הבלוג של מיכה שמחון צלם אמן מורה מרצה פמיניסט נשוי ואוהב אבא לאימרי ועלמא מזרחי חברתי עצבני חייכני רגיש רוקר בנשמה בשלן
סיפור יהודי מפי חילוני אדוק
בצהרי יום רביעי סיימתי למסגר את ארבע התמונות שיופיעו בתערוכה הקבוצתית גלוי-יה וסיכמתי בטלפון עם אבנר בר-חמא, אמן ואוצר, יהודי דתי, שאוצר את התערוכה, כי אביא את התמונות אליו לבית בנו בירושלים לכשאעלה לליל הסדר בביתם של הדודה והדוד של סיגלית.
שאלתי בטלפון את אבנר מתי נכנסת השבת והוא אמר שב18:30. הבטחתי שאגיע קודם לכן כדי להימנע מטלטול בשבת. הוא הופתע מידיעתי את החוק ההלכתי שאוסר על טלטולם של דברים בשבת. הוא ייחס זאת ישר לבית המרוקאי שלי. הבהרתי שהבית שלי, שהיה יהודי – פלסטיני – ספרדי – חיפאי, היה בית מסורתי ולא דתי ולכן הלכות הטלטול לא היו ידועים לי ממנו, אלא דווקא מחברים דתיים שהיו ויש לי במהלך השנים.
קבענו לצאת מהבית ב16:15 וכמובן שלבסוף יצאנו ב:17:00, מה שעדיין היה אמור להביא אותנו לירושלים בזמן, אם לא יהיו פקקים.
היו הרבה פקקים. יותר נכון בלטרון קלטתי שאנחנו כבר עשר דקות נוסעים 20 קמ"ש ואם נמשיך להזדחל נגיע לירושלים הרבה אחרי כניסת השבת ואז ארבע התמונות של ארבע הנשים הדתיות שצילמתי יהפכו להיות מוקצות, שכן טולטלו בשבת. במהירות חתכתי לכיוון מודיעין. ומצאתי עצמי נוסע בכביש לא מוכר שעובר דרך כל מודיעין שגדלה והפכה למין פרבריה אינסופית, מפלצתית למראה, שאין בה לא חן ולא איכות חיים, אבל בחיי, שלא על זה התכוונתי לדבר, אז תמשיכו לקרוא, בבקשה ולא להתנפל עלי.
בסוף לאחר כחצי שעה השתלבתי בתנועה בכביש 443 , המוכר לי מנסיעותי בימי חמישי לאוניברסיטה העברית. משם הנסיעה לירושלים היתה מהירה ורצופה. מאידך השעה היתה כבר 18:00 כמעט.
מפלס חרדת השבת שלי הגיע לרמות מצפצפות. כל פעם שראיתי משפחה חרדית במכונית שלצדי נשמתי לרווחה. מצד שני הם נסעו לפחות 120 קמ"ש ועקפו אותי, מה שהלחיץ אותי ואת הטנדר סיטרואן דיזל שלי, שהשתדל לטפס בכביש. ואז מפלס החרדה עלה שוב. ואז שוב עקפה אותי משפחה חרדית ושוב נרגעתי לרגע של שוטים, שכן מיד קלטתי שוב שהם כבר שועטים קדימה ואני מאחר את השבת.
ואם אאחר את השבת? ואם אגיע לירושלים באיחור. מה אעשה? אמי באוטו גערה בי, שהרי איני מאמין בשטויות האלה במילא ואני הודעתי נחרצות, שאם אראה שאני מאחר, אדפוק על הדלת הראשונה, שאראה ואשאיר את התמונות שם עד למוצאי החג ואז אקח אותן ואעביר אותן לאבנר. למשמע הגערות על הדקדקנות שלי, אמרתי בפסקנות האופיינית לי, שאני חילוני שאינו מאמין באלוהים, אבל מאמין במשהו אחד: אמון. אם אני נותן את מילתי לדתי, שהאוכל שאני נותן לו – כשר, הרי שהאוכל יהיה כשר לגמרי, ללא הנחות. ואם אני אומר שחפץ לא טולטל בשבת, הרי שלא טולטל. זו האמת שאני עבד לה. לא מוכן לשקר. וככה אני מוצא את עצמי נתון כולי בחרדת שבת, מתבונן בשעון בקצב הולך וגדל ובחשש הולך ומסלים, ותוהה האם אספיק להגיע לרחביה בזמן. הכביש הריק מסייע לי לנסוע ואני מגיע לרח' ניל"י יחד עם אזעקת השבת. אבנר שממהר לקראתי אומר לי בפנים מחייכות לנוכח חרדת השבת הגלויה שלי, שזה רק הצלצול הראשון ויש עוד. נרגעתי ומסרתי לו את התמונות ובברכת חג שמח נפרדנו עד לתערוכה בעוד שבועיים. ואז כשאני מחזיר לעצמי את הנשימה ומתיישב להתניע את המכונית כדי לנסוע לדודים של סיגלית, אני מגלה שאין לי חשמל. לא שאין לי סטרטר, אלא בכל הרכב אין חשמל. מת.
