מיכל ב. עושה כביסה ועוד דברים
הכול נאמר, נכתב, צויר, פוסל , חורז ושורר על המשפחה – שלד הזהות של כל אדם, פצעיו ואהבותיו, זיכרונותיו הנוכחים בכל עת, חלומותיו וסיוטיו, שמחות ועצב, התחלה ופרידה – הולך האדם ממשפחתו אל משפחתו והלב איננו מלא. במערבולת שאין לה סוף – צעירי המשפחה ימשיכו אותה אחריו וכך עד דור אחרון.
אני מביאה לכאן מקבץ משפחות אומנותיות מתוך אינספור דוגמאות.
המשפחה הפכה לנושא מועדף בסוף ימי הביניים ובתקופת הרנסאנס – העשירים העירוניים הזמינו תמונה של המשפחה הקדושה כביטוי אידיאלי לעולם המשפחתי השלו, ההרמוני: כך שדימוי היה קיים עוד הרבה לפני המצאת תקשורת ההמונים – מהיצירות הקטנות והביתיות נדדה המשפחה הקדושה אל אולמות הקתדראלות והיכלי הקודש, כשאחד המובילים והידועים ביניהם הוא רפאל.
במאמר מוסגר אומר שישנם ביטויים משפחתיים גם באומנות יוון, רומא ובאומנות ההלניסטית: על מצבות באתונה, למשל, ישנם תיאורים אידיאליים של המשפחה, ועל מצבותיהם של ילדים קטנים נחקקו דברי צער הקורעים את הלב.
הנה לדוגמא תינוק הנפרד מאמו המתה, משנת 750 לפנה"ס.
האישה המרכינה ראש אופיינית גם לאבל האם על מות התינוק – תופעה רווחת באותם ימים, שבניגוד לדעה שהשתרשה – היו מקור לצער איום גם בתקופות בהן מות תינוק היה דבר שבשגרה:
בשנת 1962העיתונאי וההיסטוריון הצרפתי פרסם את הספר –
Philip Aries, Centuries of Childhood: A Social History of Family Life
אריאס בחן תמונות, מסמכים, ספרות ועוד ומסקנתו הייתה שבני העולם הפרה-מודרני לא הכירו בילדות כבשלב חיים נפרד, אלא ראו בילדים "אנשים קטנים".
אריאס הסתמך, בין השאר, על דמויותיהם של ילדים באומנות, שנראו כמבוגר בהקטנה. לטענתו הורים לא הרבו להקשר רגשית לילדיהם בשל תמותת התינוקות והילדים הנרחבת.
דוגמא לתמונה שכזו (1500):
הספר עורר עניין רב ובעקבותיו התפרסמו אינספור מחקרים שהוכיחו כי הורים הרבו להקשר לילדיהם, חוו צער נורא בלכתם, ומיאנו להינחם – הכנסייה הקתולית אף נזפה בהורים על היגון העמוק שלהם כך למשל כותבת שולמית שחר "שלנו" בספרה "ילדות בימי הביניים".
שחר מראה כי היחס לילדים היה רב-פנים: היו דאגה ואהבה לצד התעללות והזנחה.
ומי לנו בעת הפוסט-חדשה כי נלין על אנשי ימי הביניים.
כאמור, המשפחה תופסת מקום משמעותי יותר ויותר בתקופת הרנסאנס ונודדת מתמונות הבית לכנסיות.
אחת הדוגמאות המופלאות והחדשניות לתיאור "המשפחה הקדושה" הוא ציור התקרה של מיכאלאנג'לו בקפלה הסיסטינית. בפאנלים הצדדיים מופיע משפחתו של ישו עם ישו התינוק. אין בציורים הללו זכר להרמוניה, לרוך ולחמלה של ציורי "המשפחה הקדושה" המקובלים.
אנו פוגשים משפחה פשוטה ומותשת, בין ההורים אין קשר-עין וגם הילד ישו לא מעניין במיוחד את ההורים.
מריה מתוארת כשהיא ישנה שינה כבדה, או כשהיא יושבת ובוהה בייאוש – ישו השובב כנראה פיזר את הבמבה על כל הסלון .
