בננות - בלוגים / / האחת והיחידה?
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

האחת והיחידה?

 

 

השיר מובא כאן בעקבות הדיון שלמטה בנושא ההתאהבות (שהחל בפוסט ואיני זוכר דבר, רק זה). 
מה אתם חושבים, שווה?
 

 

מָנוֹחַ

 

אֶלֶף שָׁנִים הִתְהַלַּכְתִּי כָּאן,

יוֹמָם וָהָלְאָה הִרְחַקְתִּי נְדוֹד.

מִמִּדְבָּרִיּוֹת אֶתְיוֹפְּיָה עַד אַרְצוֹת הַהִיפֶּרְבּוֹרֵיאִים

מֵחוֹפֵי אִיבֶּרְיָה עַד אִיֵּי הַמִּזְרָח

        עָשִׂיתִי דַּרְכִּי בֵּין מַרְאוֹת הַחֲלוֹם.

 

בְּחַצְרוֹת אָבָלוֹן נָטִיתִי לָלוּן,

בְּאָהֳלֵי הַחָאן הָיִיתִי אוֹרֵחַ,

בְּלֵילוֹת חֲשׂוּכֵי מָנוֹחַ שׁוֹטַטְתִּי

בְּעִירוֹ שֶׁל קֵיסַר הַשָּׁמַיִם.

בִּשְׁבִילֵי אֲרָרָט וְאוֹלִימְפּוֹס טִפַּסְתִּי,

עָלִיתִי לְמֶכָּה, וָרָנָאסִי, יְרוּשָׁלַיִם.

 

מֵחוֹמוֹת בִּיזַנְטְיוֹן, מִצְּרִיחֵי גְרָנָדָה

עַד קַצְוֵי הָעַיִן הֶאֱרַכְתִּי מַבָּט:

רַק מַרְאִית אַחַת,

   וְלוּ לְבִיעָף,

בִּקַּשְׁתִּי – וְאַיִן.

 

אֶלֶף שָׁנִים הִתְהַלַּכְתִּי כָּאן,

יָמִים וְיַמִּים הִפְלִיגוּ עֵינַי;

עָיַפְתִּי זֶה כְּבָר, סְבִיב אֶרֶץ וּמַיִם

סוֹבְבִים הַחַיִּים, אֵין הֶרֶף.

 

עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת חִפַּשְׂתִּי אַיֶּהָ,

תּוֹעֶה, אוֹבֵד, קָרַבְתִּי מְאֹד.

כְּפֶסַע מִמֶּנָּה, כְּצִלָּהּ אַחֲרֶיהָ,

לֹא נַחְתִּי מִסֹּב עַל פִּתְחֵי הַמַּרְאוֹת.

לְשָׁם וָהָלְאָה – לֹא כָּאן, לֹא כָּאן –

לְשָׁם וָהָלְאָה.

לֹא כָּאן.

 

 

 

* הִיפֶּרְבּוֹרֵיאִים: על פי היוונים, עַם אגדי ששכן בארץ שטופת שמש מצפון לרוח הצפון.

* אִיבֶּרְיָה: שמה העתיק של ספרד.

* אָבָלוֹן: האי האגדי שאליו נלקח המלך ארתור לאחר מותו.

* קיסר השמים: תוארו של קיסר סין.

* וָרָנָאסִי (או בֶּנָארֶס): עיר קדושה, בת כארבעת אלפים שנה, בהודו על גדת נהר הגנגס.

 

מתוך "מוזיאון הזמן", הקיבוץ המאוחד 2007

175 תגובות

  1. לפעמים אני מתמלאת מיופים של פרחים, או מוצפת ברגשות חמים לסביבתי, אבל יודעת, שיכולה להסתגר בבית מוגף תריסים בלי שום שמש, או פרח, או צהלה של ילדים, ולהיות המאושרת בנשים, כשאיש העונה לתואר 'אתה' נמצא בחיי. ונכון, אין זו אהבה גדולה שיכולה להתקיים בלי אוכל מים ומין, אלא בדיוק ההפך, אוכל, מים (שניתן לשדרג ביין), מין ומשחקים הם כמו רגש שמתחיל מתענוגות הגוף, אלו שיוצרים את הקירבה, שגורמים שמחה, שנוסקים ומקרבים אל פסגות של אושר שאולי אפילו אין דומה לו בקשת המטפורות המספרות אהבה.
    ויש עוד מילה מטעה…'התאהבות'…באופן אישי אני לא ממש מחבבת אותה, והיא לדעתי עוד מילה שאנשים נוטים לכנותה בטעות אהבה, והיא לא זו ולא זה, אלא סתם גורם מיותר בחיים לסבל וכאב או לאכזבת ההתפקחות (למרות כל ההוא וההא שבתחילתה).
    :0)

    • סיגל, אני בעד…
      ובקשר להתאהבות, פעם חשבתי שזו מלה לא מוצלחת, כי הבנתי אותה כדרך ההדרגה והתהליך (כמו התאדם, התבהר וכד') אבל אפשר להבין אותה באופן אירוני והפוך להוראה הבסיסית (כמו 'התחסד', 'התהלל') או כפעולה חוזרת (כלומר אהב את עצמו, או גרם לעצמו אהבה).
      לכן אולי you fall in love ואחר כך out of love ולא פעם עם ייסורי גמילה לא קטנים. אולי זו מין הרעלת הורמונים, שדומה לסם (טבעי!) וגורמת לאופוריה זמנית. כמו סם היא גם גורמת לאנשים לא פעם לאובדן שיקול דעת והחלטות מוטעות, ויש בה עונג וסבל בבת אחת.
      אולי כדאי לצרוך את הסם הזה במינונים קטנים 🙂

      • מענין ומעולה נושא ההתאהבות, סוג של רציה סבילה מענגת עוצרת זמן.

        והרי אתה יודע שאלוהים הוא לא נצח הוא כאן ועכשיו כמו אהבה והתאהבות. כל עוד אני בה אוחזת, עליה גולשת חיי, אהובי הוא אלוהים. אנני נזירה גלילית אך רוח חופי-כפר-נחום בנשמתי זוכרת אותו, אהבתי אהבתו

        • אמיר אור

          הנצח עשוי מכאן ועכשיו אבל בלתי פוסק, לא בזמן… ככה גם אהבה והתאהבות נותרות טבועות בעכשיו של הנפש.
          חופי כפר נחום, שירה?

  2. חגית גרוסמן

    כמו הכותרת שבחרת לשיר כך הוא מתחיל ומסתיים בחידה שטרם הצלחתי לפתור. אך אינני זקוקה לפתרון משום שהשיר הוציא אותי למסע אודיסאי על פני הפלנטה ובנשימה אחת הייתי בכל היבשות.
    זו כוחה של שירה שנוצרת מהתבוננות בעולם, היא החדר והחלון אשר דרכו ניתן להתבונן מבלי לקום מן הכיסא.

    • חגית, תודה על תגובתך לשיר – אם תרצי את מוזמנת לא רק למסע אלא גם להצטרף לדיון על "החידה שטרם הצלחת לפתור" שאני מעביר לכאן.

  3. אצלי לא ממש נכנס עניין המינונים לתוך תבנית מוצלחת. יש דברים שאני מסווגת לפי צבעים של שחור ולבן בלי צבעי ביניים והתאהבות היא אחת מהם. חושבת שזה הטבע שבנה אותנו כאלה, תמימים בהתחלת החיים לשם הבטחה של כל עניין הרביה הזה. שני ילדים שמתאהבים, מתחתנים ונולדים להם ילדים אם האב הזה הוא גם חבר וגם אבא נפלא גם בלי פרומונים זה ממש עניין של מזל, אבל בגיל מבוגר יותר חושבת שאפשר ועדיף לבחור את המובחר בעיניים פקוחות, ואם אין בנמצא אז תמיד עדיף לאהוב את עצמך מספיק בשביל שזה יספיק, ולא יהיה צורך בפשרה לשם היות האדם עם מישהו.
    נזכרת שהכרתי חבר טוב שלי לחברה ובאיזשהו שלב היא התחילה לומר לי שהיא מרגישה עקצוצים של התאהבות בעוד שהוא הסביר לי שהיא לא ממש מוצאת חן בעיניו. אז איך? מה גרם לה להתחיל להתאהב בו? לשמחתי הסיפור הזה נגמר מהר לפני שהגעתי לאסוף את שבריה עם יאה.
    ושוב לסיום…:0)…פעם שמעתי אומרים שהסרטים הרסו להרבה נשים את החיים, רוצות רומן רומנטי, אבירים על סוסים לבנים ואושר ועושר עד לעצם היום הזה…פעם אחת בחיי הרשיתי לעצמי לחוות את האגדה הזאת, וחייבת לציין שאכן מבינה שזה ממכר אבל מספיק חזקה לוותר על התענוג ומספיק נבונה לדעת שאגדות הן רק באגדות. מינונים ושמינונים זה משחק מסוכן והתאהבות לדעתי היא בזבוז זמן מהחיים היקרים האלה, קצת כמו לבחור להיות בקומה, מחוסרי הכרה ובדרך לניוון.

    • סיגל! התאהבות = תרדמת וניוון? אם ככה היה, אנשים היו בורחים ממנה כמו מאש, לא? העניין הוא שהיא גם כמיהה, תשוקה, הערצה וסימפתיה בכמויות מסוכנות 🙂 היא לא אלחוש חסר טעם, הטעם שלה הוא "מר מתוק", ולכן ישנה המשיכה להתאהבות.

      נכון שיש התאהבויות שמוליכות לנישואי אדרנלין, ויש בהן לא מעט סכנה, אבל זה בגלל הקיבוע. מסמים לא בונים בית, לפחות לא לאורך זמן, ואם כבר לוקחים ממנה שאכטה (ויש כאלה שמועדים יותר לעניין הזה) עדיין אפשר להחליט אם להיסחף לגמרי או להישאר עם מעצורים תקינים 🙂

      והאמת, אנחנו מדברים על התאהבות כאילו זו תופעה בתלבושת אחידה, אבל ברור שלא, ושכל אחד חווה אותה אחרת לפי מידת העוצמות, השליטה והנסיבות.
      גם אותו אדם לא יכול להיכנס לאותו הנהר פעמיים. ולא רק בגלל שכשאתה "יודע" מה קורה לך זה כבר שונה.

      • נכון שבעת ההתאהבות זה נראה רחוק מתרדמת אבל ביחס לחיים שעברו בזמן שהמוח היה באאוט זה שווה ערך בעיניי לאנשים שהיו בתרדמת והחיים זרמו בלעדיהם. אז בסך הכל זה באמת באותו הזמן מופלא ומשכר וממכר, אבל זה כמו "ליפול" לתוך כת, שזה יכול להיות דבר מדהים, אבל בזמן הזה החיים היפים המשיכו בלעדיך, בעוד שאתה חושב שעצרת את הזמן ואין כמו חייך המופלאים. אולי התאהבות זה אפילו יותר גרוע מכת, כי אנשים לא מבינים שזה לא באמת טוב להם, בעוד שכאלו שיוצאים מכתות מבינים ולא חוזרים לשם לעולם. אז בכתות לא הייתי, והצלחתי להבין שזה לא בשבילי בלי להתנסות, אבל להתאהב שזו מילה שנשמעת כל כך מתנגנת ומבטיחה, הייתי חייבת לבדוק, ואם לבדוק אז מקצה עד קצה. והיה קצה אחד דווקא מדהים אבל המחיר שמחכה בקצה השני פשוט לא שווה את זה. ונכון, זה שונה כנראה מאדם לאדם, אבל לדעתי אם אדם חווה נפילה חלשלושה מההתאהבות כך הייתה גם ההתאהבות בקצה המדהים שלה, ואם התאהבות היא חלשלושה אז בשביל מה? לא עדיף כבר להריח פרח ולנשום שמש?

        וגם…יתכן שלו הבלוג שלך היה קהילה הייתי מותקפת עכשיו מכל מאמיני האהבה ומעדיפי דרך ההתאהבות, יתכן שהיותר עדינים היו נדים בראשם ברחמים ואומרים לעצמם נו, היא בטח חוותה איזו טראומה, מסכנה, היא לא מבינה מה היא מפסידה. אז בקהילה הייתי נמנעת מויכוח, ועונה שכנראה זה פשוט שונה מאדם לאדם, אבל בלב הייתי ממשיכה להאמין שזה כישוף לא בריא לאף אחד, ומי שמתעקש להשרף בשמש ולחטוף כוויות בכל הגוף ובטוח שזה שווה את החוויה של צבעי גוף שרוף…אז לבריאות לו.

        • אמיר אור

          סיגל! תרדמת, כישוף, כת! מה יהיה עלינו? אני כבר רואה אותך מייסדת לנו את א.מ.א (אגודת מתאהבים אנונימיים) לטיפולי גמילה במקרים קשים.
          וכן, זה נשמע שהיתה לך חוויה קשה בעניין הזה, אבל קשה למחוק לגמרי את האנושי שבזה. הרי אילו היינו חכמים ונבונים וזהירים בתכלית החוכמה והתבונה והזהירות, אולי לא היינו גם מביאים ילדים, מגדלים פרחים או יוצאים למסעות. הכל מלא סכנות. בעצם אולי בכלל לא היינו יוצאים מהבית.
          הרי לכל דבר אפשר להתמכר אם רוצים, לא?
          אז בואי נדבר על זה (במסגרת א.מ.א) עד שייגמרו לנו המלים. ואין מה לומר שזה מנוע דיבור רציני 🙂 נדמה לי שגם חצי מהספרות האנושית לדורותיה היה נמחק לו בלי העניין הזה. מה זה אומר עלינו?

          • לי זה אומר שאני שמחה על החוויה ה"קשה" שעברתי, כי לולא הזבנג הזה, כנראה הייתי סובבת במעגלי התאהבות מפגרים בלי מודעות, ואולי אפילו הייתי תורמת לספרות עוד חצי, מכיוון שכמות המילים ש"נשפכת" מפצע היא כזו שכל מה שיש לי לכתוב 'על' הוא כאין וכאפס לעומת מה שכתבתי 'מבתוך'.
            ונכון שאני משתמשת קצת במשוואות קשות ואולי מתמיהות, אבל לא חלילה מתוך מרירות,זה פשוט שלפעמים אני כותבת ומשתפת באופן כזה שאני עושה תראפיה לעצמי, ולפעמים מתוך רצון להראות לאחר כלשהו דברים מזווית אחרת, (זווית אחרת שמאמינה שזכיתי לראות) וכאן בנושא הזה אני כותבת בדיוק מתוך הרצון השני הזה, מנסה לחדד ולהשיק את מילותיי לנקודות ההבנה, גם אצל אלו שחושבים שונה.

