על אתיקה ויושר אינטלקטואלי/ שחר-מריו מרדכי
כְּשֶׁסִּיַּמְתִּי (בהצטיינות) תּאַר רִאשׁון בַּאוּנִיבֶרְסִיטָה
(מדע המדינה ותקשורת וכמה קורסים בפילוסופיה)
הָיָה לִי 98 (אם אינני טועה) בְּ"מָבוֹא לְאֶתִיקָה",
88 בְּ"חוֹק טִבְעִי וּזְכוּיוֹת הָאָדָם",
וְ – 98 בְּמַחְשָׁבָה מְדִינִית שֶׁל ג'וֹן רוֹלְס וְצֶדֶק חלוּקָתִי.
הָיוּ מְרוּצִים מִמֶּנִי. הוּצַע לִי לַעֲבוֹד כִּמְתַרְגֵּל
(תְּמוּרַת פְּטוֹר מִשְּׂכַר לִמּוּד לְתאַר שֵׁנִי).
מֵאָגָף מַשְׁאֲבֵּי אֶנוֹשׁ נִשְׁלַח לִי כְּתַב מִנּוּי
("הריני להודיעך כי הוחלט למנותך כעוזר הוראה בחוג למדע המדינה בשנת הלימודים תשס"א מיום זה וזה…לפי כתב מינוי זה").
צורַפְתִּי לְקוּפַּת גֶּמֶל וּלְקֶרֶן הִשְׁתַּלְּמוּת
(אבל רק לאחר שני סמסטרים לְהעסקתי).
לִמַּדְתִּי אַרְבַּע כִּיתוֹת תְּמוּרַת 3120 ₪ לְחוֹדֶשׁ בְּסֶמֶסְטֶר ב'.
הָיוּ מְרוּצִים מִמֶּנִי (הסטודנטים שלחו מכתב הערכה לראש החוג בצירוף העתק לי ולדיקאן)
וּבְסוֹף הַסֶּמֶסְטֶר
פּוּטַרְתִּי,
וְהועַסַקְתִּי מֵחָדָשׁ בִּשְׁנה"ל תּשס"ב. וּפוּטַרְתִּי. וְהועַסַקְתִּי מֵחָדָשׁ בְּתשס"ג וְ…
חוֹזֵר חלִילָה בְּתשס"ד.
זֶה חוֹק טִבְעִי.
כָּכָה מָנְעָה מִמֶּנִי הָאוּנִיבֶרְסִיטָה קְבִיעוּת, וְהִתְנַעֲרָה מִזְכוּיוֹת
הָעוֹבֵד בְּהֵתְאֶם לָאֵתִיקָה הָאָקָדֶמִית וּלְתִפְאֶרֶת עֶקְרוֹנוֹת
(חוֹסֶר) הַצֶּדֶק הָחלוּקָתִי.
אֲבָל כָּמָה חוֹפֶשׁ אָקָדֶמִי הָיָה לִי…
ביום שבת פגשתי את מתי שמואלוף וגם – לראשונה בחיי – את אליענה אלמוג. מתי סיפר לי על הארוע שהוא נמנה על מארגניו (ראו בקישור לפוסט של יודית שחר), והזמין אותי לקחת חלק. אעשה מאמץ להגיע מחר להפגנה המוצדקת, אבל בינתיים זו תרומתי הצנועה לאירוע.
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=11217&blogID=268
אם חופש אקדמי
זה חופש דמי
יש לדרוש את מימושו ויהי מה!
ולא רק כסיסמא
צדק צדק תרדוף
אמת וחסד תעטוף
שחר,בשם האתיקה והמוסריות
אתה מגלה אחריות ומעורבות
ונאבק על היושר הצדק והזכויות
שאתה מאמין שחייבים להתגלות
בחוקי העבודה במוסד האק-דמי השואף לגדולות.
עבדתי במעבדה לספרות ילדים באוני' חיפה
ובשל ההריון השני עם הבן,לא חזרתי לאחר הלידה
זאת הפרת זכויות ברורה,לא תבעתי מהם מאומה
ואני מצטערת על כך.
מיכל, תודה.