בתקופה בה צייר מיכאלאנג'לו את הפאנלים הללו, הוא היה נתון במתח משפחתי גדול. אחיו הצעירים ממנו הקשו על ניהול האחוזה המשפחתית, באו אליו בדרישות כספיות ולא התמידו בעסקי הצמר שייעד להם ומימן עבורם.
במכתבים מאביו עולות שוב ושוב טענות כנגד הבנים.
המתח וחוסר ההרמוניה המשפחתית מתוארים להפליא בקפלה הסיסטינית.
(הפאנלים הללו קטנים וצדדיים, מה שמסביר כיצד התיאור הלא מחמיא הזה הצליח לקבל אישור לתצוגה בוותיקן)
(הפאנלים הללו קטנים וצדדיים, מה שמסביר כיצד התיאור הלא מחמיא הזה הצליח לקבל אישור לתצוגה בוותיקן)
דמות אומן אחרת שהיא כמראה הפוכה למיכאלאנג'לו, היא כמובן דמותו של רפאל.
רפאל שהיה איש רעים להתרועע, בעל מזג חביב ונוח ובעל ראיה אופטימית (בניגוד גמור למיכאלנג'לו), מביא לשיא של רוך והרמוניה את תיאורי המשפחה הקדושה. כמקובל עיקרה של המשפחה הוא האם והבן, כשהאב הזקן כלל אינו מופיע או שהוא מופיע למרגלות/ בצידי האם והתינוק השמנמן.
רפאל הקפיד על תיאור נטורליסטי של האם הקדושה והבן הקדוש, כאילו הרגע בחר את בת הכפר היפה ביותר בכפר טוסקני והפך אותה למודל. המרחק בין האם והילד הביזאנטים (שהיוו השראה ראשונית לציירים האיטלקיים) מעולם לא היה גדול יותר.
משפחה אחרת היא משפחה מהחלק הצפוני של אירופה – אשתו וילדיו של הנס הולביין הבן .
הנס הולביין היה צייר פורטרטים וירטואוזי שהיטיב לקלוט ולדייק בפרטי הפרטיים ולצייר דיוקנאות ריאליסטים עם הבנה פסיכולוגית מעמיקה של הדמויות המצוירות.
הנס הולביין היה צייר פורטרטים וירטואוזי שהיטיב לקלוט ולדייק בפרטי הפרטיים ולצייר דיוקנאות ריאליסטים עם הבנה פסיכולוגית מעמיקה של הדמויות המצוירות.
תמונת רעייתו וילדיו (אנגליה 1533)מתכתבת עם ציורי המדונה והילד, אך מוסיפה להם גוון ריאליסטי: קל להבחין כי האם אינה האם הקדושה הענוגה והרגועה. הילד מביט אל אמו במבט המוכר המייחל לאם, כשהיא בוהה נכחה וודאי שואלת את עצמה מתי יגדלו כבר הילדים הללו. התינוקת היא כמעט העתק של אמה – האם רומז לנו הולביין על עתידן הקשה והעצוב של הילדות כאמהות לעתיד?
צייר משפחתי ואיש משפחה ידוע הוא רמברנדט ואן ריין: מעקב אחר הדיוקנאות העצמיים הרבים שלו מציג את המעבר ההדרגתי מנער עליז ומלא בטחון עצמי לאדם זקן, נידח, עני, שבור לב , מבוזה וכואב על מותם של נשותיו וילדיו היקרים לו.
נביט לרגע על "ברכת יערב לנכדיו".
השנה בה צויר הציור , 1656, הייתה השנה בה הכריז רמברנדט על פשיטת רגל לאחר ששקע בחובות כבדים. כל זה אירע זמן קצר לאחר שנודה מהכנסייה הקלוויניסטית לאחר שהמשרתת שלו ילדה לו בת מחוץ לנישואין.
המבט המהורהר של הדמויות, החמלה, רגע הפרידה מקבילים בעיני לפרידה של רמברנדט מחיי הנוחות כחלק מקהילה מכובדת (בעיני עצמה). רגע המוות הקרוב מקרב בין הדמויות, שקל להבחין בקשר הנפשי ביניהן. רמברנדט, שהכיר את כאב הפרידה מבני משפחה אהובים מקרוב, ועמד בפני פרידה מהחיים כפי שהכיר אותם עד אז, מתעלה אפילו על עצמו בתיאור הרגע כקדוש ובכל זאת אנושי מאוד.