          • אמיר אור

            :))) והנה גם אני התקפתי אותך קצת… האם לא חשוב מאוד במי מתאהבים? אם את מתאהבת במישהו שרק מתמרן אותך לצרכיו, או מתאהבת במישהו שאוהב אותך בחזרה בתום לב. אבל אולי באמת כדאי להקדיש לנושא הזה פוסט של דיון כללי, וברשותך אני רוצה להעתיק את ההתכתבות הזו לשם. רובנו חווינו גם מפחי נפש וכאבי לב מהתאהבויות. רובנו גם גדלנו על האתוס האבירי/הוליוודי של האחת והיחידה או של האביר על הסוס הלבן. אקדיש לזה כאן שיר ונמשיך משם.

            אז הנה, אנחנו בתוך הפוסט. ובכן? 🙂

          • שיר יפה, אכן חיפושים אינסופיים אחרי האחת והיחידה: הרים וגבעות ימים ועמקים ומדבריות ואולי לא צריך לחפש כל כך רחוק, אולי שינוי העדשה יגלה פלאות גם בסביבה הקרובה ? ואולי אין לעורר את האהבה עד שתחפץ… אז המבט יוסב לא למושא האהבה הנחשק כי אם למחפש ,ואולי עדיף שאף פעם לא תושג כדי שתהיה נחשקת לעד?

          • אמיר אור

            חנה, הדובר מביט קרוב ורחוק… בזמן ובמקום, אבל אינו מוצא.
            השאלה היא אם יש בכלל אחת כזו – "תאומה רוחנית", "החצי השני" וכו'. ואולי כן, אבל האם ההתאהבות היא המצפן הנכון למצוא אותה?

          • א.מ.א? אמאל'ה רק לחשוב כמה מכורים היו מגיעים למפגשים כאלה. אין סכוי שתשאר אנונימיות בעולם ביום שאחרי.
            :0)
            ולגבי ההבחנה שלך לגבי התאהבויות כאילו שיש חשיבות למיהם מרכיבי התבשיל, אז נכון…התאהבות תום לב שונה מהתאהבות באנשים עם כוונות, אבל זו בדיוק התאהבות הנעורים שהתייחסתי אליה איפשהו קודם, שהטבע כנראה יצק לתוך האדם את זו למען השרדות המין האנושי. מתאהבים בתום ומתחתנים ונולדים ילדים. זאת הפעם היחידה שאני מסוגלת להאמין לאותו תום ושיכול להניב משפחות יפות…אולם גם שם טעויות קורות למרות ועל אף כל התום התחילי. לא היה עדיף שאנשים ידלגו על שלב ההתאהבות ויבחרו להם בן זוג בעיניים פקוחות ובצורה מפוכחת? בעיניי להתאהב זה כמו ללכת לפאב לדפוק את הראש ולמחרת למצוא את עצמי נשואה בוגאס לאיזה פרעוש עם שן רקובה.
            ולגבי המתמרן…אחרי אהבת נעורים, כל אדם שגורם לאחר להתאהב בו הוא בעיניי מניפולטור…ואני לא כועסת על אנשים כאלה, אני יכולה להבין איך שזה מזין את האגו של הרוצה להיות נאהב, אבל חושבת שכל מי שמודע לכך, שלכך הוא גורם, היה עדיף שיקח אחריות ויסוג ממשחקי המקסם הזה, כי מי שיש בו משהו אמיתי, לא ממש צריך להסתיר את זה באמצעות כישופי איהוב.

          • אמיר אור

            סיגל, שלא נדע מפרעושים ופרעושות 🙂
            האהבה הרומנטית קיבלה משקל כזה רק באתוס האבירי. למעשה זוגות לא שודכו זה לזה לאורך רוב ההיסטוריה, ואפילו לסיפור רומיאו ויוליה לא היתה כל עלילה אילו הותר לכם ללכת אחרי התאהבותם.
            אבל אני חושב שתום אינו רק עניין של גיל. הסיבה להתאהבות חוזרת אינה רק ילדים ומשפחות אלא גם עצם הריגוש, ולפעמים בסיבוב השני זה פועל נגד המשפחה הקיימת כבר, ונראה ככוח נוגד הישרדות. אבל הרצון לצאת משגרת החיים האפורה והמתפקדת, ולחיות בעוצמות "גדולות מהחיים" ובעיקר באופן טעון משמעות ורגש – מוביל לשם רבים.
            "אדם שגורם לאדם אחר להתאהב בו"? דרושים שניים לטנגו, ולא פעם מי שמתאהבים בו גם מתאהב בעצמו. בעיניי כל אדם הוא גורם, גם להתאהבותו שלו, ויש לו אחריות על כך. זה כמובן לא מוריד מאחריותו של האחר.
            לא הבנתי את המשפט "מי שיש בו משהו אמיתי, לא ממש צריך להסתיר את זה באמצעות כישופי איהוב". נדמה לי שהתאהבות לא בנויה על הסתרה דווקא. אידיאליזציה של תמונת האהוב אינה בהכרח תוצאה של מצגת שווא, אלא של הערצה עוצמתית מצד האוהב.

          • אמיר, כמו שאמרתי לך, הנסיון שלי בהתאהבות הוא אחד, מטורף ומר. אבל אני חיה מספיק שנים בתוך חברה ומספיק לי להתבונן בחברות או בחברים שלי ולראות שהם סובבים במעגלים של התאהבות ונפילה וחוזר חלילה בשביל לתמוה למה אנשים לא לומדים מכל זה משהו.
            מכיוון שאני אדם שיכול ללכת באופן טוטאלי אל הקצוות אני שמחה שבחרתי לאפשר לעצמי אבדן שליטה מוחלט, כי זה רק חיזק אצלי את עצמי ברגע שהחזרתי לידיי את השליטה על עצמי ועל חיי. ואחרי חוויה כזו תום מת. האחריות שלי היא לא לאפשר לעצמי בריחה של פרומנים, ולא לאפשר לזולת ליפול בגללי לתוך הפח הזה. להגיד, זה קרה לי בתום, והיה הדדי, זה כבר לא נשמע לי יותר תמים וחמוד, אלא טיפשות. ועלול לקרות רק אם השיעור שלמדתי לא נלמד בשלמותו. לשמחתי, הקפתי הכל בנושא התאהבות אחת, ורק אלצהיימר יגרום לי לשכוח את כל מה שלמדתי.
            טוב זהו. לא מתכוונת לדכא ובטוחה שמי שבוחר להתאהב שוב ושוב כי זה הכיף שלו וטעם החיים, לא ממש יושפע מכל האמור. ולכל המתאהבים הלא האביב בפתח ולפחות הכיוון הוא ברגעים האלה כיוון של high וגם פורים הם ימי שמחה, אז כוס הקפה שבידי מברכת ל"חיים" ושיהיה רק טוב.

          • סיגל, מסכים אתך שהתאהבות היא מצפן רע. מה שאת מתארת אכן קיצוני. בין הקצוות יש כמה וכמה צבעים על הספקטרום הזה.
            אבל אחרי נאום כזה "לחיים" עם כוס קפה? לרגע חשבתי שאת כותבת לנו מאיזה אשראם למרגלות ההימלאיה 🙂

          • אמיר, עלית עלי. (אופס…אצלנו באשרם אסור לעלות, ומי שמוכרח פשוט מטפס בדילוגים על האוורסט הקרוב…מן סוג של פורקן קליל).
            אז, כוס קפה זה רק בבוקר. בערב כבר שותים מרק תפרחות היביסקוס להפשרת השלגיות מהשגיונות.

  4. הנחבא אל הכלים

    לאמיר,
    מעניין שבחרת במילה "מנוח" ככותרת לשיר הרומז גם על ענייני אהבה.
    כּיוונְתַּ: (רות ג' 1-2)

    רות ג
    א וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי חֲמוֹתָהּ בִּתִּי הֲלֹא אֲבַקֶּשׁ-לָךְ מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב-לָךְ. ב וְעַתָּה הֲלֹא בֹעַז מֹדַעְתָּנוּ אֲשֶׁר הָיִית אֶת-נַעֲרוֹתָיו הִנֵּה-הוּא זֹרֶה אֶת-גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים הַלָּיְלָה.

    • אמיר אור

      "מנוח אשר ייטב לך" – כמה רומנטיקה יש בניסוח העתיק הזה שהבאת.

      אפשר לחשוד שנעמי התכוונה לנישואים, אבל באזניים מודרניות אני שומע בציטטה הזאת את האחד והיחיד המובטח.

      ובעניין זה, כמו שכתבתי לך בפוסט הקודם, חיים ומוות בנגיעה 🙂

      • רות בלומרט

        אמיר, בחיפושים האינסופיים והמרתקים אחר האחת והיחידה, האם היא נראתה פעם? או תזהה אותה מתוך תחושה? נראה לי כי החיפוש הפך תכלית עצמו?!

        • אמיר אור

          רות, אני לא חושב שיש אחת כזו בכלל. לא האביר על הסוס הלבן ולא גברתו.
          אולי זו מטפורה למה שיונג כינה אנימה ואנימוס ובהודו כינו שיוה-שאקטי: למציאות הפנימית שלנו ולאיחוד הפנימי שישכך את געגועינו ויבטל את נפרדותנו.

          • שירית קופה

            אהבתי מאד את השיר. ומרתק לעקוב אחרי הדיון. כשקראתי את הכותרת של השיר, ליבי החסיר פעימה.
            הכותרת בהחלט זורקת בדיוק למקום של כישוף.
            כשקראתי את תגובתך שאתה לא חושב שיש אחת כזו בכלל,הרגשתי כמו אכזבה קלה. ואתה יודע- זה מאד מעניין.
            כי זה בדיוק מקביל לתהליך של התאהבות . הכמיהה הזאת שזה האחד והיחיד וההתפכחות שכנראה אין כדבר הזה. אלא במקום שבו אדם מתחיל בשימוש במינונים גבוהים כהגדרתך. גם התאהבות כמו כל אש יש צורך להזין אותה. אחרת היא מתעייפת ורוצה לנמנם.ובכל זאת אני קוראת את השיר ומקווה בשביל המחפש שאולי בכל זאת ימצא משהו שיהיה קרוב לאחת והיחידה.
            לא הייתי מוותרת על ההתאהבויות בחיי – הן היו שונות זה מזה.אבל תמיד העלו לרמות אנרגטיות
            שלא לחוות אותן היה חבל. ואחד השירים שאני יותר אוהבת הוא שירו של יזהר אשדות- מתאהב בך מחדש שיש בו אופטימיות שאפשר לחדש את ההתאהבות הזו.וכמו כן התאהבות היא לדעתי סןחפת בכך שהיא הופכת להיות מאוהבות כללית בעולם שהיא גם זמנית בדך כלל ואם מתעלים טוב את את האנרגיה הרבה יצירה יכולה לנבוע ממקום זה.אבל מי יכול לחיות ככה את כל ימיו ולילותיו?
            מגיע הזמן לדשדש ביויומיות..

          • אמיר אור

            שירית, זהו בדיוק, שזה מחסיר לנו פעימה כל פעם מחדש. מה יהיה?
            אבל גם אם אין אחת ויחידה, יש ויש חוויות חוזרות של אחת ויחידה, בזמן הווה של עוצמות משיכה. גם אני לא הייתי מוותר על ההתאהבויות בחיי, למרות שכמה וכמה מהן גרמו לא מעט נזק בצד ה'לימוד' על עצמי והחיים.
            בשורה התחתונה מה שסיגל קוראת התאהבות באמת נשמע מזיק, אבל אני חושב שזה בגלל חוסר השליטה המוחלט כשאדם מאפשר זאת לעצמו.
            מצבים של חוסר שליטה אינם טובים, לדעתי, אלא אם כן זהו חלק ממשחק שבסופו של דבר נמצא בשליטה.
            אפשר להזין אש שדעכה משהו, אבל קשה להבעיר אותה באותו אופן ראשוני וספונטני. אבל להתאהב מחדש זו בלי ספק אמנות וגם החלטה. נראה שזה דורש התרחקות, הזרה, געגוע, ושוב התקרבות. כמו ריקוד.

          • שירית קופה

            אני מסווגת את סוגי ההתאהבות שחויתי והכרתי מחוויות של אחרים במספר קבוצות. זה לא יושב מסודר בראשי כי מעולם לא כתבתי אותן אבל הנה כמה סוגים שעולים בדעתי בתור התחלה.1)ההתאהבות בסתר- ובה מושא האהבה כלל לא יודע שהוא מושא של חלומות התאהבות ותשוקה. לפעמים הדבר נשאר חבוי בעצם כל החיים.מיותר לציין שבסוג התאהבות זה לא היה כל מימוש של התשוקה.כשהייתי צעירה הייתי מאוהבת קשות בבחור שבכלל לא היה לו מושג על כך.
            הצלחתי איכשהו גם לקבל ממנו תמונה שלו והתמונה היפה שלו היתה איתי שנים רבות.מצחיק לחשוב על זה עכשיו. זה סוג של התאהבות קצת בעייתי כי הוא יוצא מנקודת הנחה שמושא ההערצה בכלל נוגע בשמיים מבחינת מעלותיו הרבות ואני איפה אני?
            2)התאהבות במישהו שהוא צעיר ממני בשנים רבות
            ואין שום אופציה שהקשר יוכל להימשך מעבר לרומן לוהט וקצר.סוג התאהבות לא כל כך הוגן
            שמשאיר את הצד הנעזב בתחושה שניצלו אותו,
            ולא מוסיף לתחושה הטובה של העוזב.
            זהו בינתים ,יש עוד בודאי נוספים רבים..

          • אמיר אור

            קטלוג התאהבויות זה רעיון גדול, שירית 🙂

            אני כבר מוסיף עוד שתיים לקטלוג:
            3) התאהבות אסורה – באדם נשוי, באדם שנמצא/ת תחת סמכותך או להפך, וכד'.

            4) התאהבות חסרת סיכוי – כמו כשילד/ה מתאהב במבוגר/ת, או כשאדם מתאהב באדם מאוהב באחר.