אני לא ראוי למחמאות הללו. זו רק תרומתי הצנועה מאד למאבק. אני לא ממארגניו ולא מיוזמיו. אני אמנם תומך, אבל להם התודה (מצורף לינק, כאמור, לבלוג של יודית שחר).
ובאשר למקרה שאירע לך, אני לא מופתע. שמעתי על עוד מקרים כאלה. לא די בחוק היבש. לפעמים צריך להילחם למען מימושו.
חביבי ניקיתי לידים אוטיסטים צרכים וכמה חופש פעולה היה לי שגיליתי שאני משועבדת לחברת- כח אדם מיצרית פרעונית שהפקיעה ממני זכויות.
שפיטרה אותי למען לא אצבור זכויות.
ולאוטיסטים נטולי יכולת דבור ותיקשור פיתרונים.
אולי הם יתקשרו עבורי עם אלוקים.
עם חברות כח- אדם אחזור לשערי הטומאה הלא ידועה.
המוכרת כניצול .
מיצרים.
אביטל, את נשמה זכה. לא כך חברות כח האדם.
מפעם בך חוש צדק מפותח. המשיכי!
שחרמריו, האתיקה מחייבת להפגין נגד העוול הזה.
טוב שיש מי שעושה זאת.
צריך ללכת לשם ולכתוב אותו על קירות המקום הזה שמתיימר לסמן שיא המוסריות ושוחרי זכויות האדםן !
אומי
🙂
זה גראפיטי, כלומר: השחתה.
חופש הביטוי שריר וקיים כל עוד הוא ערב לאזנם.
ככה נראית מדינה בהפרטה, שחר – מריו.
מדינה שעובדיה הם עבדי קבלן חסרי זכויות בסיסיות שתלויים בחסדיהם של מעסיקיהם.
הפיתרון נמצא, לדעתי, בשדה הפוליטי. שם צריך לפעול כדי להוציא את אופן ההעסקה הזה אל מחוץ לחוק.
חני, את צודקת.
אבל גם בשדה הפוליטי יש לוחצים ונלחצים. יש שחקנים כלכליים בעלי אנטרס ויש שדולות רבות-עוצמה.
זה לא פשוט.
אך ידעתי שאפתח את בננות ואראה אותך !
גם מצחיק וגם צודק
אורנה! ידעת כי שלחתי לך מסר טלפאתי.
🙂
שחר
זה הומור שחור…
חשוב , ואולי יעזור שאתה מדבר על זה כי העוול משווע
להתראות טובה
טובה, תודה.
אין כמוך שחר של יום חדש – רואה תמיד את החלק הטוב 🙂
מכירה את המצב מקרוב
וחוץ מזה אתה דארלינג באמת טו קווליפייד 🙂
חחח…ריקי
אין עלייך!
רואה את הטוב, כי הפרק הזה כבר מזמן מאחוריי. מה עוד שאהבתי את העבודה הזו באוניברסיטה.
אבל אז גם השלמתי הכנסה כקורא מונים בחברת חשמל (בלי קביעות, כמובן), כמלצר (שרדתי שבועות ספורים), כמוקדן (טלמרקטינג), כמנחה (ברשות השידור. תמורת פרוטות).
היום יש לי עבודה במשרה מלאה, ואני לא מתלונן. הקב"ה דואג לכל צרכי.
🙂
השיר הוא אמיתי אני מבינה
הפרטים בו ודאי מדוייקים
אם אכן כך מה המשכו הלא כתוב של השיר
כלומר היכן אתה היום ובעד מה
אולי תמחוק הודעה זו
אולי לא
אם לא
אולי תספר למה אתה מודיע שרק אולי , לאור השיחה עם יודית ומתי
תגיע למחות.
שיר טוב, יש בו מחאה חברתית , כמה עצוב ששם במגדלי השן האקדמי מלמדים רק תאוריות. עוד חופש כזה ואבדנו. צריך להרים קול זעקה נגד העוול הזה
תודה, חנה.
שלום שחר מריו
התלבטתי אם לכתוב את התגובה הזו. ואם כן, להיכן להפנות אותה: האם לדואר הפרטי שלך או לכאן ב"בננות".
מאחר והתגובה רואה אור כאן. ברור לך ולמי שיקרא כיצד פתרתי את ההתלבטות.