ייצוג אחר של המשפחה באומנות של רמברנדט, היא רישום מהיר משנת 1640, בו מתואר פעוט ששתי נשים (אם וסבתא? אחות גדולה ואמא?) מלמדות אותו ללכת.
מלבד היכולת עוצרת הנשימה של רמברנדט ברישום, עולה כאן תמונה אינטימית ומקסימה, רכה ומוכרת לכל. כמה רוך ואהבה ישנן במספר מועט של קווים – הסיפור של גידול ילד ואהבה אליו מתואר כאן באופן מושלם כל-כך שאני חשה שכל מילה שלי רק מקלקלת.
בפעם הבאה אמשיך מפרנץ הלס לעולם המודרני – האימפרסיוניסטים והבאים אחריהם בואכה האומנים הישראלים.
הגדרת המשפחה שבפתיח שלך – עוצרת נשימה!
מחכים ומושכל ,מיכל, נהניתי
מסכימה
היא אף האירה לי דבר מה.
תודה, מיכל.
רשומה מעניינת, מיכל, תודה לך.
סקרנית להתפתחות ושינוי אפיוני המשפחה עם השנים. אין לי מושג איך טיפלו בכך באמנות המזרח (אולי אבדוק בגוגל).
אני מתבוננת בתמונות, תרבותיות, שמורות ומהוגנות, וצפה לי "ארוחה משפחתית" של נורית ירדן…
מצפה לפוסטים הבאים שלך.
תודה חנה וחנוך.
תודה סמדר. לא חשבתי על נורית ירדן וטוב שהזכרת אותה. היא סיפור בפני עצמו – מסע סבוך במיוחד לתולדות המשפחה, האומנות, העיוות ואחוות האוכל. מגיע לה פוסט, לא?
מגיע לה בהחלט!
נחשפתי ליצירתה של נורית בעקבות פוסט שפרסמה חמוטל גרייף ירון על "ארוחה משפחתית" בקפה דהמרקר. זו יצירה נפלאה. אם תרצי אצרף קישור.
סמדר – אשמח לקישור.
הנה
http://cafe.themarker.com/view.php?t=336813
הבלוג של חמוטל מרתק!
תודה מיכל על הרשימה היפה הזו ובמיוחד על הרישום הנפלא שלא הכרתי של רמברנדט, הצייר האהוב עליי.
ואני אשתדל להעלות הערב סיפור מימי הביניים על אבלה של אם לתינוק.
תודה ענת . בעיני הרישום הזה של רמברנדט הוא מהפסגות הגבוהות ביותר, וגם עלי הוא אומן אהוב.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שנתקלתי ברישום – הנה השלמות!
אגב, בני שאוהב ספרי אומנות ישב ודפדף בספר על רמברנדט ונעצר ברישום הזה. שמחתי כמובן.
אני מחכה לסיפור.
סיור מרתק, מיכל. אחכה להמשך.
אגב, לא רק שברור שכשתמותת ילדים היתה גבוהה יותר המערך הרגשי היה בהתאמה – ביוון העתיקה (בערך בתקופה שממנה התבליט) היה כנראה נהוג גם רצח תינוקות-בנות כמו בסין והודו בימינו.
כדאי גם לומר שמה שאנחנו מכנים "משפחה" הוא מערכת שדי השתנתה לאורך הדורות. משפחה אתונאית או רומית היתה למעשה פרט בתוך בית אב, ואילו על משפחה ספרטנית בכלל קשה לדבר במונחים שמובנים לנו חברתית ורגשית.
תודה אמיר.
הפקירו ילדים פגועים, בנות וילדים שנולדו מחוץ לנישואין. לעתים הם אומצו ע"י זוגות חשוכי ילידם ולעתים…
המשפחה האתונאית שונה משלנו מאוד, הרבה יותר מזו הרומית (למרות שברומא היה מותר חוקית לאב לרצוח את ילדיו, חוק שלמעשה כמעט ולא יושם).