          • שירית קופה

            5)התאהבות בכוונה
            6) התאהבות שלא בכוונה.

          • שירית, נפלא. אולי יש למישהו עוד סוגים להוסיף?

            ונדמה לי שההבחנה הזאת שלך דורשת הסבר. יש התאהבות בכוונה לעומת לא בכוונה? באמת?

          • 7)התאהבות תוך כדי
            8)התאהבות בדיעבד

            🙂

          • :)) תודה, אבל זה – ממש חדש לי. איך מתאהבים בדיעבד?

          • או אולי הייתי צריך לשאול תוך כדי מה?:)

          • האמת? זו שבדיעבד היא למעשה המשכה של זו שבראשונה, רק שה'תוך כדי' זה חוויה מה'ביפנוכו' – עין הסערה, ואילו השניה – התבוננות מתוך פרספקיבה ובעקבות הנסיון לברר מה קרא שם, בראשונה, וכשמבינים שזו הייתה התאהבות, ובדיעבד, מתאהבים במה שקרה ב- תוך כדי..
            נו, אלמלא קצת הסתבכתי :))

            מקסים.

          • דווקא הסברת מצוין 🙂 חושב שהבנתי.

          • שירית קופה

            בהשראת סיגל-
            1) התאהבות כשהשני נותן רשות למתאהב להתאהב בו או בה
            והיפוכה
            2) התאהבות נגד רצונו של האחר(חרף)..

          • שירית קופה

            התכוונתי ל9 ו-10
            לא רוצה לעשות בלאגן במספרים.

          • שירית, אני מסכם את הקטלוג לסוגי התאהבויות שהתחלת פה, ומוסיף עוד שתיים 

            1.התאהבות בסתר –

            ובה מושא האהבה כלל לא יודע שהוא מושא של חלומות התאהבות ותשוקה. לפעמים הדבר נשאר חבוי בעצם כל החיים.מיותר לציין שבסוג התאהבות זה לא היה כל מימוש של התשוקה.

            2. התאהבות במישהו צעיר בשנים רבות –

            ואין שום אופציה שהקשר יוכל להימשך מעבר לרומן לוהט וקצר.סוג התאהבות לא כל כך הוגן שמשאיר את הצד הנעזב בתחושה שניצלו אותו, ולא מוסיף לתחושה הטובה של העוזב.

            3. התאהבות אסורה –

            באדם נשוי, באדם שנמצא/ת תחת סמכותך או להפך, וכד'.

            4. תאהבות חסרת סיכוי –

            כמו כשילד/ה מתאהב במבוגר/ת, או כשאדם מתאהב באדם מאוהב באחר.

            5. התאהבות בכוונה –

            6. התאהבות שלא בכוונה –

            7. התאהבות תוך כדי –
            בעין הסערה…

            8. התאהבות בדיעבד
            התבוננות מתוך פרספקיבה, נסיון לברר מה קרא שם, והבנה שזו הייתה התאהבות

            9. התאהבות כשהשני נותן רשות למתאהב להתאהב בו או בה

            10. התאהבות נגד רצונו של האחר

            11. התאהבות נסחפת

            12. התאהבות בהתאהבות

          • שירית, אני מסכם את הקטלוג לסוגי התאהבויות שהתחלת פה, ומוסיף עוד שתיים 

            1.התאהבות בסתר –

            ובה מושא האהבה כלל לא יודע שהוא מושא של חלומות התאהבות ותשוקה. לפעמים הדבר נשאר חבוי בעצם כל החיים.מיותר לציין שבסוג התאהבות זה לא היה כל מימוש של התשוקה.

            2. התאהבות במישהו צעיר בשנים רבות –

            ואין שום אופציה שהקשר יוכל להימשך מעבר לרומן לוהט וקצר.סוג התאהבות לא כל כך הוגן שמשאיר את הצד הנעזב בתחושה שניצלו אותו, ולא מוסיף לתחושה הטובה של העוזב.

            3. התאהבות אסורה –

            באדם נשוי, באדם שנמצא/ת תחת סמכותך או להפך, וכד'.

            4. תאהבות חסרת סיכוי –

            כמו כשילד/ה מתאהב במבוגר/ת, או כשאדם מתאהב באדם מאוהב באחר.

            5. התאהבות בכוונה –

            6. התאהבות שלא בכוונה –

            7. התאהבות תוך כדי –
            בעין הסערה…

            8. התאהבות בדיעבד
            התבוננות מתוך פרספקיבה, נסיון לברר מה קרא שם, והבנה שזו הייתה התאהבות

            9. התאהבות כשהשני נותן רשות למתאהב להתאהב בו או בה

            10. התאהבות נגד רצונו של האחר

            11. התאהבות נסחפת

            12. התאהבות בהתאהבות

          • שירית, אני מסכם את הקטלוג לסוגי התאהבויות שהתחלת פה, ומוסיף עוד שתיים 

            1.התאהבות בסתר –

            ובה מושא האהבה כלל לא יודע שהוא מושא של חלומות התאהבות ותשוקה. לפעמים הדבר נשאר חבוי בעצם כל החיים.מיותר לציין שבסוג התאהבות זה לא היה כל מימוש של התשוקה.

            2. התאהבות במישהו צעיר בשנים רבות –

            ואין שום אופציה שהקשר יוכל להימשך מעבר לרומן לוהט וקצר.סוג התאהבות לא כל כך הוגן שמשאיר את הצד הנעזב בתחושה שניצלו אותו, ולא מוסיף לתחושה הטובה של העוזב.

            3. התאהבות אסורה –

            באדם נשוי, באדם שנמצא/ת תחת סמכותך או להפך, וכד'.

            4. תאהבות חסרת סיכוי –

            כמו כשילד/ה מתאהב במבוגר/ת, או כשאדם מתאהב באדם מאוהב באחר.

            5. התאהבות בכוונה –

            6. התאהבות שלא בכוונה –

            7. התאהבות תוך כדי –
            בעין הסערה…

            8. התאהבות בדיעבד
            התבוננות מתוך פרספקיבה, נסיון לברר מה קרא שם, והבנה שזו הייתה התאהבות

            9. התאהבות כשהשני נותן רשות למתאהב להתאהב בו או בה

            10. התאהבות נגד רצונו של האחר

            11. התאהבות נסחפת

            12. התאהבות בהתאהבות

          • יכולה להוסיף:
            התאהבות של מתאהב סדרתי.
            *התאהבות חד פעמית לחלוטין.
            *התאהבות למטרות שונות: א-לרוצה להיות במצב מאוהב כדרך חיים.
            ב-למטרת אהבה חתונה וילדים
            ג- למטרת התאכזבות
            ד-למטרת יצירה
            ה- למטרת סיפוק הסקרנות
            ו-למטרת הפגת שיעמום
            ז-למטרת הגנה מפני התאהבות אחרת.
            *התאהבות באדם מבוגר בגלל מחסור באהבת הורה.
            * התאהבות ראשונה בימי התום.
            * התאהבות מדומה של אדם שיש מאחרי ההצגה מטרה לא כשרה.
            ועוד?
            ברור שיש עוד אבל ככל שהרשימה מתארכת זה יותר ויותר מעציב.
            (ולא שאני אשב למרר בבכי, אבל איכשהו הייתי מעדיפה לחיות בעולם נטול קסמי שווא, מנהסתם היה בו פחות עצב).

          • סיגל, תודה. העשרת אותנו בכמה סוגים שדורשים הסבר מעמיק יותר. אבל גם סיכמת שאין קץ לפאטה מורגנות 🙂

            אז כן, זהו עולם שאווירו מלא קסמי שווא ופרומונים שמרחפים בכל מקום, וגם מסנני האוויר החדשניים ביותר אינם יכולים להם 🙂

            מה שטרם שאלנו הוא מה המנגנון של ההתאהבות? מה צריך בשביל להתאהב? התאמה? משיכה בל תסורב? הערצה? דאגה וסימפתיה? מה?

          • הרבה שאלות. וגם לכל סעיף הייתי מוסיפה דיון אולם היום לא אוכל להתפנות לכתיבה נוספת. מבטיחה להגיב כשאוכל ושבוע חדש ונפלא שיהיה.
            סיגל.

          • ובכן, שאלת מה צריך בשביל להתאהב? והתשובה של דעתי היא: פנאי, רצון או איפשוּר ועיתוי מתאים… במיוחד, אם רוצים לדמיין שזה הדדי.

          • שירית קופה

            והנה עוד שתיים
            התאהבות כי האוירה מתאימה להתאהבות, חופשה ,מקום יפה וכדומה.
            התאהבות סתם כי כי מזג האויר מכתיב התאהבותׁ(יש כאלה שנוטים
            להתאהב באביב ויש כאלה בחורף וכהנה וכהנה.

          • תודה, שירית. אפשר לקרוא לשתי אלה "התאהבות נסיבתית מטא-פרסונאלית" 🙂
            מוסיף לקטלוג ואפרסם אותו מעודכן בפוסט הבא בסידרה הזאת.

          • שירית קופה

            התאהבות סובלת.
            התאהבות מענגת.
            התאהבות מענגת שסופה סבל.
            התאהבות סבל שסופה הנאה.
            התאהבות ממשיכה.
            התאהבות נגמרת.
            כמובן שאפשר גם ליצור שילובים של הנ"ל ולכן חיי המתאהבים כל- כך מעניינים.
            זן המתאהבים אני אקרא לו לעומת זן הלא מתאהבים.

          • שירית, מה זה "התאהבות ממשיכה"? כזו שממשיכים להתאהב ולהתאהב כמו בראשונה? אפשר?
            ו"התאהבות נגמרת" זו כזו שמבליחה ונעלמת?

            גם "זן המתאהבים לעומת זן הלא-מתאהבים" מעורר סקרנות ומבקש הסבר 🙂

            מוסיף גם את אלה לקטלוג ואפרסם אותו מעודכן בפוסט הבא בסידרה הזאת.

          • שירית קופה

            5. התאהבות בכוונה בדרך כלל המתאהב שם לב שזה מה שקורה או יוצר זאת בעצמו ומאפשר לתהליך להמשיך.
            6. התאהבות שלא בכוונה שבמהלכה המתאהב מתעקש להכחיש זאת לעצמו ובסופו של דבר מוצא את עצמו
            בתוך האש,(צורבת או נעימה תלוי בנסיבות)

          • תודה על ההסבר, שירית 🙂

          • אמיר אור

            ועוד, רות, כשהנושא הוא התשוקה והגעגוע, הרי סוף החיפוש הוא גם סופם.
            מה הוא המימוש השלם במקרה כזה? אחדות נשמות?

  5. :0)
    אז ככה…יש מי שצריך אלף שנים ונדודי עולמות כדי להבין שאין דבר כזה 'האחת והיחידה' אבל על הדרך הוא פוגש אלף ואחת נשים יחידות ומיוחדות. וזה לדעתי אפשר לחוות גם לגמרי בלי התסכול של החיפוש (נדמה לי ששלמה המלך התחיל בזה)…פשוט לחיות פתוח בשביל לקבל מהחיים מתנות בדמות אנשים מיוחדים.
    ההתאהבות לדעתי לא קשורה לזה, היא כאילו מהזה ומשלה את האדם שיש דבר כזה אחת ויחידה, ואז הנפילה שהיא בעצם מעין אכזבה מכך שלא…היא לא…התאהבות מצטיירת לי בהקשר לשיר כנואשות להאמין שיש כזאת, ולא מאחר לבוא המפץ בלב כשמתפכחים.
    אגב, יש לי גם קריאה אחרת לשיר שלולא הכותרת הייתי חושבת שהשיר נכתב מתוך מקומות אחרים מאלו שהובילה אותי הכותרת להבין.

    • אמיר אור

      איזו קריאה אחרת, סיגל? יש פה בעיניי יותר מאחת, ולאו דווקא בסתירה 🙂
      ברור שאפשר לקרוא את השיר גם בקריאה רומנטית, ואולי כמטפורה לגעגוע: מי היא אותה אחת?

      • בשירי אהבה אני אוהבת לקרוא את 'שלבי האהבה'. יש את השלב הראשון שבו לגוף אין משקל, הנשמה פורחת בצבעי אביב וכל העולם חיוכים.
        מהר מאוד אחר כך מתחילים השלבים ה"שחורים" שמכריחים את המתאהב להתמודד עם אובדן האהבה כאילו שמישהו מת.
        בפסיכולוגיה מובחנים שלבי התמודדות עם האבל והשכול ומצאתי שהם מתקיימים גם אצל הפוסט מאוהבים, וכמובן גם בשירי האהבה.

        השיר הזה יכול להקרא כבשלב אחד או שניים לפני ההשלמה והקבלה הסופית, שהיא לא תשוב. שלב זה נקרא 'שלב ההתמקחות' שבו לא מוכנים לקבל את זה שהאהוב או האהובה לא ישובו עוד להיות אותו מושא המזין את ההזיה, שגרמה לנו להרגיש כל כך טוב.
        התמקחות זו מנסה לדחות את ההשלמה עם כך שזהו ונגמר.
        המילים המסיימות את השיר יכולות להתפרש קצת כדילוג לשלב האחרון אבל זה כבר מאוד תלוי באיזו אנטונציה הוא נכתב, בסך הכל יש מצב שלא כאן, לא כאן הוא ההתחלה של הכניסה לדיכאון שהוא שלב הכרחי למי שמקפיד לעבור את התהליך במלואו לשם סגירת המעגל.
        עכשיו…למה לפתוח מעגל חדש כזה?…את זה אני לא תמיד מצליחה להבין, אבל משום מה כולם עושים את זה שוב ושוב ושוב.

        • אמיר אור

          סיגל, לא חשבתי על זה. אמנם בשיר הזה הוא מעולם לא מצא אותה וזה בעצם שיר 'טרום-התאהבותי', אבל מרתק להסתכל ככה על שירי אהבה 🙂

          אני עובד כרגע על ספר של שירי אהבה וארוטיקה, ודי מסקרן לבחון את השירים ששייכים למסלול ההתאהבות שאת מדברת עליו, על שלביו השונים. מה הם שאר השלבים?

