צומת אנטון

 

 

 

יש אנשים שגרים בשכונות ויש אנשים שגרים בבניינים גבוהים עם שמות. יש אנשים שגרים "ממש מאחורֵי", יש כאלה שגרים "צמוד ל-" ויש כאלה (יותר ויותר) שגרים ב"מתחמים". אני גר-גרתי וגדלתי מעל צומת. צומת שהתיאור הגיאוגרפי השגור שלו הוא "בירידה לנמל". צומת הרחובות יפת ויהודה מרגוזה ביפו. אם אתם נכנסים מכיוון תל-אביב לעומקה של יפו תמשיכו ישר, אם אתם יוצאים לכיוון תל-אביב – תפנו ימינה.  

הצומת עצמו לא השתנה מאוד במהלך השנים. בניין אחד הורד, אחר שופץ, מתחם אנדרומדה התרומם באופק הצפון מערבי הקרוב. אני עוד זוכר את הנגרייה הישנה שמפתחה עלו ניחוחות נסורת טרייה. לידה היה סאלח הסנדלר, שהחנות הקטנה שלו הפיצה ריחות של עורות ודבק מגע. בהמשך הייתה מספרה אפרורית עם וטרינה גדולה וסורגים מרובעים. אני זוכר את התקופה שעטייה פתח את המאפייה שלו, שגדלה בינתיים. היום נמצאים סביב הצומת גלידת ויקטורי המשפחתית (תחנת עצירה לילית לרבים מהפונים ימינה), קפה יאפא המארח בין היתר אינטלקטואלים ואמנים שעושים על הציר יפו-תל-אביב, החלויאת של אבו-נאדר והמסעדה וחנות הדגים של עבדו.

פה ושם נשמעות שמועות על כרישי הנדל"ן שעוד מעט יבואו, ושכבר מרחרחים קונים-פונים לדיירים ומבקשים לנקות את האזור מכמה מבעליו הרוחניים כדי לעזור לאזור ולעצמם "למצות את הפוטנציאל". מה שהיה צומת של חיים ומוות בצוותא, ילדות והזדקנות, חברויות ומריבות הופך לשדה מאבק כמשאב נדל"ני. הנה הנשמות נדחסות בטבלאות המשקיעים. לא כל מה שהיה ושרד יצליח להמשיך לשרוד, אבל יש עוד כמה עדויות לעבר שהיו בו, למרות הקשיים ובגללם, הרבה יופי אנושי. אחת העדויות, או זוויות המבט, היא מכולת אנטון הפינתית. אנטון (בליקי) נפטר לפני כשנתיים, ומאז ג'רייס בנו ממשיך לעבוד במקום מסביב לשעון, לפעמים עם בנו.  

השיחה הקצרה עם ג'רייס העלתה אצלי מחשבה על כתיבת היסטוריה וסיפור של מקום דווקא מצומת אנושית כמו המכולת הפינתית וגם כמה מחשבות קרובות יותר על חלקם של חיי וחיי אהובים לי בתוך מרקם החיים היפה, הצבעוני ולעיתים-הכואב הזה סביב הצומת.

 

לפני השיחה ג'רייס צחק וביקש "בלי שאלות קשות". הסברתי שכל העניין הוא בשאלות הקשות: 

אז ג'רייס, מה הדבר שהכי הולך אצלך במכולת?

 

מוצרי חלב, גבינות, מעדנים, דברים כאלה…

ומה הכי לא הולך?

פעם היו לי תפנוקים של תינוקות, זה לא הלך הרבה זמן והחזרתי את זה. אתה יודע, שקיות של קרח לא מכרתי כבר הרבה זמן. 

ממתי אתה עובד כאן?

מאז 1979, הייתי אז בן 18.

אז גדלת במקום הזה…

כן.

ולומדים מזה משהו?

לומדים הרבה דברים מלעבוד עם אנשים. לומדים פה חוכמת חיים, למשל, המכולת מלמדת אותך סבלנות. בשביל הפרנסה אתה לומד להיות סבלני. אבל אולי גם הגיל עושה כבר את שלו…

מי בא לקנות?

זאת מכולת ששומעים בה הרבה שפות –  עברית, ערבית, אנגלית, צרפתית. באים פיליפינים, פולנים, הרבה עובדים זרים באים לכנסיה, זרים אפריקנים, כל הצבעים, כל הסוגים, כל השפות. הכול יש כאן.

אנטון, אללה ירחמו, וג'רייס בנו (התמונה צולמה בסביבות שנת 2000)

מה הפיליפינים קונים?