אנחנו מדרדרים את המכונית כדי שלא תחסום את החניה של השכנים ומתקשרים למוטי חותני שיבוא לקחת אותנו. ואז באיזו אבחה של סקרנות, יותר מאשר ידע במכניקה, אני מחליט לפתוח את מכסה המנוע, כאילו שאני יכול לתקן משהו, שהוא יותר מאשר היעדר מגע בסוללה, משהו לא סביר בהחלט.
אז זהו, שאחד הכבלים של הסוללה היה מנותק לגמרי ממנה. אל תשאלו אותי איך. כאילו המכונית החליטה: "ובו שבת מכל מלאכתו אשר ציווה אלוהים לעשות".
וואו כמעט קשה להאמין שזה אמיתי
ולא רק בגלל שהפכתי לאחת מאלה שבוחרים להנות מ"חרדת" שבת
פשוט מרגשת הפשוט והאמת..
זה אמיתי לגמרי. מהחרדות ועד לכבלי המצבר.
אני יכול להעיד, אתה תמיד הקפדת על כשרות הכלים המיוחדים שנהגת לשמור במיוחד עבורי יותר משאני מקפיד עליה בעצמי. במובן זה אתה ממשיך, על פי דרכך החילונית והעכשוית, את המסורת היהודית המדגישה את חשיבותה של השמירה על פקדון שנמסר בידך. במקרה זה, הפקדון הוא האמון האישי שנתן בך.
הכלים עדיין מצויים בארגז ששמו: כלים כשרים.
הסיפור החינני שלך, מיכה, האיר לי את הבוקר הראשון של חול המועד באור נעים ואופטימי.
כדרכך, אתה מתהה את זולתך, וכנראה גם אותך עצמך לגבי אמונותיך: ראשית הסיפור מבוססת על הצהרתך הכנה והבהירה, שאתה מאמין רק בערכים הומניסטיים, ושרק אליהם אתה מחויב באופן מלא כל כך (ובמחויבות זו זכינו להיווכח לא אחת בחברות אתך), ומצד שני סופו של הסיפור, שהוא גירסה מודרנית מן החיים לסיפור התלמודי של חמורו של פנחס בן יאיר, פותח אפשרויות כמעט מיסטיות, שמקומן לא יכירן בתחום ההומניסטי.
אגב, החיפזון, שבו התחלתם את החג הזה הוא ממאפייניו הבסיסיים, כבר במקרא. אני מברכת אותך ואת סיגלית, שתוכלו לעמוד בכל משימותיכם בזמן, ושלפעמים גם תקבלו איתותים (מאין?) משמחים לכנות מאמציכם.
המשך חג שמח,
שרה
מיכה.
נפלאות דרכי הבורא. עבורי, מקרים שכאלה מחזקים את התחושה שאנחנו אכן "זבוב ביד האלים". חג שמח.
איזה יופי של סיפור. נסתרות דרכי האל ואהבתי את דבריך ,מיכה, על האמון אין יותר נפלא מהאמון, גם הוא נגזר מאמונה. שיהיה לך חג מבורך ותודה על הספור, הוא מחזק.
אפילו למקרא הסיפור מרגישים את החרדה האמיתית…
הצפירה בירושלים מקדימה את השבת, על פי מנהג המחמירים – בעצם השבת נכנסת רק עשר-עשרים דקות מאוחר יותר.