          • ספר על שירי אהבה ואירוטיקה נשמע נפלא ולסדר את השירים לפי אותם שלבים עלול להוביל את הקוראים לדכאון.
            :0)

            הרי כל מה שאני נגדו הוא רק הדבר הזה שנקרא התאהבות, ואילו בשיריך אני מוצאת את מה שאני מאמינה, שנקרא חיבור נכון וטוב בין שניים. אירוטיקה, מגע, געגוע, ערגה וכמיהה אלו בעיניי הדברים שנותנים את הטעם לחיים. מה שאני חושבת בעצם, זה שאפשר לגעת בכל אלו, גם בלי לעצום עיניים ולהפוך לעגלים מאוהבים. זה יותר קרוב לאמיתי ויותר מדוייק מבחינת שניים שהחיבור שנוצר ביניהם הוא מיוחד. ואם לחפש משהו בחיים אז זה את זה…וכשמוצאים אותו, פשוט…חבל לבזבז רגע אחד על עיניים עצומות, כי יש מה לראות והרבה.
            לגבי תיאוריית השלבים, זה קשור במאמר שקראתי של אליזבט קובלר, ואלו שלבי התמודדות עם אובדן, שטוען שעל מנת להגיע להתמודדדות אמיתית, חשוב לעבור את כל השלבים, ולא לדגלג על שום שלב בדרך.
            השלבים הם:
            הכחשה. מתברר שזהו מנגנון טבעי שמאפשר למתן את הבום הראשוני ולחלקו למנות עיכול קטנות.
            כעס. בשלב הזה כועסים על כל העולם, על האהוב, עולה האשמה והאשמה עצמית והלקאות בלי סוף.
            התמקחות. זהו נסיון לדחות את ההשלמה עם המציאות בכל מיני נסיונות להשיב את האבדה או חיפוש אחר דרכים שהיו יכולים למנוע את הקץ.

            דיכאון. לתוך החלל שנוצר נכנס געגוע עצב ואי נכונות לקבל את זה שנגמר. זהו שלב טבעי ונורמלי ורק אם האדם נתקע בשלב הזה ולא מצליח לעבור לשלב האחרון מומלצת שם עזרה מקצועים וזה המקום לשלב את אגודת א.מ.א. שלך כי בבור הזה נמצאים הרבה אנשים שלא מבינים שזה שלב הכרחי והם פוחדים שזה לעולם לא לעבור להם.

            השלמה. שלב שמופיע אחרי שנה מתחילתו של תהליך האבל והאדם חוזר לתפקוד שלם בחיים.

          • ומצאתי עבורך מאמר הסוקר את השלבים על פי הגדרות שונות ומספרים שונים לשלבים אולם כולם תומכים בכך שהללו קיימים.
            ואני כבר מצאתי את עצמי חווה בהקפדה את כל השלבים.
            http://www.leida.co.il/ovdan/show.asp?art=1&t=l

            מעניין אם המשוררים שבבלוגיה יכולים למצוא שירי אהבה שלהם ולסווג אותם לפי שלבי ההתמודדות האלה.
            משהו בסגנון: "אני אהבתי בשל תפוח"
            "לא חשבתי שתלכי ממני"
            "איפה את, איפה את אהובה?"
            "לך תתרגש איתה!"
            "בדד אשב"
            וכו'

          • אמיר אור

            סיגל, מהצצה בהפניה שלך, אני רואה שיש גם שלבים חליפיים לתגובה לאובדן, שונים מאלה של קובלר-רוס, של בולבי ופארקס: 1. שלב ההלם, 2. שלב החיפוש, 3. שלב האבל והייאוש, ו-4. שלב הארגון מחדש. הם לא בהכרח בסתירה אבל מתמקדים בהיבטים די שונים.
            מבין שקובלר-רוס הייתה לך שימושית יותר?
            והדוגמאות שאת מביאה לפי השלבים של קובלר-רוס נפלאות. זה בדיוק מה שעבר לי בראש כשעברתי על שירי הספר שאני מכין – הם הסתווגו להם במהלכי נפש די ברורים, למרות שברור שבשיר יש עוד לא מעט מעבר לזה.

          • אמיר אור

            סיגל, חס וחלילה, לא אסדר את הספר לפי שלבי התאוששות מאובדני אהבה. הרי יש גם נושאים אחרים בהקשר כזה, לדוגמה ארוטיקה מצד אחד ומאבקים נוראים של אי הבנות וקנאה בתוך הזוגיות עצמה.
            אבל מעניין לראות מה שכן קשור לעניין אבל האהבה לאור השלבים האלה של קובלר-רוס. תודה. נדמה לי שבתהליך יש גם רגשות שלא נכללים פה, כמו צער, רחמים ועוד.

          • חושבת שלצער ולרחמים יש מקומות שמורים בהיכל הדכאון.
            ונכון בין התאהבות גדולה לבין התפכחות יש את הריבים והקנאה והסבלים הקטנים של ההתעוררות מהאהבה הגדולה ולמרות זאת, אחרי שנגמר מתחילה הגמילה שבתוכה משום מה זוכרים רק את הטוב כדי שאם כבר לסבול אז באופן מושלם בי שדברים קטנים כמו מריבות וכעס יקלקלו את הסרט ההודי שדמיינו שבו היינו השחקן הראשי.

          • שירית קופה

            ספר על שירי אהבה ואירוטיקה נשמע באמת נפלא.האם אתה עובד על זה סוליקו או שאפשר לעניין אותך בקצת חומר בנושא?

          • שירית, תודה על ההצעה לתרום, וחומר בנושא תמיד מעניין, אבל בספר המסוים הזה מדובר בשירים שלי, לא באנתולוגיה.

          • שירית קופה

            איזה יופי. יהיו לנו עוד.

      • שירית קופה

        מי היא אותה אחת?
        אמת.
        מחפשים מחפשים מחפשים ומחפשים
        כבר עידן ועידנים.
        קראתי שוב את השיר שלך ואולי כהשלמה
        להבנות מהימים האחרונים,
        הבנתי אותו אחרת.
        האחת והיחידה?
        מי היא האחת והיחידה?
        לא חושבת עכשיו
        חושבת מה היא האחת והיחידה.
        כוון חדש להמריא בו על כנפי השיר שלך.

        • נכון, נכון, שירית 🙂 ומהי לדעתך?

          • שירית קופה

            כל יום אני רואה עוד פיסות ממנה..

          • שירית קופה

            רואה פיסות נוספות מהאמת כוונתי. והאמת עולה על כל דימיון.
            מה שבוודאי הוא שיש ביננ(בין בני האדם) הרבה יותר חיבור ממה שהם מרשים לעצמם באמת להרגיש.
            התאהבות יש בה מימד מאד מעניין בכך שהאדם מוכן לגמרי להיות במרחבים של האחר .ובהתאהבות יש משהו מדהים שהוא זרימה כלפי האחר בלבד, שהתמורה המדהימה למתאהב הוא הריגוש(SENSATIONS) זה גם מאד מעניין לבחון זאת עם הקבלה לאהדה, סימפטיה הערצה חמלה והמושג של עזרה.לכן התאהבות מילאה ספרים על גבי ספרים וקרוב לודאי שעוד תמלא..

          • שירית,
            אני חושב שיש לך פה תובנה אמיתית ומרתקת להמשיך בה בקשר לכל הדבר הזה. מעניין אם ככה למה זה מתחיל ונגמר באופן קצוב כזה.
            הרשומה הזאת כבר מפוצצת מתגובות. אעביר ברשותך את התגובה לרשומה הבאה עם הקטלוג.

    • אמיר אור

      סיגל, אלף יחידות ומיוחדות בהרמונו של שלמה? 🙂 באמת יש לקוות שלא מדובר בהתאהבות המונית, אלא במשהו הרבה יותר פשוט ונעים. כי אצל שלמה 1000 פגישות עם יחידות ומיוחדות מעולם לא ממש הסתיימו. הן באו להישאר…

      אבל פה את גם נוגעת בעניין אחר. מהי ה"אחת והיחידה" בחברה פוליגמית? (ויש גם ריבוי גברים, לא רק נשים).
      או גם מה משמעותה כשמדובר בפוליגמיה על ציר הזמן (=מונוגמיה סדרתית)?
      אם התאהבויות הן אויב הנישואים?
      וכמובן – האם אפשר וצריך למשטר את הלב?

      • חושבת שהנושא הזה משתנה מאדם לאדם וגם משתנה אצל אדם בהתאם להתפתחות שלו בתנאי שהוא בוחן את עצמו ומודע לשינויים שחלים בו,בזמן זה או בזמן אחר.
        יכולה לדעת על עצמי. בתחילת חיי הבוגרים, כנערה צעירה לא יכולתי לראות אותי חיה עם חבר כי הרגשתי שאני אבזבז את חיי ואפסיד את ההכרות עם כל הגברים האחרים בעולם. למעשה בתקןפה מסויימת חייתי עם מניפה של חמישה. לכל אחד מהם היה משהו שאהבתי ולאף אחד לא היה הכל. חמש חשיפות לסוגי מוסיקה שונים, חמש חשיפות לדרכי הבעה של קרבה וגמיעה של חמישה עולמות שונים. מונוגמיה, נישואים, כל אלו לא היו ברשימת מעייניי. ילדים כן . זו הסיבה כנראה שבאיזשהו שלב בחיי הייתי צריכה לצמצם את התאבון שלי להכיר את העולם, וחייבת לציין שמעולם לא היה בי את הדבר הזה שנקרא חיפוש אחרי האחד והיחיד. (תמיד היה לי ברור שזה בזבוז זמן).
        עם השנים כן חלו בי שינויים, וגם אם הייתי שמחה לחזור להיות אותה צעירה מלאת אהבה לחוויות שיש לה לכולן מספיק זמן, היום, התהפך אצלי משהו ואני חושבת שאין לי זמן לבזבז ולא חשק להשקיע אנרגיה בגברי העולם. אתמול למשל, הלכתי ברחוב ולעברי רכב על אופניים בחור מאותה תקופת חיים אחרת שהייתי "דלוקה" עליו בצעירותי. הוא נראה טוב שהייתי מוכנה להפיל אותו מהאופניים ולקפוץ עליו, אבל אפילו לא התאמצתי להגיד לו שלום. הספיק לי לראות ולדעת שעדיין יש בי קפיצות של ריגוש, וגיליתי שלא מכל קפיצה כזו אני רוצה לקפוץ לתוך סרט.
        משטור הלב אתה שואל? אי אפשר למשטר כלום לפני שיודעים מה בדיוק רוצים מהחיים, ואחרי שיודעים לא צריכים להשקיע במישטור הזה מאמץ. זה פשוט קורה , הלב וכל שאר המערכות למדו ביחד עם האדם את ה"לקחים" והכיוון הנכון לחיים טובים, ומגיע השלב שכל תאי הגוף והנפש משתפים פעולה ויודעים מה נכון ומה לא, מתוך ידיעה וללא צורך במחשבה.

        • סיגל, סיגל, תיאבון בריא לחיים הוא נקודת הזינוק שאותה הייתי רוצה לאמץ תמיד. אמנם אומרים ש"הסקרנות הרגה את החתול", אבל היא גם מה שעשתה אותו חתולי לתפארת.
          מסכים אתך ש"הלב" הוא מין איבר מנטלי שמפריזים בעריצותו: רגש ודחף הם בסופו של דבר האנרגיה של שיקול הדעת (או היעדרו), כלומר, של מה שאנחנו
          ח ו ש ב י ם על העולם.
          גם מונופיליה או פוליפיליה (אם נוציא מהמונחים האלה את עניין הנישואין שבסופית "גאמיה") הם בסופו של דבר רעיונות ולא חיים. אפשר להבין שאדם לא רוצה להרגיש ממושטר בתוך "זוגיות", אבל גם רעיון אפריורי של אנטי-מונופיליה הוא סוג של מישטור.

          • חושבת אמיר, שהעניין הוא לחיות את העולם ולא לחשוב אותו. לחיות את החיים באיזה אופן שמתאים ובלי הגדרות של מונופיליה, אנטיפיליה, פשוט איזה פיליה שיוצא ומתאים. זה מה שנקרא בעיניי לחיות את החיים. כשנמצאים בתוך מערכת בעייתית, צריכים להבין שיש צורך בשינוי, וכל עוד הכל טוב, למה להתעסק במחשבה והגדרות?
            התאבון לחיים והסקרנות נכתבים אצלך בנשימה אחת, כן? אני חושבת שהם שני דברים שונים, ושניהם לא נמצאים אצלי יותר בסקלת ההתאהבות. אין לי שום תאבון חיים להיות עגל, ושום סקרנות לא נותרה בי לגבי איך זה להיות עגל.

          • אמיר אור

            סיגל, לא מאמין שאין לך יותר תיאבון חיים וסקרנות, אבל מבין שאין לך חשק לגמור על מנגל, וככה נראית לך ההתאהבות 🙂
            טוב גם אני לא יושב ומת מסקרנות איך זה להיות שווארמה, למרות שיש בי עדיין מספיק תיאבון חיים לאכול אותה.

            אז נכון, כל הבחנות המולטיפיליה הנפלאה הזאת אינן נחוצות כשגם התיאבון וגם האוכל נפגשים בביס הנכון.
            ובכל זאת החוכמה היא לדעת איפה לאכול.

          • לגמור על מנגל? ואני לתומי חשבתי שהנושא הוא התאהבויות ולא פנטזיית המנפנף הישראלי ביערות קק"ל
            :0)
            (ודווקא איך זה להיות שווארמה אותי זה מאוד מסקרן , מסתובבת לה כך על שיפוד כל היום ומעוררת לכולם את התיאבון).
            והביס הנכון…לא חושבת שנחוצה חוכמה או ידע…הלוא לשם כך נבראו לנו החושים, וזה בדיוק ההבדל המרכזי. כלומר: על מנת שלא להתאהב צריך להעביר את המוח לאון ואת הרגש לאוף, ועל מנת למצוא את הבית לנשמה צריך ומותר לעצום עיניים ולהקשיב.

          • אמיר אור

            ואני לתומי חשבתי שככה מפשירות השלגיות לרגלי ההימאליה 🙂 עוצמות עיניים, מקשיבות, ומסתובבות…

          • זהו, שאחרי ששלגיות למדו לא לחשוב יותר לתומן, שזקנה עם תפוח היא זקנה עם תפוח, הן שומרות על תמימותן. ולא עוצמות יותר עיניים ומסתובבות, בטח לא כששבעה גמדים תמימים וחמודים לכאורה, מסתובבים להם באשרם עם קרסים וחבלים (ציוד טיפוס לפורקן קליל שהיה יכול להחשב תמים אילולא הכרזתי כבר קודם שתום מת).