הפיליפינים קונים הרבה קולה והרבה מים. ההודים, הם קונים הרבה נרות לכנסייה. הרומנים קונים בירה. אלה של אנדרומדה אוהבים דברים דיאט, קונים עיתונים, "הארץ" בעיקר ו"הראלד טריביון".

מה אתה אומר על האנשים של אנדרומדה?

שהם שומרים על הגוף שלהם, שומרים על הבריאות, ספורטאים כאלה. יש להם מודעות לאוכל, שותים מים מינרלים, דברים מהסוג הזה.  

מי פתח את המכולת?

אני ואבא שלי. אבל הייתה פה מכולת גם קודם. פעם היו אָדֶלַה וישראל, הם התבגרו ואנחנו רצינו לעבוד, אז בסוף פתחנו פה. אבא שלי עבד בתור מסגר ולא היה לו כוח יותר למסגרות. הוא חשב שפה זה יהיה יותר קל ובסוף גם פה יצא שהיה קשה. באנו בהתחלה והתחלנו לשפץ ולצבוע. אני זוכר את אבא שלך שהביא את הדיסק מהבית והתחיל לעזור לנו. כל פעם שאני מסתכל על הפינה הזאת של הוויטרינה אני נזכר בו. כמה זמן מאז שהוא נפטר?

הוא נפטר ב-1988…

אללה ירחמו, אני כל הזמן מסתכל על הוויטרינה הזאת ונזכר בו.

את מי מהקונים אתה זוכר?

פעם תיקי דיין ויוסף שילוח היו קליינטים שלנו… היה גם דן בן-אמוץ. הוא תמיד היה בא יחף.  לפעמים היה מרים איתו ענבים, היה אומר לי "קח!". אללה ירחמו. היה פיקוד הנחל, היו באים החיילים לקנות פה סנדביצ'ים. היו כאלה שהיו באים אחרי עשרים שנה, הם כבר נשואים עם ילדים ובאים ושואלים אם אני זוכר אותם. לא תמיד זכרתי. היו ביניהם דורון ג'מצ'י, כספי שי, מוטי דניאל. היה גילי לנדאו, והיה השוער של הפועל תל-אביב יום-טוב טליאס. מלהקת הנח"ל היו באים לקנות כאן. הם היו עוזבים את האוכל שלהם, של הצבא, ואוכלים את האוכל שלנו. לפעמים היו חיילים שהיו נשארים פה שעות ומדברים.

מדברים על מה?

על כדורגל היו מדברים הרבה. צ'רלי אחי היה בא לעבוד פה לפעמים. הוא היה פעם המנהל של איצטדיון בלומפילד ביפו, היו עליו כתבות בעיתונים, אז היו מדברים איתו על כדורגל.

מה השתנה מאז שהתחלת לעבוד כאן ב-1979?

הזמנים השתנו, האנשים השתנו. אתה מרגיש את זה כאן. פעם, למשל, היו אנשים עם הרבה ילדים, עכשיו יש פחות ילדים. פעם לאנשים היה יותר זמן לעצור ולדבר. השתנתה הבנייה כאן, אוכלוסייה אחרת באה לאזור עכשיו, יותר מתל אביב. נהייה פה יותר אזור של צעירים.

מה אתה חושב על זה?

טוב, זה מפתח את האזור…

 

בזמן שאנחנו מדברים נכנס קליינט נכנס וממשיך אל עומק המכולת. הוא פונה לכיוונו של ג'רייס ושואל: "אנטון, יש לך קרלסברג?"

"כן."

"אבל קר קר!"

"קר קר, יש."

ג'רייס עוזב את הדפלק וחוזר עם הבירה. הלקוח עוזב וג'רייס מחייך.

 

אז מה, קוראים לך אנטון?

מאז שהוא נפטר עד עכשיו אנשים קוראים לי אנטון. זה בסדר, השם עוד נשאר. תראה, מי לא מכיר את אנטון. כשהוא נפטר אמרו שהוא היה הסמל של האזור. הרבה עוד עוברים, חושבים שהוא עוד פה ובאים לבדוק. אני אספר לך משהו. פעם עורך דין אחד סיפר לנו את זה. כשנפל הבניין מולנו היה משפט והשופט שאל איפה בדיוק זה קרה. הסבירו לו שפה ושם, ואז אמרו שיש מכולת ממול. אז השופט אמר: אז הייתם אומרים מהתחלה מול מכולת אנטון בירידה לנמל.