אבל בגלל מראית עין – ודרכי שלום – הירושלמים קיבלו עליהם את מנהג המחמירים, ורק ברשות הפרט נותנים לעצמם עוד כמה דקות יקרות של הכנות לשבת. שכנה אמרה לי פעם כשראתה אותי נחפזת: אז אצלי השבת תיכנס כמה דקות יותר מאוחר. אז הייתי מהגרת חדשה מחיפה לירושלים ולא הבנתי איך השבת יכולה לחכות עד שהיא תגמור את ההכנות.
ובכל מקרה אני מאד סקרנית לראות את התערוכה, בגלל הנושא ובגלל האמנים המשתתפים.
היום היתה הפעם הראשונה שהגבתי לבלוג, ואני יודעת שאין זה בית מדרש. לכן רק רמזתי לסיפור, והקורא הסקרן יבדוק. אבל לפתע חששתי שטעיתי. ואכן, הסתבר שהתבלבלתי בין חמור לפרה ובין ר' פנחס בן יאיר לבין ר' יוחנן בן תורתא. שני סיפורים אלו שמעתי כילדה בגן, ונטרפו בזכרוני הרעוע זה בזה. כיוון שהסתבכתי ובדקתי, אני מביאה כאן את הסיפור הנכון, המופיע במדרש עשרת הדברות ובפסיקתא רבתי פרשה יד. אני מקווה שאינני מאריכה מדי:
מעשה היה בישראל אחד, שהיה לו פרה אחת חורשת. נתמעטה ידו, ומכרהּ לו לגוי אחד. כיון שלקחה הגוי, וחרשה (עמה) [עמו] ששת ימים של חול, בשבת הוציאהּ שתחרוש עמו, ורבצה לו תחת העול. היה הולך ומכה אותה, והיא אינה זזה ממקומה. כיון שראה כן, הלך ואמר לאותו ישראל שמכרה לו: בא טול פרתך, שמא צער יש בה, שהרי כמה אני מכה אותה, והיא אינה זזה ממקומה. אותו ישראל הבין לומר בשביל של שבת, והיתה למודה לנוח בשבת. אמר לו:בוא ואני מעמידה. כיון שבא ואמר לה באזנה: פרה פרה, את יודעת, כשהיית ברשותי היית חורשת ימי החול, בשבת היית נינוח. עכשיו שגרמו עונותי ואת ברשות גוי, בבקשה ממך עמדי וחרשי. ומיד עמדה וחרשה. א"ל אותו הגוי אני מבקשך טול פרתך עד עכשיו אני בא ומיסב אחריך שתהא בא ומעמידה על אחת חוץ מזו ומזו (ואיני) [איני] מניחך עד שתאמר לי מה עשית לה באזנה אני נתייגעתי בה והכיתי אותה ולא עמדה התחיל אותו ישראל מפייסו ואומר לו לא כשוף ולא כשפים עשיתי אלא כך וכך הסחתי לה באזנה ועמדה וחרשה מיד נתיירא הגוי אמר ומה אם פרה שאין לה לא שיחה ולא דעת הכירה את בוראה, ואני שייצרני יוצרי בדמותו ונתן בי דעת איני הולך ומכיר את בוראי מיד בא ונתגייר ולמד וזכה לתורה, והיו קוראים שמו יוחנן בן תורתה, ועד עכשיו רבותינו אומרים הלכה משמו.
הי שרה
תגובתך האירה את הבלוג. סיפור יפה כל כך. את מכירה אותי ויודעת שאני גם משתמש בבריאה כאילו היתה עובדה ולמעשה איני מאמין בה, ואני גם משתוממם על אלוהים ובחירותיו בבריאה, למרות שאיני מאמין בו. אני חושב שמושג – מרגע שהובנה חברתית ותרבותית הרי הוא קיים ואפשר להתווכח איתו כאילו יש לו קיום ואפילו אם קיומו תיאורטי וטנטטיבי ולא קיום של ממש. כך שאמנם אני מתהה, אך אל תטעי בי. אין בי אמונה – רק אהבה ליפי האמונה אצל כאלה שהיא מצויה בליבם, כמוך וכמו יעקב, למשל.