          • סיגל, מה פתאום? תום לא מת.
            קרו לו דברים הרבה יותר גרועים:

            http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=3737

          • הלך לו הסקרן עם איילה וצבייה וזה מה שנותר:
            http://www.youtube.com/watch?v=9FMLyLqHDjo&NR=1

          • :))) אין בי שום חרטות…

          • אין בה חרטות, מה שגורם לי לחשוב על כל הפוסט הזה ממקום אחר. ממקום של נאמנות למילה, למחשבה, להחלטה ולידיעה. האם זו נאמנות? האם זו הצמדות? מתי מופיעה החרטה? מהי בכלל נאמנות והאם חרטה היא סוג של בגידה?
            טוב יש לי גם תשובות אבל זה לא הנושא וגם ככה יש כאן כבר מַיילים של מילים.
            מסכמת לעצמי את נושא האחת והיחידה…חושבת שאין דבר כזה עבור האחר,
            אבל… אני תמיד מרגישה בתור האחת והמיוחדת בעיני עצמי ובעיני ה"אתה".
            [לקח לי זמן לאסוף את עצמי מהמשפט של מי שהיה יקר לי שאמר:" מה את חושבת שאת הכי מיוחדת בעולם?(במסגרת תכנית לימודים הכירי את האגו שלך וזרקי אותו לפח) יש עוד אלף כמוך". לקח לי זמן להרים את הראש ולהעיז לומר לעצמי בקולי שלי… שאין, לקח לי זמן להבין את הרסנותה של ההתאהבות וחשיבותה של השליטה…זו הסיבה שבי אין חרטות על אובדן התום, יהי מנוחתו עדן].

          • סיגל, כמה שאלות! ולא קטנות!
            נאמנות למלה, למחשבה, להחלטה ולידיעה!
            האמת שלמרות שאת מדברת על קשר אישי בין אנשים, שזה נוגע לעניינים חובקי עולם.
            התאהבות מפקירה את השליטה בידי הזולת, ואם הזולת הזה לא ראוי לכך או מתגונן מפני זה (בד"כ הוא אף פעם לא אמר שהוא מוכן לקחת אחריות כזו) – התוצאות יכולות להיות קשות.
            אעלה בקרוב פוסט נוסף – עוד שיר מהספר שאני מכין – שנוגע בהסכמים, חברות, ב"נאמנות" מינית, ונאמנות במובן המחייב באמת של המלה.
            אבל פה בבלוג של כותבים, נראה לי שאעבור קודם לנאמנות למלה ולמחשבה בין יוצרים.

          • ובכן, ההתאהבות שלי הייתה ברשות…בכל שלב רגע לפני שהתאהבתי יותר ויותר חזק, שאלתי אם זה מותר. כביש אני לא חוצה בלי רשות של רמזור , על אחת כמה וכמה כשעוברת על דעתי. אז אולי עלי מוטלת האחריות שבכלל רציתי בכך, אבל ברגע שהאחר מתיר ואומר: "חופשי", הוא טועה. ואני מאמינה מכל הלב שגם אותו מושא התאהבות שלי עבר איתי סרט לא קטן, ולמד להזהר עם הגחל הבוער הזה שנקרא אישה מתאהבת.

            ולעניין הנאמנות…אכן, בעיניי היא נושא נרחב ואינה רק במשמעות הזוגית, היא מתחילה הרבה קודם, עוד לפני שמכילים אותה על שניים.
            אשמח לקרוא כל שיר אולם, התכוונתי למשהו מאוד מסויים בנאמנות למילה. מעניין אם יש קשר בינה לבין מה שתעלה.

          • סיגל! ביקשת רשות להתאהב?! וקיבלת?
            זה באמת משחק באש חיה. שום אגו לא יזכה להתחמם בה, גם אם ככה סבור בעליו…

            והפוסט שאני עומד להעלות קשור יותר לנאמנות עצמית ואתיקה של קבוצה.
            כבר.

          • גיליתי שמספר התגובות עולה כאן אז נכנסתי להציץ כנראה בשביל לענות על השאלה: אז כן. ביקשתי. וכן. קיבלתי. וכך אף אחד לא יכול להאשים אותי שלא שאלו אותו…אני יכולה לתאר את אותה התאהבות כשחורה או כלבנה, אני בוחרת שלא להתלונן ולא להתבכיין אלא לראות את מה שבאמת היה שם ומה שזכיתי ללמוד ממנה על עצמי. וכך אני נוהגת לעשות בכל חוויה שיצרה בי קושי והצריכה אותי לרכוש כלים חדשים להתמודדות.
            הצד השני, האגו שלו, התהליך שהוא עבר ואולי הטראומה שהשארתי אצלו כבר לא קשורים אלי.
            לדעתי, התאהבות היא דבר חד צדדי, אתה עובר סרט לעצמך בלבד, אתה חווה חוויות בתוכך שהן שלך, ואין לך מושג מה עובר על הצד השני, אי אפשר לדעת, אפשר רק להניח הנחות. זו לא אותה חוויה בתוך הזוג, וכל אחד בוחר איך הוא עובר אותה, וכמה קצה יש בו בכלל בשביל לצעוד לעברו.
            כך גם היציאה מההתאהבות. לא עוברים אותה ביחד. כל אחד בוחר איך הוא ממשיך מכאן. רוב האנשים שאני מכירה בוחרים בשיטת הריבאונד וממשיכים להתאהב הלאה כשהחלל שהותיר האחד מתמלא באחר ומאפשר בריחה ושיכחה.
            אני בחרתי להתבוסס בשלולית עד שיבשה ואז קמתי ממנה עם קצת שאריות יבשות שקל לי לנער מעל עצמי כנער פירור יבש מבגד.
            האגו של המושא הוא עניינו הפרטי ומהרגע שההצמדות הטיפשית הזו נפרמה, נפרמתי גם מבעיותיו.

  6. תלמה פרויד

    יפה ה'יומם והלאה הרחקתי נדוד' שממחיש את המרדף בזמן ובמקום
    וגם 'כפסע ממנה, כצלה אחריה'.
    וחשבת אמיר, גם על מנוח, אביו של שמשון הגיבור, או שזה רק האסוציאציות הפרועות שלי?? 🙂

    • אמיר אור

      תודה, תלמה, כפסע מאתנו, וצלנו גם הוא אחרינו 🙂
      לא, לא חשבתי על מנוח אבי שמשון, אבל כן היה לי בראש אדון אחשוורוש.
      לא ההוא שמככב בדיוק בימים אלה במגילת אסתר, אלא אחשוורוש היהודי הנודד, שעל פי האגדה לעג לישוע בדרכו להיצלב ונגזרו עליו נדודי נצח.
      במיתוס הנוצרי זו עדות לאשמה, אבל אני לקחתי את נדודי הנצח האלה להליכה עקבות מטרה חומקת לעד, תשוקה, געגוע.

      • ועולה בדעתי, אמיר, כרגע השורה שאני כל כך אוהבת: "זה אשר אבד לי, הוא קנייני לעד".

        • תלמה פרויד

          לא יודעת למה התגובה קודם קפצה בלי שם. אז שוב "זה אשר אבד לי הוא קנייני לעד" זו תגובתי.
          תלמה

          • אמיר אור

            תלמה, זו שורה די מדהימה, שמפקיעה את האהבה מתלות כלשהי באהוב.
            האהוב נקנה לקניין עולם באובדנו הגמור. כלומר, אכן אינו של האוהב, אכן האהוב אבוד לאוהב לגמרי,
            אבל בו בזמן האהוב נצרב בצריבה מנטלית בל תימחה בתודעתו של האוהב, או קנה לו מעמד נחשק שלעולם לא ייפגע, כי לא יושג.
            למה את אוהבת אותה?

          • תלמה פרויד

            חלק מן התשובה לשאלתך, אמיר, מצוי כבר בגוף השאלה…
            מעבר לזה, אני לא בטוחה אם היא מפקיעה את התלות באהוב, כדבריך, או להיפך: מקבעת אותה – גם אם במצב צבירה אחר. כי הוא הופך למושא ערגה נצחי. אני אוהבת את השורה הזו כי היא חכמה. ידוע, שהרבה פעמים אהבה שנקטעת באיבה, שלא מוצתה עד 'תומה', או לא כילתה את עצמה בתהליך טבעי של שחיקה וכו' נשארת בנפש כמו כל מעגל שנותר פתוח. ההתקבעות הנצחית בתודעה הופכת את מושא האהבה ל'קניין לעד'. הסברתי?

          • אמיר אור

            הסברת לגמרי תלמה 🙂
            מה שתהיתי עליו כאן הוא אם ניכוס כזה של האהוב כמושא ערגה נצחי קשור עדיין לאהוב באיזשהו אופן ממשי. אבל מה שאת מתארת באיזשהו מקום הופך את השאלה הזו ללא רלבנטית. האוהב עובר למשק אוטרקי שבו התשוקה משתמשת באהוב כמושא סובייקטיבי לגמרי.

          • תלמה פרויד

            מאמצת בחום את הגדרת ה'משק אוטרקי' שלך, אמיר. יופי 🙂
            עד כמה שזה כך, אפשר לדמיין במצב (שקורה לעתים) שאחרי שנים של ערגה וניתוק ממושא האהבה, פוגשים לפתע בהוא המיתולוגי/ית ופתאום הקסם פג! ו'המאוהב' תוהה: מה, זה הכל? וזאת ההוכחה שהרבה פעמים עצם האובדן מעצים ומוסיף ערך מוסף ל'בלתי מושג/ת' מעבר לערך 'האמיתי' שלו/שלה והתהליך כבר מזין עצמו באופן חד-צדדי ובמעגל סגור של 'הנזנח' עם עצמו. ועכשיו אני נאלצת לרוץ לעבודה, כי אני לא משק אוטרקי :)))

          • שירית קופה

            דיון מלבב. אפשר רק לקהל הסבר מה זה משק אוטרקי?

          • אמיר אור

            שירית, בשמחה.
            משק אוטרקי הוא מערכת כלכלית המספקת את כל צורכי עצמה בלי תלות ברכישה של סחורות מבחוץ (מיוונית autarkeia – הסתפקות עצמית).

          • שירית קופה

            עברו ימים ועדיין לא הצלחתי להגיע להחלטה האם משק אוטרקי זה רע או טוב.
            טוב לפחות עכשיו אני יודעת מה זה.

          • שירית, משק אוטרקי מוגבל ליכולות הייצור של הקהילה. לרוב לא מדובר בחברה גדולה, אם כי זה אפשרי בעיקרון.
            בדרך כלל זה טוב מבחינה זו שלא תלויים באיש וחיים חיים פשוטים יותר. וזה רע מבחינה זו שמשק כזה מוגבל באפשרויות הייצור שלו, והמגוון מצומצם יותר 🙂

  7. שיר יפה, אני לא אוהבת להגדיר, כשזה נוגע זה נוגע.

    • חשבתי שוב על השיר נראה לי שהוא מתחבר לי באמת עם על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי, בקשתיה ולא מצאתיה ..
      את שאהבה נפשי ראיתם?
      עד שהגעתי אל..
      ופה הוא לא מגיע.

      הרגע הקטן של ההגעה, הנס הזה , בחיים גם כשמגיעים, זה מין קושי להיות במקום הזה.

      ויש עוד דברים, אבל שיר השירים שלקחתי על עצמי לקרוא 40 יום, מתחבר לי כאן ראשון ואז השאר.

      • אמיר אור

        צודקת, אביטל "על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי, בקשתיה ולא מצאתיה" מתחבר הנה לגמרי. רולן בארת' ב'שיח אהבה' אומר שזה ההבדל בין הסאטיר לבין האוהב. הסאטיר רוצה, דורש, שתשוקתו תתמלא מיד. הוא כדברי בארת' "ציור לשון של המיידי" והוא היפוכו הגמור של חולה האהבה שהמוטו שלו הוא "אני ממתין" – עד אין קץ כמהתי אליך.
        הכיסוף ולא המימוש הוא תכונת המאוהב.

        • תלמה פרויד

          ומה זה אומר 'הכיסוף ולא המימוש הוא תכונת המאוהב', שכשיש מימוש אין יותר מאוהבות (או אהבה)? אולי יש בזה מן האמת, אבל, האמת? זה די עצוב.

          • אמיר אור

            תלמה, כן, יש בזה משהו משעבד ואולי גם עצוב.
            באין תשוקה יש אולי חברות, אבל לא אהבה רומנטית. על כל הספקטרום של המשיכה – התאהבות מכאן ותשוקה בלי אהבה משם – דרוש מתח רומנטי ו/או ארוטי, מעין פער שיש לנו דחף לגשר עליו בזה ש"נגיע" אל האהוב/ה (ולהגעה הזו אינספור וריאציות).
            הדרך הנפוצה ליצור את הפער הזה בהתאהבות היא הערצה, אבל גם כשמדובר בתשוקה סתם יש ליצור אותו (נגישות פיסית ורגשית – כמו שיוצרים מנהגי נידה, רעלות, עזרות נשים, מריבות ומה לא). לכן לא פעם התחושה של משיכה בל תסורב היא שאי אפשר איתה אבל גם לא בלעדיה.
            זהו במובנים רבים שעבוד עצמי דרך עוצמות הרגש של האדם עצמו. מפתה? – כן…

    • אמיר אור

      תודה, אביטל.

  8. בעיניי זהו שיר הלל לנדודי המחפש הנואש, והקורא מלווה אותו, וממתין שיתקרב לעיקר, ותוצאתו מפח. דומה שהדובר מאוהב בחיפוש – יותר מאשר במושא חיפושיו.

    • אמיר אור

      לבנה, זה מוצא קל מדי 🙂 הרי בחיפושיו הוא מאוד יסודי… הוא לא משאיר אבן על אבן, בזמן ובמקום.
      אבל ייתכן שהוא מחפש צל עובר, רפרוף געגוע שאין לו פשר, לא?

      • אכן, אמיר, לא משאיר אבן, אך גם לא משאיר מילה על שאהבה נפשו, ואיך נכאב עמו את ההחמצה, את אי המציאה בעוד היא כה עלומה ואמורפית?