קודם כל ,אני מוריד את הכובע בפני הנסיון המעניין לכתוב משהו בסגנון שחורג מהקונבנציה.
אני מבין "למה התכוון המשורר" . שהרי פעמים רבות אנחנו מחפשים את הסוגה המדויקת שתתאים למה שאנחנו רוצים לכתוב, כלומר שהצורה תתאים לתוכן.
אך לצערי ,התחושה שלי היא שהנסיון לא יצא כל כך מוצלח.
באופן ברור ניסית להבדיל בין הצד "הפואטי" (המנוקד) לזה "הפרוזאי" (הלא מנוקד).
לא הצלחתי לזהות שינוי משמעותי במשלבי השפה ,שינוי שיסביר למה חלק אחד מנוקד והשני לא.
ניסיתי לקרא בנפרד את החלק המנוקד (הפואטי) ולא הצלחתי לגלות מוזיקה וקצב האופייניים לחלק המסויים הזה של השיר.
לדעתי ,בגלל הבחירה בסגנון ההיברידי, התינוק נשפך עם המים.
כלומר, הפואנטה החברתית סוציאלית חיוורת משהו.
הסיבות שבחרתי להעלות את התגובה הזו דווקא כאן נובעת מכך שאתה יודע שאני חושב שאתה משורר מצוין (בעצם, בעקבות שיריך הגעתי ל"בננות") ואני חושב שעמוד השדרה שלך לא יסדק בעקבות ביקורת זו.
וגם, בכדי שיראו הבננות האחרות שאפשר גם לכתוב ביקורת ולא יקרה אסון.
שלך
גיורא
גיורא פישר, שלום
אין לי אלא להסכים איתך. בכל הנקודות שהעלית. תתפלא!
אני עצמי לא כ"כ בטוח שזה שיר. (אם כי הצגתי זאת כשיר. ונשאלת השאלה מה זה שיר? ולא אחזור על תשובת אבידן. והאם חריגת המשורר ממה שהורגל אליו הקורא נתפסת מיד כ"לאשיר"?).
זו אנקדוטה מחיי, שמצאתי לנכון לשתף בה את הקוראים בעיתוי הזה (לקראת ההפגנה) ובעקבות הפגישה עם מתי. הרי אינני משורר חברתי (ככה קוראים לזה?), ואינני מתיימר להיות כזה. זו היתה תרומתי הצנועה למאבק.
ולגבי ביקורת? אני חושב שהבהרתי בעבר שכל ביקורת מתקבלת בברכה ובלבד שהיא נאמרת/נכתבת ברוח טובה ולא מתוך מניעים פסולים. השקפתי קרובה להשקפתך מבחינה זו. יתכן וקֹרצנו מחומרים דומים (אני מחמיא לעצמי). אבל לא כולם (וראינו את זה לא פעם בבלוגייה) מסוגלים להכיל ביקורת בונה. לפעמים היא נתפסת כמתקפה, לפעמים היא חושפת כמה שברירי הבטחון העצמי של היוצר. לכן נסיונך לחנך את הבלוגרים דרך הפוסט הזה לא יצלח (אני ניסתי בפוסט מוקדם מאד שלי, שנקרא: "הבלוגייה. הוראות שימוש". וזה הפוסט הכי פחות נקרא שלי בהפרש ניכר מאחרים). לא תוכל לחנך את הבלוגרים, גיורא. האדם הוא תבנית נוף אישיותו.
אבל לחוט השדרה שלי שלום.
🙂
ותודה!
לשחר מריו
תודה.
שלך גיורא
משוררת עבודה, שלום.
היום (כמו כל יום) אני עובד. והסיכוי שאצליח להשתחרר מהעבודה לא מזהיר. לכן אולי אגיע.
על איזו שיחה עם יודית את מדברת?
ונגד מה אני מוחה?
נגד אנשים שכותבים לי בעילום שם.
