אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
שפה שקרמה גוף: 1 – כר הדשא
כר הדשא השתרע מקצה העולם ועד קצהו. קיסוס כיסה את עמודי האכסדרה.
הצללים העמיקו, ורוח נשבה בצמרות הסמיכות.
נשים שכבו שורות שורות במחלקת ההתאוששות; גברים נכנסו ובידיהם זרי שושנים.
העולם התכנס בין אור וצל, מפשיל את מעמקיו, מגלה את מסכותיו מבלי להסירן.
אז, בשעת דמדומים, נבראו קפליה של הבריאה: בתי שחי מבושמים, שושנים, עלוות, אופק. מסכות הערב היו רק מה שהן: פנים שאינן מעמידות פנים, פנים בכל מערומיהן, שאי אפשר להסירן מבלי להסיר את העולם עצמו.
כשנולדתי היה ערב. נשמתי מן האוויר המתוק, העולם נגע בי כמו מים בעור, ולבי היה גדול ממני.
מירכתי בית היולדות עלו ריחות כבדים של תבשילים חפים מתיבול.
איני זוכר את ריחה. היא אהבה ככל שיכלה, אבל גופה רחק ממנה. היא הביטה בי וידעה שחייה תמו. היה לה קר.
מכיוון שלא היניקה, דיברה. מחשבותיה הפכו למחשבותיי, מבטה למבטי. מלותיה היו תמונותיו הבהירות של העולם.
המלים היו חדשות חדשות, ובחנתי אותן אחת אחת כאילו היו צבעים או חיות. אחר כך, כאילו יש בכך מרפא, הייתי מביית אותן.
איך הופך המבט לזיכרון? איך הופך המגע לגעגוע? איך היד המושטת לשווא נסגרת ריקה על מלים?
בדרך כלל, כשאני מדבר עם אנשים, מלים מכסות אותנו בחזיון של תעתוע שפוטר אותנו זה מזה. אבל מלים שבפנים, שמאז, אינן מכסות ואינן חולפות, אלא קבועות כשמשות צימאון מעל חולות הדיבור הנודדים. מלים של קירבה, שנגעו כמו יד או שפתיים, עודן לוחשות שבועות נצח בחולפן על פניך. מלים של אהבה ופחד עודן טבועות כמכוות סימון בעיניים המבקשות אותן לשווא. מעט מלים כאלה רק מעממות את בעירת הלב למידה נסבלת, אבל כשאתה משנן אותן שנים כלחש מגן, הן מותירות אחריהן רק שכחה, רמייה וגעגוע.
שנים אחר כך עדיין הקיפה אותי במלים, אבל כוחן הלך ונקלש. הייתי מלא עד אפס מקום במלים ההן, הישנות, שהפכו למלותי שלי; גם מבלי להבין כבר ידעתי, שהמלים האלה הן שעמדו ביני ובין העולם.
השיחות של תוך ראשי מתנהלות מעבר לי, בפורגטוריום שבין העולם והמלים.
של מי כל הקולות האלה?
– לגיון הוא שמנו, אדון. שֵדֵי משפחה ושבט, שֵדי תורה ולקח, דיבוקים ודיבוקי דיבוקים, נוגשים ונוגשי נוגשים, בבושקות אינסופיות של מלים, דורות של טורפים ונטרפים שלא ניתן עוד להפריד ביניהם.
לעתים נדמה לי שאיני זוכר דבר מילדותי, מלבד הסיפורים שהיא עצמה חזרה וסיפרה לי. הסיפורים האלה, קרנו באושר בהיר, אבל היו מעוררים בי תמיד זעם מעורפל. היא סיפרה אותם וסיפרה, עד שהם הפכו לזכרונות.
אני מנסה לאחוז בזכרונות האחרים, האילמים, אבל הם חומקים מבין אצבעותי כמו קצות חוטים בלי חוטים, סתומים והרי משמעות. בזהירות, שלא להבריחם, אני עדיין מגשש אחריהם: קן של צוצלות על אדן החלון, מצנפת גמד אדומה, צלילי מפוחית, ריחו של ספר, צריבת סרפד.
ממנה למדתי, שאת החיים אפשר לספר: לברוא בזיכרון – ולהיזכר.
האם כל זה באמת קרה?
גם אם לא קרה, בוודאי משל היה. ובאיזה משחק אשחק אם לא בבניית החרדה של להיות מישהו? במה אשתעשע אם לא בלגו של האני? הבו לי את השקרים האמיתיים של הזיכרון, ולו רק על מנת שהתפוגגותם תעניק לי שוב את העונג שבחופש ממני.
הבּא : מלים
איזה כיף. אנחנו משחק. בתוכנו לגיון. אלו כרי הדשא והמילים בדרך. גם אני בדרך לאנשהו וקראתי במהריות רק בשביל לא לפספס את ההנאה שבקריאה שכאן.