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=161&itemID=10597#post10597
היי מיכה,
קראתי בהנאה (כמו תמיד), ומצאתי את עצמי מחייכת. סיבה אחת היא כמובן ההנאה מסיפורך, כפי שכבר ציינתי, סיבה שנייה היא הידיעה שהצלחת להגיע לערב החג בשלום 🙂
וסיבה נוספת היא מתוך סוג של הזדהות. גם אני מודעת לעניין הטלטול בשבת (וכן, דווקא בגלל הבית המרוקאי של אימי). הסבא היקר שלי הוא אדם דתי. בכל שבת או חג בהם אנו אמורים להביא איתנו מאכלים או כל דבר אחר, אנו נערכים בתכנון זמנים מדוייק להפליא על מנת לא לחטוא כלפיו ולהספיק להגיע לפני כניסת השבת, או לחלופין לאחר כניסת השבת, ואז מחליטים מי יהיה ה"קורבן" שיילך ברגל עד לביתו של סבא 🙂
אני חייבת לציין שהעניין עם המכונית שלך פשוט מדהים…
אומרים ששום דבר אינו מקרי… השתלשלות אירועים מעניינת.
שיהיה חג שמח!!!
הי אפרת
כיף שאת עדיין קוראת את הבלוג שלי. כן, הסיפור הזה הוא בהחלט תמוה, למרות שתמיד אני יכול להסביר כיצד המכונאי שלי, כנראה התרשל בחיבור הכבל החשמלי וכך בנסעי ברכב שיצא מהמוסך באותו יום, אירע שהכבל "קפץ" החוצה בשל טלטולי הדרך. את יודעת, אמונה היא ענין של בחירה. אבל אני חייב עוד סיפורון קטן:
כשהייתי חייל בנח"ל ממש לקראת סוף השירות, נסעתי לרמת הגולן לקיבוץ גשורלשבת. בצמח עצרתי טרמפ לחייל דתי שנסע לרמת מגשימים או משהו כזה. הסתכלתי בשעון ושאלתי אותו אם הוא לא מאחר קצת. הוא חייך ואמר שכן. לחצתי על הדוושה והבאתי אותו לרמת מגשימים במהירות ואחר כך חזרתי לאחור לגשור. מובן שאני הגעתי לגשור לאחר כניסת השבת ונשאלת השאלה ההלכתית האם חטאי אינו חטאו, אבל מה שמעניין אותי כאן שכנראה עצם ידיעת החוק הדתי היא זו שמייצרת את החרדה. כבר אז חרדתי שמא יחלל שבת אותו חייל דתי והחרדה הזו גרמה לי לנסוע, מהר ממה שהיה ראוי.
מיכה, אני רוצה להגיב לך על עיניין האמון.
לדעתי הבלוג הזה מייצג יותר מתמיד את עצם העובדה שאתה אמין ונותן כבוד לסובבים אותך.
טוב, אתה לא מאמין באלוהים – זו החלטה שלך ובנושא הזה אף אחד לא יכול לכפות עליך את דעתו, אך עצם העובדה שאתה מכבד את דעת הסובבים אותך – גם אם אתה לא מאמין בדבר, ואף יש לך דעה נחרצת בנושא – זה יפה מאוד.
לכן, אני מברכת אותך והלוואי שכל האנשים יהיו טובים, אכפתים, וכמובן – אמינים, כמוך!
לילך היקרה
זה מאד מחמיא לי שאת רואה אותי ככה. אני משתדל לשמור על הלכות האמון שלי.
עשית לי צחוק של סטרטר.
אני אומר לך, מיכה, יש אלוהים.
שמע סיפור, מיכה. ביום שישי בשבוע שעבר צעדתי עם חברי הטוב בחלק הפחות מתויר של דיזנגוף (זה שבין קינג' גורג' לבין תרס"ט). תוך כדי הליכה נשר מהעץ שבשולי המדרכה מעין שביב/חלקיק עלה על כתפי, וחברי העמיד פנים שזה עכביש. הבחור רצה שאני אבהל. אתה יודע איך זה? שיחקתי אותה "קוּל" (על אף שבפנים היתה בהלה. חחח…), והסרתי את העכביש מעלי רק כדי לגלות שזה חתיכת עלה ירוק. אותו זה הצחיק.
אותי פחות. אז, מיכה, איחלתי לו שעוד באותו יום, אינשאללה, ינחת עליו עכביש ירוק כמו עלה מעץ. לא חלפה חצי שעה, ובעודנו יושבים בשדרות רוטשילד על ספסל (באמצע השדרה, היכן שממוקמים שני בתי קפה, ומקובצים כל ה"מאגניבים"), נחת עליו גם עלה (שלם וירוק) וגם עכביש ירוק-ירוק. שכה יהיה לי טוב.