        • אמיר אור

          לבנה, לא ברור מה יותר נורא – לחפש ככה מה שאפשר למצוא או לחפש מה שאי אפשר אבל חושבים שאפשר.
          בכל מקרה, מכיוון שיש עוד תגובות שמתאכזבות ברוח זו, עליי לומר שבשיר החיפוש עצמו הוא בעיניי שני דברים:

          ראשית החיפוש אחר השלמת העצמי (ולאו דווקא באמצעות בן זוג, אלא בנפשו של אדם)
          ושנית משל לגעגוע ולתשוקה עצמה, שעצם טבעה הוא החיפוש ולא המציאה. התשוקה דורשת מתח, גישור על פני הפער שבין הלא מוכר למוכר ובין הקרוב לרחוק (פיסית או נפשית). כשאין שום פער כזה יש אולי קירבה ורעות, אבל כנראה לא תשוקה.

  9. מירי פליישר

    מנוח או אין מנוח
    שיר יפה מאוד שאין בו מנוח אלא במקומות הקסומים אליהם מגיע המחפש ונהנה מהם עד מאוד. והאופק תמיד רחוק אולי כדי להמשיך לחיות?

    • אמיר אור

      אולי, מירי, אולי. "אהבת הדרך" היא דרך להמשיך בדרך, אבל לא בלי תקוה למצוא. השאלה את מי הוא מחפש בעצם?

  10. אמל אבו זידאן

    שלום אמיר

    מסע החיפושים שאתה משרטט אחרי האחת והיחידה ממחיש את רצוננו הלא מודע שהיא אכן נמצאת אי שם וזה לא תמיד בטוח אבל החיפוש עצמו מוסיף טעם ומשמעות ייחודית לכמיהתנו שתהיה בחיינו ועובדה החיפוש יכול להמשך כול החיים ….
    למיותר לציין שהמסלול שתארת ולא לא הפיסי מעורר
    הרבה התרגשות וזה שווה….
    אמל

    • אמל, שמח שמצאת בשיר הד לשאיפה למצוא אותה… ולדעתך, החיפוש כשלעצמו ולא המציאה, מוסיף משמעות וטעם? שאלת השאלות, אמל.

  11. שיר יפהפה ועצוב מאוד, אמיר
    נמנעת מלהגיב בנושאים
    המדוברים כאן, אבל קוראת בעניין.

  12. חני ליבנה

    בעיני,זה החיפוש התמידי למלא איזה בור עמוק בתוכנו שהוא בורא לדעתי, את האומנות.{בעיקר שירה} אפשר לקרוא לזה חיפוש אחר אהבה, משמעות, חיפוש אחר סוד הקיום, חיפוש אחר משהו שהיה לנו פעם ואבד, הרי פעם היינו מחוברים למי שברא אותנו זו היתה אהבה אולטימטיבית ואנחנו מחפשים זאת כל חיינו, אני אוהבת את הצורה המיתית בה מדבר השיר

    • אמיר אור

      חני, שמח שעברה פה כוונתי. בעיניי החיפוש הזה, שיכול היה גם להיתרגם באופן רומנטי, הוא אכן אותו חיפוש אולטימטיבי שראית פה.
      אמנם כיוונתי להבנה הרומנטית דרך ההקשר לדיון (בשיר בעצם לא נזכרת שום אשה) אבל בהחלט התכוונתי לומר בזה ש"האחת והיחידה" הרומנטית משל היא.

  13. תמי קאלי

    אמיר, חבל ומעציב החיפוש בשיר.
    בכל זמן הווה נתון, יש לכל אדם את האחת/ד שמיועדת לו או לה, ותמיד יש את מי שלא נותר לו כיסא במשחק הזה.
    סובב סובב לו העולם "אין הרף" עד שידע מנוחה.

    • אמיר אור

      תמי, האם בכל רגע אדם נועד לזוגיות כלשהי? לא בטוח. האם כל זוגיות דורשת התאהבות? בוודאי לא.
      אם וכאשר אדם רוצה בזוגיות, אז ברוח מה שכתבתי למעלה לשירית, אני מסכים אתך שיש חוויות שונות של "אחת ויחידה" או "אחד ויחיד" בנקודות זמן שונות.
      אלא שבנקודת הבחירה של ההתאהבות, ברור שלא רק שיקול דעת מופעל באדם, אלא גם כל עולמו, מאווייו ואמונותיו הנסתרות. לכן, נראה לי, לא תמיד אנחנו בוחרים בנגיש, באפשרי ובמתאים, אלא גם במה שגורם לחוויה מרה-מתוקה או אף מרה לגמרי.
      לבחור בחוויה שגם מעשירה, גם גורמת עונג ושמחה היא ברכה שלא פעם כל אחד לומד לעצמו מתוך עולם האין הרף הזה עד שיידע מנוחה. לפעמים זה לוקח הרבה יותר מאלף שנים, אבל לפעמים אלף שנים עוברות תוך חודשים ספורים 🙂
      והחיפוש? הוא מטבע התשוקה. היא לעולם לא ממש, לגמרי, מוצאת.

      • תמי קאלי

        אמיר יקר, זוגיות כפי שמוכרת במשמעות הרגילה אין לכל אדם. המושגים שלי הם קשורים ל"השלמה אנרגטית" המשלים הוא יישות אמיתית בעולם הפיזי. לא תמיד פוגשים אותו. לא תמיד חיים איתו בזוגיות אבל תמיד יש חיים כשהוא , המשלים, חיי. כשאין השלמה כאן, בפיזי, אנחנו נשארים ללא כיסא לשבת עליו ונעשים חולים, חולים ומתים כדי להיצטרף לאותו משלים שנמצא בעולם המתים ושם נחזור להשלמה…זוגות, זוגות נכנסו לתיבה וכך גם נולדנו לצאת ממנה…זה כל מה שזה. החוויה של ההשלמה היא כאורגזמה קוסמית של התרגשות.
        זוגיות בדרך כלל היא עיסקה, טובה יותר או טובה פחות. אבל זו עיסקה שלא קשורה להשלמה…רוב העולם חיי כך.
        את ההשלמה האנרגטית לא ניתן להחילף סתם כי בא לנו וזו אהבה שיש בה את כל הפוטנציאל למיצוי עצמי מלא.
        מר-מתוק הם מלח פילפל של החיים.
        במושגים שלי אין זמן וחודשים ספורים הם כמו אלפים בשנים או כמו דקה. ממילא הזמן הוא רהיט בסלון התודעה האנושית, ופריט תלוי על הקיר.
        "התאהבות" רע רע להתאהב.
        לעומת להיות אהבה.

        • הי תמי, אני איתך, חושבת שחושבת בדיוק כמוך שהתאהבות זה רע, ומאמינה שבאמת מה שכן יש זה עניין של מעגלים אנרגטיים, רק שאני לא ממש מתמצאת בזה ולכן מערך ההגדרות שלי לוקה בחסר משהו. חושבת רק ואולי זה בינגוד לדעתך, שאין מכסה אחד לכל סיר. יש לי אפילו סיר אחד בבית שיש לו כמה מכסים שמתאימים לו, רק בשביל התזכורת לעצמי שימנע ממני הצמדויות במחשבה שאחרי אובדן של מישהו קרוב לא ימצא לו תחליף כי הוא האחד. כן, יש מיוחד בכל אדם שאותו אוהבים אולם הבעיה מתחילה כשאנשים שנגמר להם קשר מאמינים שזהו אין מי שיכנס בנעליים המיותמות ולא יהיה. לא יודעת, אני זוכרת שהיו רגעים בחיי שהאמנתי בכך וזה אפילו גרם לי להצמדות לקשר בן עשרים שנה, עד לרגע שהעיתוי נמצא נכון ונוצר מפגש בשביל לגלות שמאז מים רבים עברו בנהר אהבותיי ותמיד יש יותר ומתאים יותר לאותו זמן שבו אנחנו נמצאים.
          הסיר שלי תמיד מזכיר לי שאם יאבד לי מכסה אוכל תמיד למצוא לי מכסה מתאים חדש ואפילו גיליתי שאני לא תמיד נזקקת למכסה כי אני סיר בסדר גמור גם ככה.
          האם באמת אנחנו חושבות דומה או שפספסתי משהו ממה שאמרת?
          המשך יום נפלא.

          • תמי קאלי

            זה מאוד מתאים לפורים הכיסופים למכסה…יוסי בכינור ופסי בתוף…
            כשהילדים היו קטנים המטבח היה גם איזור מוסיקלי.
            אבל ב"השלמה אנרגטית יש רק "משלים" אחד בזמן הווה נתון ולא עשרה מיכסים (לסיר לילה אחד).
            אנרגטית אפשר לבדוק השלמה אבל לא כאן המקום להסבר.
            קשר עם משלים לא חייב "להתחיל" כדי שתתקיים ההשלמה וכאשר הוא מסתיים יש אחד אחר שתופס את מקומו, כך שלא מרגישים עירומים. אדם לא יכול לשרוד ללא השלמה. במקור יש רק אחד אולטימטיבי שאיתו אפשר לחיות בהשלמה המון גילגולים, אבל במהלך החיים ישנם משלימים יותר מאחד, כדי לעבור תהליך לימוד משותף. ההשלמה יכולה להמשך מיום עד שנתיים או יותר, תלוי בשיעור של השניים. כשבודקים בזמן נתון זה עדיין רק משלים אחד. לי לדוגמא היה משלים שאיתו נולדו לי ילדים, בגן היה לי משלים אחר והיום אחר וכו'…מכל אחד למדתי ועדיין לומדת על העולם ועל עצמי. כשההשלמה נפרמת היא לא גורמת לתחושת יתמות או אובדן, כי זה המהלך הטבעי וכך הוא נחווה פיזית, רגשית, ומנטלית. סיגל, אם תביטי על החבר שהוא החברה הכי קרובה שלך, ואיתו את יכולה לדבר על כל דבר, סביר להניח שהוא המשלים שלך כרגע. אבל תזכרי שכל פחד שלך הוא גם פחד שלו ולכן לפעמים לא תיהיו מסוגלים להפגש במישורים אחרים, עד שתתגברו עליהם…:)

        • אמיר אור

          האם יש השלמה כזו, או שמא היא יחסית למצבים משתנים בחיים בלי קשר לגברים ונשים דווקא? מיתוס ההשלמה מלווה אותנו מזמנים קדומים. בַּ"משתה" של אפלטון מובא מיתוס שמספר אריסטופנֶס: בראשית, היה האדם כפוּל פנים ואברי מין, בעל ארבע ידיים וארבע רגליים. שלושה מינים נבראו: זכר כפול, נקבה כפולה ואנדרוגינוס. בני האדם האלה, שהיו נוראים בכוחם, התקיפו אפילו את האלים. בתור עונש זאוּס חתך אותם לשניים, ואת קצות הקרע משך ותפר לְפָנים, בטבור, כסימן של תזכורת ואזהרה, למען יראו ויירָאו. בחשבון האפלטוני משלושת המינים נשארו רק שניים – גבר ואשה – אבל לפי טעמם הארוטי נשארו שלושה סוגים: כי מאז הקרע כל חלק מחפש את חציו האבוד. מן האנדרוגינוס נוצרו אוהבי הנשים ואוהבות הגברים, מן האשה הכפולה – אוהבות הנשים, ומן הזכר הכפול – אוהבי הגברים. במלים אחרות המשיכה הארוטית היא עניין של ניגוד והשלמה.
          עקרון הניגוד וההשלמה משמש בתור הסבר למשיכה הזו לא רק אצל היוונים אלא בתרבויות רבות. המיתוס של אדם-קדמון אנדרוגיני קדום בהרבה מאפלטון, והיה רווח בכל המזרח הקדום וגם במקורות שלנו. ככה מספר גם המיתוס ההודי: לאדם הקדמון האלוהי, פְּרַג'אפָּטִי, נמאס להיות לבד. הוא התחלק לשני חצאים – בעל ואשה – ומאז "היחיד הוא כנֶתַח המחצית".

          באופן כזה, בפסוק אחד בתחילת ספר בראשית (ב 24) כבר מקופל שיח שלם שעניינו מיניות והיחסים בין המינים: "עַל-כֵּן יַעֲזָב-אִישׁ אֶת-אָבִיו וְאֶת-אִמּוֹ, וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד". ההיגיון של התנ"ך לקיומם של התא המשפחתי והמשיכה המינית הוא אחד: לחבר את מה שהופרד. בגירסה העברית למוצא המינים האנושי, חַוה נוצרה מן הצלע של אדם (שם, 22-21), והיא מין חלק שחסר בשלמותו שנפגמה. לפי ההגיון הזה מצוות הכנסַת-כלה היא בעצם מצוות השבת אבידה לבעליה: המשיכה הארוטית היא פשוט געגועיה של הצלע החסרה אל בעליה, ולהפך.

          אבל גם אם במבט ראשון העניינים דומים ונקודת המוצא דומה, הרי המשמעויות שנלוות למיתוסים הקדומים האלה לא פשוטות ודי שונות. המיתוס היווני שנזכר למעלה לא מנסה להגביל את עקרון העונג, אלא לנצל אותו: אפלטון תולה בארוֹס את האחוה בין האנשים, את "אהבת איש אל רעהו, שמלכדת את הטבע הקדום".
          לעומת זאת, בתנ"ך ואחר כך ביהדות בכלל המשיכה הארוטית נקשרה בקשר בל יינתק לפריון וילודה, קשר שהגיע לביטוי הקיצוני ביותר בנצרות. ביהדות עקרון ההשלמה לא סותר את עקרון העונג, אלא רק מגביל אותו; בנצרות הקתולית עמדתה הרשמית של הכנסייה הייתה שהמיניות היא בכלל תוצר פסול של חטא קדמון, ורק ההכרח לקיים את המין האנושי מצדיק אותה. רק בשנות השישים יוחנן פאולוס ה-2 קבע באיגרת מיוחדת (Humanae Vitae) שליחסי מין יש גם ערך של איחוי וקירוב. במלים אחרות, הוא אימץ את עקרון ההשלמה, אבל הִתנה אותו באהבה רוחנית.
          לא קונה…:)

          • תמי קאלי

            אמיר, אתה לא קונה, ואני לא מוכרת דבר…:)רק משתפת בדבר שבשבילי הוא דרך חיים. מיניות יכולה להתממש בקלות, כל אחד עם מי שהוא בוחר, כל רגע. אין איסור או טבו בנושא כלל וכלל. המקורות שאתה מביא, אכן מאוד רוצים לתת תשובות להילכות חיים ואף לתת מישטור להיתנהלות, דבר שלא תארתי בנסיון להסביר את הנושא. אני מבינה את ההתנגדות לרעיון שבזמן נתון יש רק משלים אחד, כי זה נראה כמו דבר מגביל אבל למעשה הכל מותר. אל תשכח שמתוך הנחת היסוד הזו ישנה טכנולוגיה של ריפוי אנרגטי, שמתוך נסיון שלי גם עובדת.