ליל מנוחה וכמה נפלא ששפה קרמה לה גוף.
זהו מין יומן מחשבות שמתחיל כאן.
מן השפה אל העולם. פרק ראשון.
יומן מחשבות מקסים שהזכיר לי משהו בסגנון דומה ואולי מאותה מחרוזת מחשבות, שנדמה שקראתי בספר "מאין נחלתי שיריי" או אולי אפילו באינטרנט, או אולי בהקדמה לשיר טאהירה. (הזכון שלי גרוע ואני סומכת על עצמי שכבר בהמשך אבהיר). בכל אופן זוכרת ילד שגדל ורץ בשדות ולומד מילים ראשונות וחרוזים ראשונים. (תירס, בוץ-קוץ)
לאחר טיול בקורי הזכרון המתוארים כאן, החל מרגע הלידה שמתחבר יפה להיות גם תינוק הבריאה שאמא אדמה איננה יכולה להניק ולכן מעבירה זכרונות לילדה, מעבירה מילים ולידה שכבו עוד יולדות שיכולות להיות עולמות מקבילים שנולדו עם בריאת העולם, אבל בחזרה לתינוק שאמו מתקררת ומתרחקת כנראה גוססת ורוצה להשאיר כמה שיותר זכרון ממנה עד שהחיבור בין כאב המחסור באם לבין כאב החלשות הזכרון עם הזמן שעובר, מותיר את הגן חשוף למוח לתעתע.
בגן הזכרון שלי הצבתי בין היתר גנן שיעשב את השוטים וישקה את הפרחים וכך כל עוד גן הזכרון פורח אין לי סיבה לברר האם מה שנח שם הוא אמיתי או דמיוני או השאתי.
ואם נניח מצאתי שם צלקת מכוערת אז בגן הזה יש גם מאפרת מצויינת שמעלימה אותה, ואם אני ממש מתעקשת לעשות מאיזה זבוב פיל יש תמיד את הקול של אבא שלי בפינת הגן: "שלא תחפש בחיים שלה דרמות, החיים שלה בסדר גמור".
וכך השדים והדיבוקים הנוגשים והטורפים משתעממים מחברתי הורודה ומשאירים לי את ניהול הגן באיזו תדמית שמתחשקת לי.
סיגל, התגובה שלמעלה לא הייתה אלייך, אלא מעין הודעה. זהו באמת מין יומן מחשבות, לא התחלה של רומן.
שום אמא לא גססה פה, חס וחלילה, אם כי אפשר לברוא גם זיכרון כזה 🙂 מעדיף לא להסביר מעבר למה שכתוב פה.
וקול האלהים שמתהלך בגן שלך הוא קול נפלא.
הכתיבה יפה וציורית,אך יש לי תחושה שנפלתי באמצע הסיפור
שלומית, לקריאתך את לגמרי צודקת. החל ב"איך הופך המבט לזיכרון?" זה לא ממש סיפור, למרות שהנרטיב חוזר אחר כך.
אבל כמו שכתבתי למעלה, אין פה כוונה לכתוב רומן או שרשרת סיפורים קצרים, ובהמשך החלק הנרטיבי עוד יפחת. זהו 'יומן מחשבות'.
טקסט טעון ועבות שצריך לחזור אליו. בנתיים קראתי מהר כשאני באמצע עריכת מחזור שירים ארספואטי
"על המלים"– כמה מתאים.
מוזמנת לחזור 🙂
דומה שיש כאן זכרונות מתקופה מאד מוקדמת של החיים. מה שאינו מפתיע – אני זוכרת שקראתי כאן זכרונות אפילו מהתקופה שקדמה לחיים 🙂
השאלה מה ממה שאנחנו זוכרים הוא אכן זיכרון שלנו, ומה מזה הוא סיפורים ששמענו ואימצנו לנו כזיכרון שלנו, היא אכן מטרידה לפעמים, ותשובה ברורה כנראה אין.
עדה, חושב שכבר עניתי לעצמי על השאלה הזו בדרך ההתנסות.
הזכרון מתעתע כי ההיזכרות היא לרוב מעין תיוק של חוויה. אבל יש דרך לא להיזכר אלא פשוט לחזור למקום ההוא שהיה – באופן חווייתי לגמרי.
אני אוהבת את הפרוזה שלך, אמיר. זה יפה וענוג ועצוב ומלא קסם וריחות.
תודה, יעלה. אבל לא מבטיח שזה ימשיך להיות פרוזה 🙂
במקום שאין שעון ואין זמן, אפשר ליצור עתיד, אבל אפשר גם ליצור עבר. רק מלהביט בתסריטים האפשריים, עבר או עתיד, ניוושע..
ממילא יש רק הווה קטן ביד…:)
האם הבנתי נכון?