(אגב, כתבתי כמה שירי מחאה ופוסטי מחאה. חפשי אותם. אבל עניינם – שונה. גלעד שליט, למשל. תהליך קבלת ההחלטות במלחמת לבנון השנייה, למשל. סוגיית ההכרה בשואת הארמנים. ובכלל -החיים לפני איכות החיים. באשר למאבק המעמדי – יש לי תחושה שאת עושה זאת הרבה יותר טוב ממני. כשזאת את מדברת, זה משכנע. בהצלחה).
אני לא יודית
והשיר לא ממש מכאיב
"הלו זו אני מדברת" הוא שיר על בררת מחדל זמנית.
מי שהולך לו בטלמרקטינג נשאר שם וחוגג. אם קצת כשרון אפשר להוציא מזה ערימות. מי שלא, ניגש לעבודה אחרת.
יודית , כפי שניתן להבין, היום היא המורה שרצתה להיות והיא אפילו משוררת.
הפוליטיקה בה מעורבים מתי ויודית היא מנוע פירסומי ויח"צני.
לא חשוב איזו תפיסה שולטת בעולם הכלכלה והתעסוקה. לכל שיטה יש את
מי שיוצא ממנה נפסד.
תחת שלטון הדוגל בשוויון זורקים את הבטלנים לגולג תחת שלטון קפיטליסטי
שוכחים אותם.
יש תמיד כמה חרוצים מעשיים מדי כדי לדחוף עצמם מעלה לשכבה השולטת או מוותרים עליה מבחירה והכרה שטובת העולם הוא מיקומם הטבעי ויש בתוך זה עוד ובכלל כל מקרה לגופו.
ועוד ככלל(לדעתי), מדינה היא כבר אליל ישן ועל האדם ליישם שלטון פנימי הפועל ככל האפשר להתרחקות מה"סדר הציבורי". ראיתי חלק ממאמריך וחלק משיריך ולכן תהיתי מה לך ולזה.
מילים כדרבנות. אני נוטה להסכים עם רוב דברייך. יחד עם זאת, אני חולק עלייך באשר לתפיסה שלך את מתי ש. ויודית ש. אֶת מתי יצא לי לפגוש כמה פעמים, והקשבתי רוב קשב לדבריו. אני לא רואה איתו עין בעין (בעוד כמה סוגיות), אבל מאמין לו. מתוך להט דיבורו, שאין לטעות בו, אני משוכנע שהעשייה שלו באה מהלב. זה בשורש נשמתו. לפעמים יח"צנות היא פועל יוצא של אידיאולוגיה. אני מעריך את מתי. אפילו מחבב אותו. לגבי יודית – אינני מכיר אותה (למעט "מפגשיי הוירטואליים" עימה כאן בבננות). אבל גם לה אני מאמין. הפרסונה שלה – שנויה במחלוקת ככל שתהיה – מורכבת מהתנהלותה (לעיתים בוטה ולא נעימה) ומקווי היסוד של "האני מאמין" שלה. ואני מאמין ל"אני מאמין" שלה. אותי היא משכנעת. ושוב – יח"צנות היא לפעמים אמצעי למטרה ולא המטרה עצמה. זה נכון, שיש עוד כמה כוחות בשטח, שעושים שימוש יח"צני במאבק הזה לקידום מטרות אחרות, שאין בינן לבין סוציאליזם דבר וחצי דבר. לחלקם אני לא מאמין. ומה שכתבת לגבי מתי ויודית – נכון, בעיניי, לחלק מהנפשות הפועלות האחרות.
באשר לי – "מה לי ולזה?" כבר כתבתי למגיב אחר, וגם לך רמזתי. זה לא הכח המניע של חיי. סוגיות אחרות ומאבקים אחרים ממלאים את לבי. אבל גם אני אדם עובד ומתפרנס (תודה לאל) ואני מועסק ומתנהל – ברצוני או שלא ברצוני – לפי חוקי השוק הדרקוניים יותר או פחות. יש לי מה לומר בנושא. אבל מראש הצהרתי שזו תרומתי הצנועה למאבק. לא פחות מזה, גם לא יותר.
ותודה לך על תגובתך. אשמח לקרוא משירי העבודה שלך (נגישות לכתובת האי-מייל הפרטי שלי – למעלה מימין).