ספר לי על אנטון

אנטון אהב את המקום הזה. הוא היה יושב כאן יום ולילה, אהב את האוויר של המקום, שעולה  עד לכאן מהים. כשהתבגר אמרו לו, אימא שלי ואנשים אחרים: אנטון תצא לפנסיה. אבל הוא לא רצה, מרוב שאהב את הפינה הזאת. אנשים לא היו באים לכאן רק בשביל לקנות, הם היו באים לדבר עם אנטון. היו לו הרבה סיפורים של פעם – על העיר של יפו, על החיים. הייתה פעם תוכנית בטלוויזיה על יפו שרצו לקחת אותו. הכי הרבה אנטון אהב לדבר, לשתות בירה ולעשן, אז זה היה המקום בשבילו. הוא נמצא פה מהבוקר עד הערב, עד שהיה סוגר, הוא לא אהב לנוח.

(נכנס לקוח ומבקש שרוכים, ג'רייס מתפנה להביא לו).

לך יש סיפורים?

לא כמוהו, ובטח סיפורים אחרים.

אתה יודע, אני זוכר שהיינו באים לפעמים בתור ילדים עם רשימה לאנטון. זה היה כשכבר היה לנו פה במכולת חוב די גדול. אז לפעמים הוא היה כועס ואומר: "תגידו לאימא שהיא כבר צריכה לבוא לשלם!" אבל אחרי כמה שניות הוא היה נרגע ואומר: "תביא את הרשימה לראות". הוא היה מחזיק את הרשימה ובוחר את המוצרים הבסיסיים, לחם, גבינה, חלב, נותן לנו ואומר: "אבל תגידו לאימא לבוא לשלם".           

אנטון, הקליינטים הוותיקים הפכו בשבילו למשפחה, לא לקליינטים. הוא לא היה יכול לראות אותם ולהגיד "לא!" גם אני ממשיך להביא בחוב. אתה מכיר את האנשים, אתה מבין את המצב הקשה. אני מתחשב באנשים והספקים מתחשבים בי. מה לעשות?! יש חלק שלא משלם וחלק גדול, הרוב, שמשלם כשיש לו. ככה זה, אפילו אם המצב שלי לא הכי טוב, אני לא יכול להגיד לא לאנשים.

זה לא בעיה לנהל ככה עסק?

בעיה, בעיה, אבל מה לעשות, אנשים צריכים לחיות.

כמה עולה חלב?

שקית 4 שקלים ו- 42 אגורות, קרטון 3% עולה 5 שקלים ו-54 אגורות.

ומה קונים יותר, שקית או קרטון?

קרטון.

כמה עולה לחם שחור?

4 שקלים ו- 15 אגורות… אתה יודע, אנטון היה זוכר דברים מלפני חמישים-שישים שנה. איך קראו לרחובות, מי היה עובד בנמל ביפו, דברים כאלה. אנחנו גרנו כאן באותה שכונה מאז 1836, כאן בירידה לנמל. אני לא יודע מה היה לפני זה.

איך אתה יודע בדיוק את השנה?

אבא שלי אמר לי, והוא – אבא שלו אמר לו. ואני מספר גם לילדים שלי.

למה?

אין סיבה מיוחדת. שידעו איפה הם היו גרים פעם.

למה לא רצית לדבר על פוליטיקה?

לא אוהב פוליטיקה, זה עושה כאב ראש.

אז איך הולך בעסק?

תראה, כבר אמרתי לאבא שלי לפני 15 שנה שהמכולות יורדות כל שנה ב- 5 אחוז, ועכשיו מרגישים את זה. זה יורד בגלל הרשתות, המבצעים של הרשתות, אתה לא יכול להתחרות איתם. הרבה אנשים שמכירים מזמן עוד באים לפה קבוע, ויש כאלה חדשים שעוברים ומכירים עכשיו או שנכנסים במקרה.  

מה יהיה עם ג'רייס, אתה תמשיך כאן?

אני כבר לא יכול להיפרד מהמקום. זה כבר בדם שלי. אני יום ראשון לא עובד, אבל אני עובר פה 5-6 פעמים בשביל לראות את הפינה. לא רוצה חופש, אני אוהב את האוויר פה. הרבה באים לבקש תרומות. הם אומרים לי "אנטון היה נותן", אז אני ממשיך לתת. הם כבר נהיו קליינטים קבועים, באים כל חודש.

אז אתה מוכר בחוב, תורם לקליינטים קבועים, גם עוד עשר שנים תהיה פה מכולת?

כל זמן שאני חי המקום והשם יישארו. אני חי בשביל להמשיך את השם של אנטון. אתה יודע מה, מרוב שהוא אהב את הצומת כאן, אולי צריך לבקש מהעירייה שיקראו למקום הזה צומת אנטון.