מרגשת כמו חלום, הכתיבה שלך.
עכשיו אחזור לחלום שלי, אולי הוא ימשיך את החלום הזה והירווחתי..:)
(בבקר ממילא לא אזכור שהתעוררתי)
פרוזה לירית יפהפיה המתארת את מסע האני מהטרום ורבלי לוורבלי. פרוזה ספוגה ריחות שושנים וניחוחות תבשיל , והזכרונות היו או לא היו או שמא הם משחק- הרהורים ,תהיות על הולדת המילים, אותולגיון מילים חמקמק. כה אהבתי , אמיר, נשא אותי אל מחוזות רחוקים כמו באגדות.
מרתק ומיסתורי. אקרא שוב. תודה
השקרים האמיתיים של הזכרון – איזה אוקסימורון יפה
דורש מחשבה
שלום חנה.
מה שכתבת הזכיר לי את שירה של יהודית רביץ שאותו אני מאד אוהבת. לא מצליחה לשחזר את המילים המדוייקות אבל זה הולך בערך ככה"שקרים קטנים שקרים … בתוך הנפש נחבאים.
על פני חבצלות… ושלל הפרחי ה..שוחים הם אט על פני ה.. שוחים הם עצומי עיניים. שקרים קטנים בתוך הנפש נחבאים" .וההמשך גם מאד יפה.
וחשבתי על זה שבכתיבה ויצירה יש לפעמים חיפוש אחר אמת ולפיכך נכונות לעמוד מול השקר,
כל כך הרבה פעמים יש בזכרון עצמו סילוף של האמת כי מה אדם יכול לזכור אם לא את המציאות כפי שהוא עצמו ראה אותה. סובייקטיבית.
בעונג, חנה. שמח שלשם זה לקח אותך 🙂
אי אפשר להפסיק לקרוא שוב ושוב…בכל פעם נגלה פרט חדש בתמונת התודעה הזו, המלטפת. הלוואי ויהיו עוד המון מילים כאלו, אמיר.
בתגובה הראשונה השכל מגן על הרגש ומנסה להבין. אחר כך זרקתי אותו וזה מדהים לשייט שם בלי להסביר.
ואין צורך בהגנות פה 🙂
נכון…זה מה שניסיתי להגיד. המילים מרחפות סביב כמו ציציות הזרעים של הסביון. (מה שנקרא סבא סביון)
:)))
כן, הבנת נכון, תמי, ואני מניח שהתכוונת פה לחלום מסוג אחר 🙂
תודה, תמי.
בהווה הקטן הזה שביד ישנם כל הזמנים.
הקטע מעלה לפי הבנתי את השאלה ממה מורכב הזכרון שלנו (שהוא בעצם מי שאנחנו). האם הוא אמיתי ,האם הוא סופר לנו ,האם הולעטנו בו?
מעניין לאן הקטע יוביל, האם להרהורים נוספים או שהוא תחילתו של ספור מסע.
המשך יבוא, גיורא. אתה מוזמן.
טקסט יפהפה על הולדת השפה, לירי ובהחלט מממש את האמרה ששירה ומילים הם פעולה ועשייה ובריאה של עולם, ובין אם זה קרה באמת או לא קרה או משל היה – הזיכרון הזה יצר מציאו.ת
ועוד דבר ממליץ לקרוא את המסה של רולאן בארת' על ההנאה שבקריאה, The pleasure of the text על הטקסט כגוף המנהל יחס ארוטי עם הקורא שלו.
מכיר, מוישלה. המלצה במקומה.
תודה מוישלה, וזו בעצם הנקודה, שהמלים יוצרות מציאות לעתיד וגם לעבר באותה עוצמה.
היה או לא היה? שפה שקרמה גוף. איזה פינג-פונג יפה, אמיר, בין המילים למציאות. המחשבה לעולם.
הפינג פונג הזה מתרחש כל הזמן, תלמה, זה רק אנחנו שלא שמים לב 🙂 תודה
מיסתורי חידתי ובינתודעתי
תת הכרתיוטבע וחוץ ופנים של גוף ושל פנים
דפנה, טוב, ככה אנחנו עשויים בעצם, לא?
מאוד מאוד יפה הקשר והמרד שיוצר את המציאות האמיתית , לרגע. כתיבה שנוגעת .
איזה מרד מירי?
המציאות האמיתית מתעתעת ב"אמת", וזו כמובן, אמת מסדר אחר 🙂
הבו לי את השקרים האמיתיים של הזיכרון, ולו רק על מנת שהתפוגגותם תעניק לי שוב את העונג שבחופש ממני.
לא מרד- חופש .
אתה צודק ההתפוגגות שבאה מהמציאות שהיא סיפור חדש אולי יוצרת את החופש ולא ההיפך.