          • אמיר אור

            תמי, ברור שיש התאמות שונות בין אנשים, ולפעמים ההתאמה היא דווקא בשוני שיוצר גירוי. אבל הרעיון של השלמה טוטאלית כשהוא מוסב לזוגיות נראה לי מופרך ואף מסוכן. מה שמשתמע בעצם הוא שישנו אדם שיכול לענות על כל צרכיו הרגשיים, החושיים, האינטלקטואליים והרוחניים של אדם אחר באופן כה שלם שלא ממש יצטרך עוד לשום זולת נוסף. ברור שלכולנו מפגשים משמעותיים במהלך חיינו, ולא הייתי מוותר על שום "השלמה" כזו (אם זו כוונתך), רק נזהר מלהיסחף בה לאידיאליזציות והרגשות הנלווים להן 🙂
            על ההשלמה האנרגטית של רפי רוזן פשוט איני יודע מספיק, ואשמח לשמוע עוד.

          • חושבת שפעם היה לי משלים אנרגטי כזה, אחד שדחק הצידה את כל העולם, לזה בדיוק קראתי התאהבות נוראית. אדם מתחיל להגדיר את הזהות שלו דרך האחר. עיני האהוב הם המראה לעצמך, בלעדיו אתה מרגיש שאין לך קיום. אם זה המשלים האנרגטי ואולי באמת ביחד איתו ניתן לעשות טיפול, אני עדיין מעדיפה למצוא השלמה שכזו ומראה שכזו בתוך עצמי, ולטפל בעצמי בתור אחת. נזכרת בחבר שסיפר לי שהוא שם לב שהוא יוצא ממערכת יחסים ארוכה אחת אל אחרת באופן רצוף כבר שנים רבות. הוא כאילו מרגיש חצי בכל פעם שהוא לא בזוגיות ולכן בחר להפסיק עם ההדבקות הזו לבת זוג ולחיות כאדם נפרד עד שירגיש שלם לחלוטין עם איך שהוא. ובאמת אחרי תקופת התבודדות שבה הוא למד לחיות נפלא עם עצמו, פתאום משןם מקום הופיעה בחורה מדהימה שגם היא לא חצי שמחפש משלים. וכך הם עד היום זוג של שלמים שחי זה לצד זו באופן שכל אחד מהם הוא שלם וביחד הם אושר וזוגיות מעוררת כמעט הערצה.
            לא הייתה שם התאהבות. לא היתה שם תלות של למלא חלל שהותיר אחר. הייתה שם שלווה בהכרות וזרימה של שמחה. הם תמיד מחייכים ביחד וחיים בעולם שמחייך אליהם בחזרה. האם זו המשלימה האנרגטית שלו? הוא היה שלם לפני שהכירו. האם הם יכולים לעשות טיפול ביחד? הם לא צריכים, הם הגיעו להכרות "מטופלים", בעקבות הזמן שהם לקחו בחייהם לטפל בעצמם. אז ככה אני רואה חיבור טוב בין אנשים. (הדבר היחיד שאני חושבת שאני לא מצליחה לראות אצלם זה תשוקה עזה, אבל אני לא יודעת אם תשוקה היא דבר מוחצן, או שזה שלהם ובלתי נראה לסביבה).

          • בתגובה שמעלי זו אני.

          • תמי קאלי

            סיגל איך אפשר להסביר השלמה לו לא אשתמש בחצי?, אבל האמת היא שאת צודקת זה השלם שנפגש עם שלם אחר ויחד הם עושים חיים באהבה. החוויה ללא זוגיות, כשחיים מתוך תובנת ההשלמה,היא לעולם לא לבד. לפעמים זה נעים לטפל רק בעצמי שלנו מבלי לקחת בחשבון את העולם הפיזי הנוכח של אדם אחר. זה להיות לבד אבל יחד. נראה שאלה של מינון…
            האנרגיה האישית מתאזנת כשיש השלמה. יש יכולות יותר טובות בכל מיני מישורים כי לשניים יחד ישנן משימות רוחניות משותפות. גם הליקויים הפיזיים מקבלים תמיכה אנרגטית מגוף אנרגטי של משלים ויכולת ההבראה הפיזי משתפר. זה מצחיק כי זה נראה כשאני כותבת כאילו זה גן עדן, וכן זה יכול להיות כך כמו הדשא של השכנים שלך.
            יש לי תחושה שהתשוקה שאת מדברת עליה קשורה בצורך לכבוש. נראה לי שתשוקה היא נינוחות פעילה ולא הצגת תכלית, לא?….הסקרנות אולי שם שם, אולי שם יותר טוב, היא דבר של החלטה פנימית, של בחירה. לשהות מעט במקום שיש בו מה ללמוד נראה לי יותר אפקטיבי. מצד שני אני יכולה לראות את התזזית חסרת המנוחה כיעד בפני עצמו ויעד לא פחות חשוב מיעדים אחרים, רק צריך לזכור שבמושגים של השלמה אנרגטית, אלו השניים, ולהם יחד וכל אחד בנפרד אותו הצורך…בתקופות חיים שונות ישנם צרכים שונים כך שזה באמת איש ומשתנה..

          • מעניין תמי, לפי הכתיבה אני מרגישה שאת אישה מאוד שלווה ופתאום שמה לב שאני באמת בחורה תזזיתית משהו.
            :0)
            אבל יש בנו הכל, לא?
            חושבת שגם בי יש את השלווה ובטח גם בך את התזזיתיות אבל ביחסים מינוניים שונים. מה שמביא אותי שוב לדעה שהמשלים האנרגטי נמצא בתוכנו ורק צריך לצאת למסע גילוי עצמי כמו שאומר מאיר בנאי:
            " יש בי מזה וגם מזה
            וביניהם אני הולך
            וגם חוזר
            יש בי שניהם".
            ולמה אני מתעקשת שהמשלים לא נמצא באחר? כי מחשבה שכזו מובילה באמת לחיפוש ולחוסר שקט ועד שימצא ה"נ"ל המופלא" בחוץ מתבזבז זמן חיים יקר. וכשנזכרת באותו אחד שאולי הייתי מכנה אותו כך, פשוט נהיה לי רע…יודעת מה זה להסתובב עם מחשבה שמצאת איזה משהו אחד בעולם שהוא הכי מיוחד בעולם, ולהעצים אותו למימדי ענק, עד שאחרי שהוא נגמר את נותרת כמו בובה מתנפחת שרוקנו ממנה את כל האוויר? God. היה לי מסוכן ולא נכון.

          • תמי קאלי

            סיגל, לא אמרתי שצריך לחפש אף אחד. לכל אדם יש את המשלים שלו ובעולם חיים מיליונים כאלו. לא נסעתי להימליה ולא לטימבקטו לחפש אותו, ואין לי לתת עצות כאלו, אל תצאי למסע חיפוש אלא של עצמך בתוך עצמך.
            המשלים שלי מספיק שידוע לי שהוא בן אדם, כשהוא בוחר, והוא לא ענק ולא חרגול, מתנפח ומצטמק כרצונו. שנים רבות לא ידעתי מי הוא והיה לי טוב ורע כמו לכולם, כמו היום. אבל מה שבטוח, שכל יום אני יותר בריאה מאז שלא היה לי משלים כשהייתי חולה.
            "המופלא" אינו "מופלא" הוא רק אדם ומצד שני אדם יקר לי, וחבל או אפילו מעציב לחשוב שמישהו יבזבז זמן חיים בניסיון להוכיח למישהו שלא טוב לו אם מה שהוא באופן פרטי, אישי ולא מזיק- מאמין.

          • תמי, שמחה לקרוא את אשר את כותבת. הלוא כולנו מאמינים בדברים שאנחנו בוחרים להאמין, סביר להניח שאין נכון ולא נכון בדברים האלה באופן אוניברסלי, ונדמה לי שאת יודעת מה נכון לך, ואני חושבת שאני יודעת מה נכון לי וגם אם שתינו נמצאות בנקודות שונות של האמונות, הלוא שכל עוד אנחנו בכיוון של בריאות טובה ואושר, הרי כי אין זה משנה באמת אם המשלים שלנו הוא בפנים או בחוץ.
            המשך יום נפלא,
            סיגל.

          • תמי קאלי

            אמיר, טופו, טפו, טפו, שלא נדע מצרות כמו אלו שאתה מתאר….:))
            איזו סימביוזה קשה…אי אפשר לקבל או לתת מענה לזולת אחר באופן אקלוסיבי, וטוטאלי. שניים אלו יתאבנו לאבדון. ההרגשה של אהבת המשלים היא למעשה כאילו אדם אומר: אני לומד לאהוב את עצמי יותר שלם. אני אוהב את המשלים שלי כדי להיות מסוגל לסלוח לעצמי על כל הגחמות שלי שלו, ואני מוכן להביט בהן באהבה. אני מביט במראה ורואה ונוגע בי דרכו באהבה. אני מוכן לשפר ולשכלל את עצמי רק מתוך אהבה…
            אני רוצה להפסיק לפחד מזה, מזה ומזה..אני לומד להכיר את העולם של עצמי ובכלל דרך עיניים נוספות עם אתגרים חדשים שלא ידעתי שקימים בי עד שפגשתי את המשלים…
            כך האהבה שמוכרת כדבר ארטילאי, מתורגמת לעולם עשיה פעיל שכן עבדנו כולנו רבות על עצמינו אך עבודה רבה עוד לפנינו- זה מהמעט על ההשלמה האנרגטית.

          • אמיר אור

            תמי, עכשיו אני מבין טוב יותר.
            למה, אם ככה, קוראים לזה "משלים" אנרגטי? הוא לא משלים משהו שאינו שלם בלעדיו, אלא יוצר בך השלמה בינך לבין עצמך, לא?
            ברור שאנשים מסוימים יכולים להיות זרזים לתהליכים חשובים זה לזה, לפעמים לטוב לפעמים פחות.

          • תמי קאלי

            אמיר, קשה לי לרדת לפרטים של תהליך שכנראה הוא תהליך אבולוציוני.
            בתוך התאוריה הזו נמצא מצב עתידי של היותנו שלם אחד מושלם, שאינו נזקק לתמיכת ההשלמה או המשלים ויכול להפרות את עצמו. זה יכול לקחת איון של זמן…
            כרגע אנחנו עדיין נזקקים למראָה כדי לדעת שהפוני בסדר והאף במקום, זה משוב הכרחי להכרת העצמי.
            כמו ילדים אנחנו תרים אחר הגבולות שלנו והתהודה להוויה שלנו היא זולת אחר. הזולת הזה ש"דבוק" בנו כ"משלים" מדבר אלינו גם בשפה לא מילולית- טלפתית ואנרגטית ברמת התאים בגוף… ומאפשר באופן הדדי לקבל ולתת את אותה תהודה חיונית…

          • תמי קאלי

            רציתי להוסיף על המיניות של המשלימים.
            the sweet melting sensation- כל קרה לזה וויליאם רייך, תלמידו של פרוייד שהוגלה מקהילת המטפלים כי חקר את האורגזמה האנושית אצל מטופליו. (רפי רוזן בנה את הידע שלו ממקורות אלו.
            האורגזמה מחולקת לטעינה, פורקן והתרה. ואני בטוחה שעוד רבים וטובים יטענו כך. היכולת להיכנע לשטף האנרגיה המינית ללא עכבות היא לכשעצמה תרופת פלא לחוליים רבים.

          • על העבודה של רייך שמעתי, ולא רק דרך "סרט מתוק" של מקאבייב 🙂 וגם עם רפי נפגשתי אי אז בירושלים, ואפילו עבדנו קצת יחד. אגב, לא מעט קבוצות תרפיה שמשלבות טנטרה ושיטות רייכיאניות צצו בשנות השבעים.

            זרימה של אנרגיה מינית בלי עכבות היא נפלאה כמובן, בריאות צרופה. מצחיק שאני קורא את זה דווקא כשאני חולה אבל בתור חולה תורן לא נראה לי שום דבר מעבר למרק עוף 🙂

            נושא "המשלימים" בנוגע לעניין הזה עדיין לא ממש מובן לי.

            ומהי "התרה"?

          • אוי.. למה חולה, למה?:(, מקווה שתרגיש יותר טוב, אשלח לך קסם אנרגטי מרחוק…
            אבל מה עם הלוקש'ים במרק עוף?

            כיף לך שגם אתה נפגשת איתו, ושגם עבדתם יחד…איך היה?
            מוזר שרייך וטנטרה נשזרו יחד, לא ידעתי וזאת בגלל שאין לי מושג מעמיק בטנטרה.
            בהתרה יש את הרפית השרירים והסדרת נשימה/חמצן למצב רגיל, בהיפוך לטעינה שמכווצת מערכות שרירים וכלי דם. הפורקן די ברור…רייך גם דיבר על מצב השרירים וקרא לזה מעטפת שריון האופי. כל מיגוון המצבים בין רפיון לטונוס שרירים מתוח הוא שריון האופי שמאפשר אורגזמה ברמות שונות של מימוש.. אצל רפי התפתח עולם מושגים אחר, שקשור לאוסף ענק של פחדים שהם אלו שיוצרים עקבות ריגשיות ופיזיות בדרך למימוש אורגסטי…
            התיבה של נוח בראשי, היא גם התיבה הסגורה שבנה רייך כדי להוכיח את מצב בריאותם של משלימים אנרגטיים כשהם בקירבה פיזית אך בבידוד.

          • באמת מוזר. אבל התרפיות האלה היו יותר בעניין של שחרור המיניות מאשר בעניין של טנטרה.

            הדבר האחרון שאני זוכר עם רפי הוא שהייתה לו תיאוריה על כל מיני מזיקים אנרגטיים שמתלבשים על הבנאדם…

          • נראה לי שהיה פרנואיד לא קטן ברמות מזיקות לכלל התאוריה שפיתח.
            מתוך כל הידע שלמדתי וגם מכל מה שהסברתי לקחתי דברים שנראים לי עובדים בשבילי והמון זרקתי.

            לא מפתיע שהעיסוק היה בשחרור המיניות אחרי שנים של איסורים..לא?

          • כן, בלי ספק. היה טיפוס די מוזר, כריזמטי, וגם קצת כמו שאמרת.

