתף גדולה עם שקע לטמון בו עינים עצובות של ילדה שרוצה לבכות חזק ולהתלטף בידיים גרמיות ולשמוע שזה לא סוף העולם ויבוא מישהו שיאהב אותי כמו שאתה אבא שלי אוהב אותי. אני עוצמת את העינים ויודעת שאין לי מלבד הכאב כלום. אין לי אותך. גם אם תשוב לחיי, תלך. וגם אם יהיו לי עוד כמה שנים, עדיין יהיה הכל מאוחר מידי. אבאל"ה שלי, כמה שנים יש לי אותך עוד לפני שתמות?
הדיכאון עוטף אותי כמו כרית פוך, נצמד לעורפי, מלחך את לחיי, סוכר את אוזני מלשמוע את הבל הקולות ההומים בתוכי, ורק העינים, להן אין ברירה, אינן יכולות לחסום את האור מחדור אליהן פנימה. הן נעצמות חזק, עפעפיים על גבי אישונים, מונעים מהמראות להיכנס בעדם, אולם לא מצליחים לאטום את האור. והאור חודר. מסמא. נוקב את האישון, מבקיע אל הפצע שצומח בתוכי כמו נבט רך ימים, הנעמד למול השמש. האור מחלל בחליל, מנגן לנבט הכאב שיפציע אל העולם, ויווכח במו עיניו במקור. הריני מוכנה לפגוש את הסלמון שממנו יולדתי אי שם במעלה הנהר. הנה אני באה אבא. חכה לי. אל תמות לפני שאראה אותך. יש לנו עסק לסגור. אני צריכה להבין איך נגזלת ממני. אני צריכה להבין למה לא היית שם כשהתחילו לצמוח לי שדיים. אני מחפשת אותך מאז בכל צללית של נער, רמז קלוש של גבר, הבהוב של מבט, של מצמוץ של מישהו שיכול לתת לי כתף גדולה עם שקע לטמון בו עינים עצובות של ילדה שרוצה לבכות חזק ולהתלטף בידיים גרמיות ולשמוע שזה לא סוף העולם ויבוא מישהו שיאהב אותי כמו שאתה אבא שלי אוהב אותי. אני עוצמת את העינים ויודעת שאין לי מלבד הכאב כלום. אין לי אותך. גם אם תשוב לחיי, תלך. וגם אם יהיו לי עוד כמה שנים, עדיין יהיה הכל מאוחר מידי. אבאל"ה שלי, כמה שנים יש לי אותך עוד לפני שתמות?
מיכה, קטע מקסים. "מנגן לנבט הכאב"…
ואותי לקחת למחוזות סגורים-לא-סגורים של אבי שהלך בלי "לסגור את העסק" כשהייתי בת 18. עם השנים הכאב עמום, אך לא נמוג. והגעגוע געגוע.
אני מדבר מגרונה של גיבורת הרומן, למרות שאין לי את זה בביוגרפיה שלי. ניסיתי להיכנס לבטן שלה ולדבר משם. זה לאורך כל הרומן, אני מדבר אותה.
הי דינה
עוד משהו, את שמה כתובת מתחת לשם שלך אבל היא לא עולה בהקלקה. כבר כמה פעמים ניסיתי. תבדקי את זה עם שירלי.
גם אותי לקחת למחוזות הגעגוע. עברו 24 שנים זה כבר לא כואב כל כך אך זה חסר.
הי עדנה
אני מבין את כאבך. ההיעדר ובעיקר של הורים הוא פצע שנעשה לצלקת, אך אינו כואב פחות ככזו.
מרגש.
נוגע בעניין שמעסיק אותי יותר מתמיד לאחרונה מאז הפכתי לאמא.
אבא חי-מת.
היעדרו של אבא הופך לפתע גם להיעדרו של סבא.
כאב כפול.
ונסיון (לא לגמרי מוצלח) להשלמה עם המצב…
הי הגר
זה מאד קשה שאבא מת, אבל זה עוד יותר קשה כנראה שהוא חי והיחסים איתו מתים.
אני כותב מתוך חוויה שאיני מכיר אבל מנסה להבין.
Too compecated for me,
How is Sigalit doing
Love
Assi G
הי אסי
אני לא מאמין לך…
אנחנו בסדר גמור ומתגעגעים.
אתה חייב להיכנס לפוסט הבא. הוא מיועד לכם. זו הארוחה ה"גרוזינית" שבישלתי לכם לפני איזה חמש שנים.
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=1003&blogID=53
נשיקות לתמר
מתגעגעים
מיכה,
ישנו כאן עולם שהאור שלו הוא אביך אשר נכנס אליך תמיד גם כשאתה עם עינים סכורות. ואז זה אור "תריסוני". הוא כולו אור שנמצא תמיד אבל גם כפי שציינת, האור הזה גם אם "תשוב אל חיי תלך". הנתק. ההעדר. ניתוק השורש הנשמתי.
התחלפות הזכריות והנקביות תעיד רבות על מעבר מתרבות לתרבות עד שלעתים אשים באופן פיזי הגנטיקה הנפשית הזו, תוכל להפוך אותם להומוסקסואלים וללסביות, עתים להומלסים מעצמם.
הקטע הוא בעצם שירה מורכבותו ממש שירית
מחזיקה בדברי אמירה שחשפה לי את מה שחשבתי מהתחלה ולא ידעתי. ההתעכבות על כל מילה שלי כקוראת הזכירה לי יותר את מהותו של שיר.
אמירה ומירי היקרות
שמחתי לתגובתכן. זה באמת קטע שירי, שפתאום נכתב ממני בלי הכנה, לאחר לילה של שינה. הוא אמנם חלק מהרומן, אבל יש לו גם חיות כשלעצמו.
זה מהמם, עצוב וכמה נכון. אהבתי את סגנון הכתיבה.
תודה לך, יעל
היי, נקרא כמו קטע שהיה גורם לי לרצות לקרוא את כל הספר.
מן כתיבה שלוקחת למקום שהוא בכלל לא כאן, הזכיר לי אלזה מורנטה.
ועצוב.
הי רונית
תודה רבה. זה כל כך מעודד. יש בספר הרבה קטעים כאלה הזרועים התוך כתיבה ריאליסטית.
תיאור כה מדויק ופיוטי של הדיכאון עד כי יש בו משהו רומנטי ומושך כמו הרוך של הכרית… מחכה לכל הרומן
קטע מעולה,אתה מתאר לא רע לגמרי את אותן תחושות של התחבאות מהעולם.
אז ככה, לפי הספר "מבוא לפסיכיטריה" כל אדם חווה דיכאון בחייו השאלה באיזה עצמה וכיצד הוא מתגבר עליה. למה הדבר דומה?
לאדם שנפל וקיבל מכה. יש כאלו שימשיכו וילכו, יש כאלו שישברו רגל ויד ויהיו זקוקים לטיפול בבית חולים.
אז כשאני בדיכאון אני תוקע שוקולדה קונה לי איזה שעון בקניון, שומע מוסיקה בפול ווליום ומתופף.
מקסימום מתחצף לאישתי :-).
ויש כאלו רחמנא ליצלן, נסגרים בחדר מכבים תאור ולא יוצאים שבוע.
מת עליכם
רוניקו
חמוד
שובב
מפיק מרגליות
מלמד בתולות
רוכב בשדות
יאללה בי