חשבתי שיש מוצא באמצעות מרד,אבל המציאות היא המורדת והאני כבר עמוס זכרונות מעובדים.
:)))
המציאות המורדת היא האופוזיציה של האני, לא? שבתוכו ומחוץ, מירי.
אמיר איזה קטע כתבת, בעקבות הזכרון האבוד בסגנון שלך, לירי ועמוק
תודה, חני. הזכרון בדרך כלל אבוד, כי הוא לא חוויה בזמן אמיתי.
במקום לזכור אפשר לחזור – ולחוות מחדש. אפשרי.
איך לחוות מחדש ? יש טנקה שאומרת "זכרונות כמו ירקות קפואים שאין להפשירם" אני חושבת שאפשר לחוות משהו דומה או חדש אבל לדעתי אף פעם לא לחוות מחדש,
זכרונות הם כמו ירקות קפואים שאין להפשירם? 🙂
זה נכון, חני.
אבל לחזור מנטלית לחוויה הוא סוג אחר לגמרי של מצב מנטלי. אפשר לראות, לשמוע, להריח, לחוש חום וקור, וכו'.
חוויה בזמן אמיתי היא תמיד זיכרון, שכן הכל חולף כל העת בהרף עין.
הדברים חדים עד כדי האפשרות לומר שללא זיכרון לא היינו חווים חוויה כלשהי.
גיורא, הזכרון הוא פונקציה חשובה במערכת המנטלית שלנו, אך לא היחידה. מנסיוני, ישנו מצב שבו אתה חווה את העולם בזמן הווה ללא שום צורך בזיכרון. זהו מצב שבו אינך חושב את העולם אלא עד לרשמי החושים ולמחשבות. פאזה מנטאלית שהיא גם מאוד מאוד נעימה ושמחה. מומלץ 🙂
גם בחזרה לעבר ישנן אופנים שונים: אפשר לזכור פרטים של מקרה כאילו מספר, ואפשר לחוות מחדש כאילו הלכת לשם במידה מסוימת. זהו שימוש בפונקציות מנטליות די שונות.
יפה יפה יפה יפה.
מזכיר את בעקבות הזמן האבוד.
ליבך שהיה גדול ממך כשנולדת.
ואמא, אמא, ועוד פעם אמא.
והמילים של אמא, והזכרונות שמסופרים לך ונבנים כזכרונות.
לא רוצה להמשיך לפרוט לפרוטות,
אני אוהבת את הסגנון הזה.
חדש ?
רונית, ספרתי ארבע פעמים אמא בתגובה שלך. אפילו בשבילי זה יותר מדי 🙂
הבעיה עם זכרונות שהם כמו סיפור, לא כמו מקום של חוויה (חדה או עמומה, לא חשוב). בחוויה אין ספקות, אבל הזיכרון, מופשט מחושים, הוא רק גרעין לברוא ממנו.
אם כך, כנראה שהמלה אמא או אמא בעצמה, היא התרופה שלך.
נסה ולא תתאכזב.
חוצפן שכמותך 🙂
רונית, ארבע אמהות זה עוד מעט, בהגדה.
אמא יש רק אחת 🙂
הקטע הזה נורא יפה ומעורר הרבה תחושות רכות וטובות. ומשם היתה התגובה הראשונית שלי.
הציניות קצת הורסת לי.
יש הרגשה אצלך שקשה לך להכיל לפעמים את הטוב הפשוט, את הסוכר.
את צודקת, רונית. תודה על תגובתך ומתנצל על רוח ההיתולים שאכן לא היתה במקומה.
משש מעורר זכרון ראשוני כמו,ריח משכר של ורד או השיר פרח נתתי לנורית, שנהגה לשיר בהיותי ממש קטנטנה.אמיר רחות וצבעים מזכרים נשכחות ואולי לא
אלה קפסולות של רגעים נצחיים, רקפת.
היו או לא היו?
אין רגע בחיינו שאנחנו לא שותפים פעילים ביצירת החוויה שלו.
מאוד אהבתי את הקטע הזה. כמו רוח אתה כותב, כמו שאנשים מתארים חויות על-גופיות שלאחר מוות קליני. אבל אתה עושה את זה על לידה. נפשך ריחפה מעל ברגע ההוא? קסום ומדהים!
ומה שעוד הפליא אותי הנגיעה בזכרון באימך מבלי לכתוב בקטע פעם אחת (כך נדמה לי, לא?) את המילה "אמא". זה כל כך צרוב בטקסט, מבלי לכתוב את זה מפורשות.
"לגו של האני", גדול!
לוסי, ודאי שריחפה. כולנו ריחפנו אז 🙂
השפה… במובנה המוחשי יותר, היא היא הלגו של האני.
ועל אמא לא אומר יותר ממה שיש פה. הטבעות כאלה מטיילות אתנו הלאה לאורך הרבה חיים.