בכל זאת מסגרת החוק הרומית קרובה אלינו יותר מהמסגרת האתונאית.
מעניין גם לציין שאצל היוונים האבות היו מבוגרים (סביב 30) שלאחר רומן עם נער צעיר עברו לשלב הנישואין (לרוב). הסבים המיועדים היו כתוצאה מכך מבוגרים גם הם, והם התחננו בפני הבנים להינשא כדי שיזכו לנכדים. רומן מתמשך עם בן זוג זכר, שחרג מהמקובל, לא התקבל בעין יפה, למרות המיתוס של פוקו.
והספרטנים? אני עוד חולמת שנגלה איזה ספרטני שלא יכול היה להתאפק וכתב כרוניקה.
מיכל, ידוע לנו לא מעט על הספרטנים.
לאחר הרפורמה המיוחסת לליקורגוס וכיבוש הפלופונסוס הם הפכו למין קומונה ומוסד המשפחה נעשה די שולי.
זה לא רק שמגיל צעיר בנים עברו ל"עזרת גברים" ובילו שם עם גברים אחרים את מרבית זמנם גם לאחר שנישאו, אלא שגם לנשים היה משום כך חופש שלא היה עולה על דעתו של אתונאי. לאתונאי היה מותר לחסל על המקום מאהב של אשתו, ללא משפט, ובלבד שתפס אותה עם שני עדים. בספרטה לעומת זאת נשים היו חופשיות להתאבק בעירום, להביא ילד לגבר שאינו בעלן (בהסכמת הבעל!) ולנהל רומנים ביניהן.
המציאות הספרטנית היא שעברה אידיאליזציה אצל אפלטון ב"המדינה".
הרישום הזה נהדר – במיוחד, בעיני, הדמות בצד שמאל (הכי מעט קווים!), שהיא מלאת תנועה והבעה. אפשר לראות שהיא ממש משדלת את הילד ללכת לכיוון מסויים.
תודה עדה. זה באמת נפלא.
פוסט יפה מיכל מגדיל את הראש ומרהיב את העין.
המלאכונים בתחתית התמונה של רפאל אלו אלו המלאכים המופיעים על כל ה"פרסים", המדבקות ושאר הפיציפקעס
תודה ריקי – כן המלאכונים – החלק הכי מוצלח ביצירה הזו. זכו לתהילת עולם על חולצות טריקו, עפרונות ו"פרסים" ומגיע להם.
מרחיב לב ודעת
תודה לאה.
מרתק מיכל .
תודה מיכל נהניתי . ציורים ורישומים שאני לא מכירה כמו הולביין והרישום של רמברנדט.
מיכל יקרה
את מאמרך המרתק שמרתי. מחכה לפרק הבא. הכי כבש את לבי הרישום הקטן של רמברנט האלוף שבאלופים. גם אהבתי את מה שכתבת על הולביין. שמת תמונה מכאיבה.
אנא המשיכי להעשיר את הבננות.
חג שמח
תודה אביטל , מירי ואיריס – המשך יבוא .
הרשימה מעניינת מאוד, ונשאלת האלה: מה מהציורים הוא "פוזה למצלמה" ומה משקף הווי של מציאות? הרי כולנו מכירים את תמונת המשפחה הלכאורה מלוכדת, שיוצאת מסף דלתה אל הרחוב, או נצפית באירוע – ולא היא;
הי לבנה ותודה.
כן כמובן שתמיד היו מיתוסים ופאסון ולעומתו המציאות.
ניסיתי להביא משניהם. היום האומנות עוסקת בעיקר במציאות ובפירוק המיתוסים.
מיכל, עוד אין לי זמן לקרוא ממש ואחזור לזה עוד כמה ימים אבל בינתיים נראה מרתק ואני כבר שלחתי הלאה לחברים. תודה. פורים שמח. א.
קריאה נעימה וחג שמח אומי.
איזה יופי של מאמר הכנת לנו! מאוד נהניתי מהחתך האמנותי הזה.האמת, אפשר לכתוב דוקטורט על זה…
בס"ד
שלום מיכל
נהנתי לקרוא, מעניין.
מחכה בקוצר רוח להמשך 🙂
אמילי