כן, כך מתנהלת האוניברסיטה. אני מכירה מרצה, דוקטור, מאוד ידועה, שעבדה על תקן זמני כעשר שנים, אולי קצת פחות, הקורסים שלה היו מפוצצים, למעלה מ- 300 משתתפים בכל קורס, שבחים והערצה, והאוניברסיטה משכה אותה עד צאת נשמתה. ויום אחד היא קמה ועזבה, הקימה ביזנס, גוף אמנותי גדול, היא מרצה ומופיעה במסגרות משלה, בהצלחה רבה, אם יהיה לך עניין אפרט לך במייל אישי במי מדובר. הסיפור בשירך הסוציאלי אינו מפתיע. ומי יודע, אם דברים לא נפלו לטובה.
לבנה, תודה.
כן, האנקדוטה הזו מעניינת אותי. אני יכול ללמוד ממנה משהו. אשמח אם תכתבי לי בפרטי.
הי שחר, באמת מצב מוכר. עבדתי כך שבעה חודשים, ועוד איכשהו מצאתי התלהבות מכך שיש לי פתאום תלוש. אחר כך הבנתי שתלוש זה, הוא כתב אי-זכויות . ובתור אוהבת צדק, חופש וזכויות, נשארתי פתאום עם צדק חופש וזכויות… לעשות עם עצמי כלום:)
סיגל, תְּלוש לעובד התָּלוש.
🙂
אבל ממני יש לך כתב זכויות לעשות מה שבא לך.
עם 98 ב'מבוא לאתיקה' באמת אפשר להגיע רחוק, שחר-מריו-לא-מר-בכלל.
לך בכוחך זה 🙂
תלמה, את לא באמת מתכוונת לזה, נכון?
האקדמיה היא תעשייה של אשלייה.
אין קשר בין ציון ליכולת ולהצלחה.
יש משתנים חשובים הרבה יותר.
והבנתי את זה משני צדי המתרס – הן כסטודנט והן כמורה.
אבל אני הולך בכוחך.
תודה.
🙂
לא שחר, אני לא באמת מתכוונת. ועם זאת, כל הווריאציות קיימות (ונצפו על ידי במקומות שבהם עברתי): אנשים בעלי השגים אקדמיים וגם מוכשרים מאוד; אנשים בעלי השגים אקדמיים וגם לא מוכשרים בעליל!!! ולעתים ההיפך הקיצוני!; אנשים בלי אקדמיה בכלל אך מוכשרים כמו אלף שדים ועוד ועוד וריאציות. משפט מפתח בדבריך, לדעתי: יש משתנים חשובים הרבה יותר!! צודק, גם צודק.
ומכיוון שכל הווריאציות קיימות, כנאמר ברישא של דבריי, אני גם בכלל לא מזלזלת ב-98 שלך! 🙂 וזה 'כוחך זה'.
את רואה מה זה, תלמה? רק שתי נקודות מפרידות ביני לבין…אתי.
🙂
אתי-שמֵתִי, על מה לעזאזל הורידו לך 2 נקודות? מה, לא שמת פסיק?? 🙂
🙂
גם ככה יש אינפלציה ב"בתי החרושת לציונים" בישראל. יתכן שצריך לעשות קיצוץ רחבי של עשר נקודות לכל הסטודנטים בארץ כדי לקרבם ל"שווי" הריאלי.
(ואת מכירה את האמרה – 100 לאלוהים, 99 לסגנו – כלומר: למרצה, והשאר לסטודנטים…)
🙂
נוגעים בי מאוד דבריך
שחר-מריו
פער בין אמירה למעשה
דיאלוג התגובות מרתק.
צריך להיות בורג במערכת כדי להיווכח עד כמה לא ייאמנו הפערים בין מבחן הכוונה למבחן התוצאה (בעצם – לא בטוח שיש כוונה); אולי מדויק יותר לומר – בין מבחן ההצהרה למבחן היישום.
תודה, סמדר.
הצחקת והעצבת, שהזכרת שזה מה שמצופה כל הזמן מאנשי האקדמיה, מאנשי הרוח, לוותר לא להיות מטריאליסטים. נו באמת, הרי הכך רוח, לא?
(:
לך תגיד לאינסלטור שאתה לא משלם לו ושידע להעריך את חופש הביטוי, כשהוא יקלל אותך.