עכשיו, מה תגיד על זה?
(הרי אם אגיד לך שיש אלוהים, אתה תספר לי שנשתבשה עלי דעתי ושזה מקרי לחלוטין, הא?)
🙂
שבת שלום, מיכה. וחג שמח!
שחר-מריו, גם אני הלכתי בערב שבת ברחוב ופתאום חירבנה עלי ציפור והבנתי מייד שאלוהים רומז לי שלא רצוי ללכת בגילוי ראש.
מועדים לשמחה ומעידות בששון בטיולי חול המועד
אה…לא, אהוד. הוא בסך הכל רמז לך שאתה צריך להתנקות כדי שתוכל לבוא נקי יותר לדו-שיח עם אנשים.
חג שמח!
אתה יודע, מי שרוצה לראות סימנים באירועים אקראיים יראה בהם סימנים ומי שלא לא. איני מחפש כאן אמת והוכחה מדעית – לוגית לקיומו של אלוהים. אני סיפרתי כאן סיפור מהחיים שהזכיר לי קצת את שלום עליכם וזה חייך אותי מבפנים. אל תצפה ממני ללכת ולהתפלל שלוש פעמים ביום. זה לא יקרה. זה משעמם אותי. בכלל עבודת הקודש מטילה עלי שיממון. היא קצת מזכירה לי פקידות ובירוקראטיה.
אמון , אמונה ואמנות הם אחים בנפש
והדבקת אותם בסיפור שלך באופן מלבב ביותר.
ותענוג לקרוא את תגובתה של שרה פרידלנד בן ארזה 🙂
ושחר מריו : איזה קטע מטורף 🙂
הרגשתי לגמרי את הלחץ והחרדה. אבל הזדהיתי במיוחד עם עניין האמון, המילה, האמת. הבטחה שניתנת, משהו שקובעים, הבנה שמגיעים אליה, זו המילה שלי והיא חשובה לי מאוד.
חברה תרגיעו!
לפעמים כבל של מצבר הוא רק כבל של מצבר.
הערת אגב: אף אחד לא מתייחס לכך שמיכה בעצם חילל את החג מייד לאחר שהביא את התמונות "המקודשות" והבלתי מטולטלות ליעד בזמן. מה אחר כך? הרי הוא נסע הלאה, הלא כן? שיהיה.
נקודת המפתח פה היא האמון שניתן במיכה והקדושה בה הוא מתייחס לאמון זה. זהו העניין: הקדושה מצוייה בכל מה שיש בין אדם לחברו. וכל המאמינים שמייחסים כוחות – על לכל ציפור שמלשלשת על ראשו של מישהו בערב שבת של שנה מעוברת, מה אומר כדי שתטלו קורה מבין עיניכם? כלום.
אתה יכול לכתוב את זה גם בשם שלך שמחון. לא צריך להמציא איזה יוסי.
לזה שאינו מזדהה, אבל חושד בכשרים. יוסי שמחון הוא אחי האחד והיחידי.
הי יוסי
לי כידוע אין בעיה לחלל את השבת. הבעיה שלי היא לפגוע במי שאינו רוצה לחלל את השבת ולהחטיא אותו. הלחץ שלי כמובן היה להביא אליו את התמונות בזמן. כשלעצמי, נהגתי די בשבת הזו (שאגב לא היתה שבת, אלא חג).
היי מיכה
הפנית אותי לבלוג שלך ואכן הלילה במוצאי חג שני של פסח התפניתי לקרוא את סיפורך וכן את התגובות-לא ידעתי שכל כך היית חרד בדרכך להביא לי את העבודות לתערוכה-
כמו שאתה מכבד את אמונתי רציתי שתדע שאני מכבד באותה מידה כל אדם-כל יהודי ומבחינתי כשהתקשרת לשאול אם אפשר להביא את העבודה בדקת האפס לפני החג לא חשבתיולא ציפיתי לרגע שתהיה מוטרד כל כך מבעיית הטילטול שלי-אני מאד מעריך זאת ושמח שאמן כמוך משתתף בתערוכה ומציג את העבודות שבחרתי לתערוכה שעוסקת בכיסוי ראש האישה ביהדות-