לוסי, את יכולה להגיד לשרברב:
ACA…DAMN YA
🙂
שחר-מריו, משורר ואיש יקר, שיר מחאה פרוזאי קורץ מאוד. אכן, מי שאמון על הפרוגרסיביות, על המדע, על הקדמה, על הידע, מתברר לעתים כגדול הנצלנים גם אם הוא עושה הפגנות ב"גילמן" למען השלום ולמען הצדק החברתי. צביעות!!!!. רני.
בדיוק. מה שמוכיח (כאילו שלא ידענו) שאין ישות נטולת אינטרסים (תהא הישות עמותה ירוקה, למשל, או מלכ"ר או מוסד אקדמי או או"ם או אגודה ספרותית או אדם אלטרואיסט, זולתני טהור באמת), ולכן לא יתכן רעיון שיקרום עור וגידים כתשקיף חד ממדי של הווייתו התיאורטית, הטרום-מעשית (מי אמר קומוניזם? אקדמיה?), ולא יתכן עולם נטול צביעות וקונפליקטים. למעט בחזונות אוטופיים, כמובן.
כמו בטקס פרסי האוסקר, אני רוצה דבר ראשון להודות לאקדמיה שהביאה אותי עד הלום. טוב, לא באמת.
אבל יש לי חדשות חשובות: המצב זהה גם במקומות הטובים ביותר, כלומר גם כאן מעבר לים. ייתכן שהרעיון הוא דרוויניסטי: יצירת תנאי עקה קבועים שתכריח את הטובים לרצות להתקדם אבולוציונית בתוך המערכת (קח את עצמך בתור דוגמה: קיבלת את משרת המתרגל ברצון, הרי לא כיוונו אקדח לראשך). התנאים משתפרים עם הזמן, גם עבור מי שאין לו תקן אקדמי, וגם למי שכבר יש משרה אקדמית, התנאים ההתחלתיים עלובים והם משתבחים עם הזמן (בהתאם ליכולתו המקצועית).
החכמים באמת (כמוך) מבינים אחרי זמן קצר שהמסלול הזה ארוך מדיי, מתגמל פחות מדי וחשוב מכך, הם מבינים שסטטיסטית הסיכויים להתקדם נמוכים מדיי – ופורשים בזמן. החכמים פחות (כמוני) "מבלים" שתים-עשרה שנה בהיכלי האקדמיה, וכאילו זה לא מספיק, גם נוסעים לצד השני של העולם על חשבונם כדי לצבור עוד קלפים/נקודות במשחק המטופש הזה בדרך לאיזה גביע קדוש.
חופש? אינני יודע למי יש וכמה יש ובאיזה מקום עבודה.
חופש אקדמי? היום פסעתי לי בין הדשאים הקצורים אל פסלי הברונזה של אוגוסט רודן הנמצאים כאן. לפתע נתקלתי בפסלו המוכר – "האדם החושב" ועל הפסל ישבה ציפור קטנה. רגע לפני שהמריאה, היא טפטפה לשלשת על מצח הברונזה של הפסל, ואז הבנתי פתאום למי יש כאן חופש אקדמי.
ארז,
And the Oscar goes to…you
תשובתך מבריקה. פרספקטיבה הכרחית סִפקת כאן. ואכן, איש לא כיוון אקדח לראשי. מה עוד שנהניתי מאד ללמד באקדמיה. זו היתה חוויה מכוננת בחיי, ממנה למדתי על פנים באישיותי, שלא הייתי מודע להם. זה לא מקהה, כמובן, את העוקץ מן ההליך הכלכלי הלא הוגן, אבל בהחלט יתכן שהציפור רומזת שכעקרון (ובלשון גוזמה משהו) – דבר לא השתנה מאז תקופת הברונזה…(לאו דווקא של רודן).
🙂
אבל עזוב. יותר מעניין אותי לדעת: אם יש לך זמן לפסוע בדשאים קצורים בינות לפסלי רודן (כמה שכפולים עשו לפסליו ברחבי העולם…) ו"לשבת בסן פרנסיסקו על המים" – עם מי אתה יושב ופוסע כדי לשכפל את פסל "הנשיקה"…