            שנים של איסורים זה לא טוב. כמה חיים צריך לבזבז אחרי שעוברים את סדרת החינוך הישראלי… אבל נדמה לי שהמצב פה משתפר 🙂

          • תמי קאלי

            כריזמטי?, לא חושבת שהיה. הדבר הכי שהערכתי בו היה הנעימות שלו האנרגטית והפתיחות לקבל כל דבר, כל אדם, בלי ביקורת ושיפוטיות.

            כן…השתפר?…:)

          • תמי קאלי

            החינוך בארץ באמת הסתפר ועכשיו הוא קרח ואמורפי…אולי מעט הזוי לתקופתינו אבל הנס יכול להועיל לו…:)

          • אמיר אור

            תמי, התכוונתי שהוא פחות פוריטני. חבל שזה בא עם נהנתנות די ריקה של אכול ושתה, אבל אי אפשר לבקש הכל כנראה.

          • אמיר אור

            תמי, כריזמטיות היא עניין אנרגטי, אני חושב. לא מנוגד לנועם ופתיחות.

          • תמי קאלי

            לא, ממש לא בדקתי לו את הכריזמה..:))

          • אמיר אור

            הבנתי, תמי, אם כי כנראה לא את פרטי התיאוריה ביחס לאותה "תהודה" וסוג האנשים.
            חושב שהמצב העתידי הזה הוא גם מצב שהיה (אם יש בכלל משמעות לציון זמן כזה) ומכאן יסוד הגעגוע המלווה את הנשמה.

  14. אהוד פדרמן (רחיפאי)

    יפה המסע המתואר בשיר.

    יפה בחירת השם 'מנוח' לשיר שכולו אי

    נחת. אך בהקשר בו מועלה השיר כאן,

    נראה שהאהבה האחת והיחידה שעולה

    ממנו היא אהבת הדרך ומסעות החיפוש.

    ואבוי למחפש 'האחת והיחידה' אם

    ימצא את דרכו אליה שכן אז יאבד טעם

    האהבה בחייו.

    ודו המשמעות של המילה 'מראות' לקראת

    סוף השיר מעלה אפשרות שהאחת

    והיחידה שמדובר בה היא אהבת נרקיס.

    • מיכל ברגמן

      איזה מסע! חבל שהוא נגמר.
      את השיר והדיון הקודם פספסתי – אגיע בהזדמנות…
      יש לי חשד שמי שרק במסע להתאהב לא לתאהב לעולם – הוא מאוהב בעצמו ו/או בחיפוש, בדימוי של ההתאהבות.

      • מיכל, את מוזמנת ביותר.
        אשר לחשדותייך (ויש פה עוד כמה ששותפות להם) ברור שהדימוי של ההתאהבות יכול לרוקן את האהוב/ה מתוכן. אפילו לא הייתי קורא לזה אהבה עצמית, כי זו חוויית אובדן מוחלטת ומראש.
        אבל על מה חשבתי אני בשיר הזה?
        ראשית – החיפוש אחר השלמת העצמי (ולאו דווקא באמצעות בן זוג, אלא בנפשו של אדם)
        ושנית – משל לגעגוע ולתשוקה עצמה, שעצם טבעה הוא החיפוש ולא המציאה. התשוקה דורשת מתח, גישור על פני הפער שבין הלא מוכר למוכר ובין הקרוב לרחוק (פיסית או נפשית). כשאין שום פער כזה יש אולי קירבה ורעות, אבל כנראה לא תשוקה.

    • אהוד, שאלה לא מובנת מאליה העלית. מה היה קורה אילו מצא את "האחת והיחידה" (בהנחה שיש אחת כזו, במונחים מוחלטים, מכל הזמנים והעולמות)?
      הוא היה זוכה באותו "מנוח" מוחלט, כנראה.

      והאם בלי המתח של החיפוש והתשוקה היה נותר תוכן לאהבה הזו?
      האם האושר הוא שמיכת פוך עבה?
      אולי הוא והיא היו מחזיקים ידיים בחיוך מאושר ובלתי נמחה כשהם שרויים יחד במדיטציה עמוקה.

      יפה שמת לב לכפל המשמעות של ה"מראות", אבל האם האפשרות הנרקיסית היא היחידה שבה ניתן לקרוא את דימוי המראה?

  15. איזה אי-שקט חסר-מנוח! 🙂
    ולמרות זאת מזכיר לי את שיר ההלך שעל המצבה.
    יש שהחיפוש הופך לערך בפני עצמו, והוא מסעיר יותר מן המציאה.

    • עדה, שלב התשוקה מסעיר יותר מן הפורקן. החוכמה היא לא למצוא פורקן ואפילו לא בכל מימוש שהוא. במקום זה שווה ללמוד להכיל את הסערה: לשאת עוצמות בלי להשליך אותן לשם פורקן, "לסבול עונג" ולא לבקש להתרוקן. גם המוות, אני חושב, ובמיוחד בסוף חיים קצרים וסוערים, הוא לא פעם מין פורקן כזה. ואם לא המוות הפיסי – המוות בחיים. ומעניין ההקשר שלך. נכון, אפילו המת מבקש להמשיך לחיות דרך קיומו האפיטפי, וגם פונה אל ההלך, הנע בדרכים – http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=6175

  16. קראתי את השיר היפה הזה והעצוב וחשבתי לכתוב לך: בוכה איתך, ליבי עימך שלא מצאת, אחרי שסבבת בכל העולם. אבל אז קראתי באחת התגובות שאתה לא חושב שיש אחת ויחידה כזו בכלל. לדעתי זה עוד יותר עצוב להגיע למסקנה שכזאת.אבל אולי מדובר על כאלה המתאהבים באהבה ואז כל מושא יהיה טוב, ואז אין אחת ויחידה.
    ואולי המשורר, נפשו מעולם לא מסופקת?
    מה גורת לו "לְשָׁם וָהָלְאָה – לֹא כָּאן, לֹא כָּאן "?

    • אמיר אור

      לוסי, אין שום צורך לבכות אתי, ובכלל עדיף לא.
      "המשורר" לא הזכיר בשיר שזו אישה בכלל, אבל המטפורה הרומנטית בהחלט עומדת ברקע ורלבנטית. זהו סמל הגעגוע, לאורך הדורות.
      האם הגעגוע הוא באמת ל"אחת והיחידה" או ל"אחד ויחיד"? לא חושב. חושב שזה תרגום לכמיהה עמוקה יותר.
      אבל מסכים אתך שבמישור הרומנטי להתאהב באהבה הוא מקום גרוע מאוד, יותר מלהתאהב במישהו שעושים לו אידיאליזציה מוטעית.

      • זה ישר זרק אותי לכמיהה לחלק החסר, "הוא" או "היא", זה לא משנה באמת.ואולי לא זה ולא זה.
        אבל אתה כן בוכה על משהו חסר מאוד. טוב, תבכה לך לבד
        (:

        • אמיר אור

          טוב, אם ככה את צודקת, לוסי.
          התחושה של הנפרדות והחיפוש אחר השלמת החסר שאנחנו (ולאו דווקא באמצעות בן זוג, אלא בנפשו של אדם) הוא באמת געגוע שאין לו תרופה זמינה, וחיים על חיים יידרשו לו, אם בכלל.

  17. רונית בר-לביא

    הרבה נדודים, הרבה ארצות,
    הרבה ידע.

    אולי כשנודדים נמצאים כל הזמן "שם",
    וקצת פחות כאן.

    ואולי ה"הי" האולטימטיבית נמצאת בשמיים ולא ממש כאן.
    הזיווג השמימי.

    אצלי התהליך הוא הפוך: אני כאן וכאן וכאן, ו"הו" כנראה שם ושם ושם,
    עד אשר אני אגיע להיות ממש כאן, הכי כאן שיש, ואז נצטלב.

    • אמיר אור

      תתפלאי כמה שאני כאן.
      הרי זו המסקנה האולטימטיבית מכל נדודי הפאטה מורגנה האלה.

      • רונית בר-לביא

        אני לא מתפלאת.
        וזו לא היתה ביקורת עליך,
        אלא מן התרשמות ממה שהשיר הציג,
        של הרבה נדודים ושל חיפושים אחרי מישהי,
        שלא כאן.

        וגם אם אני "כאן" במובן הפיזי, יותר מידי כאן ופחות מידי בנדודים לטעמי,
        זה לצערי לא אומר שאני כאן עם עצמי,
        אלא יותר כאן לבד בלי עצמי, רוב הזמן.

        מנסים כאן, זה מה שכולם עושים.

        אומרים שמהשמיים ננוחם
        :))
        וזה כבר משעשע.

        • אמיר אור

          משעשע? אולי. אבל מה שאת אומרת רציני לגמרי. קראי את השיר כשההיא היא את. הרי אפילו לא כתוב שם שזו אשה או בשר ודם.
          זוגיות היא מטפורה מדבירה כמעט, אבל מטפורה. נועם, שיתוף, עונג, נאמנות הם הרבה יותר לבקש מאשר "האחת והיחידה". וגם יותר ממשי.

          • רונית בר-לביא

            מטאפורה למה ?

            איפה הוא מחפש את המנוח,
            במציאת השכינה אולי ?
            (אולי השכנה ?)

            נועם, שיתוף, עונג, נאמנות – הייתי קונה.

            שמת לב ש"מנוח" זה גם אחד שמת ?
            אז אולי כמו שאמא שלי אומרת –
            ננוח כבר בקבר.

            ביאוס.

          • אמיר אור

            רונית, זו מטאפורה בשיר הזה, לא בחיים. בחיים זוגיות היא ממש לא מטאפורה. אבל "האחת והיחידה" היא אולי כן, גם בחיים. זהו רעיון. מה שאת "היית קונה" גם אני קונה…

            ואת צודקת שהחיים זה לא חברת ביטוח ומנוחה שלמה יש רק בקבר, אבל "ננוח כבר בקבר" הוא משפט של פולנים. יש זכויות יוצרים, את יודעת 🙂

          • רונית בר-לביא

            קודם הצלחתי לנוח מדהים לא בזוגיות ולא אצל השכינה,
            אלא פה בחדר השני,
            שפתאם חייך אלי היום.

            נראה לי שהחיפוש שאתה מדבר עליו דומה לחיפוש אחרי קונכיה, או צדפה לנוח בה.

            לפחות זה הדימוי שאצלי בראש.

            הלילה טוב לדברים כאלה.

          • אמיר אור

            רונית, קונכיה זה לא ממש נוח 🙂
            שמת לב שמלבד ההקשר שבו העליתי פה את השיר בשום מקום בו לא נאמר שהדובר מחפש אחר אישה?

          • רונית בר-לביא

            אתה כל הזמן אומר ומסביר שלא מדובר בזוגיות או באשה,
            ולא מסביר למה כ-ן התכוונת.

            מה החסר הזה שאתה מדבר עליו ?

            השכינה ?
            החסר של הדובר בעצמו (זו האמונה שלי, שהרי הצרה של רוב האנשים שלא מצויים עם עצמם) ?

          • נכון, רונית. יונג קרא לזה אנימה ואנימוס, ובהודו קראו לזה שיוה ושקטי, וביהדות אלה אולי השכינה והשכן. לא משנה.

            החיפוש אחר "האחת והיחידה" הוא מין תרגום מוטעה לתחושת הנפרדות של הנפש בעולם. ותרגום שהתחיל בזה שמיסטיקנים שאלו מושגים מן המילון הארוטי אל המילון הדתי. מאוד מבלבל.

            אפשר לחפש ככה חיים אחר חיים ולא למצוא אפילו את הזנב שלך 🙂

          • תלמה פרויד

            סליחה על ההתפרצות, אבל: אם יש מילה בעברית שאני מתעבת, הרי זו 'זוגיות' שנולדה לפתע מתישהו ושממש לא חשנו בחסרונה טרם היותה. מילה פשוט דוחה. נולדה אולי לצורכי סדנאות על 'זוגיות' ומחקרים ומומחים ושאר אנשים שכנראה מתפרנסים מן ההמצאה הזו. כאילו, סתם 'קשר' או אהבה' או 'רומן' או 'סטוץ' או מה שלא יהיה כבר לא טוב. רק צריך 'זוגיות'. ולחשוב שאיזה חמשת אלפים שנה חיינו בזוג או לבד ולא נזקקנו לה. ופתאום היא נדחפת לכל מקום. פיכסה של מילה.

          • רונית בר-לביא

            נכון, תלמה.
            כל מילה.

            אני חושבת שהמילה באה לשקף הלך רוח של תקופה, של דור.

            קצנו ב"זוגיות" המזדרגגת הזו,
            בקיומה או בחסרונה. פשוט קצנו בה וזהו.

          • אמיר אור

            :))) מסכים עם הפיכסה מכל הלב.
            'קשר' או אהבה' או 'רומן' או 'סטוץ' מתארות אפשרויות אנושיות בלי שום מסר נוסף, אבל "זוגיות" היא מלה פוליטית לגמרי, שכבר אומרת לך איך כדאי וצריך לחיות – בהיכון לכניסה מסודרת אל תיבת נוח.

          • תלמה פרויד

            רונית ואמיר יקרים, עשיתם לי את הלילה! (אם אצליח להירדם מרוב התרגשות). סו"ס עוד אנשים שמסכימים עם זה ש'זוגיות' היא מילה פיכסה-איכסה!!! ותבוטל לאלתר. ובעניין 'תיבת נוח', אמיר, הרגת אותי (גם מצחוק). כל מקורביי כבר שמעו ממני שוב ושוב מה יש לי לומר בעניין 'התיבה' וההסתדרות בזוגות ובשורות(של זוגות, אלא מה?). הביטוי החביב 'תיבת נוח' מככב אצלי בלקסיקון שעות נוספות.

          • רונית בר-לביא

            תלמוש,
            חו"ח (על משקל סו"ס שלך :))
            לבטל את המילה הזו.

            יש מילים שכייף לשנוא.

            איך תגחכי לך בסתר על הזוג שאוכל לוקשים בוקר וערב בשיחות היחסינו לאן ובעוד הנה והנה רעות חולות של קשר שאינו מוצלח במיוחד ?

            ואני תבעתי מושג חדש, בעקבות חברה שהתמזגה לה קצת יותר מידיי בידידי הטוב (אני הכרתי ביניהם למרבה הזוועה).
            המושג הוא: זוּגוּש, זוג שהוא גוש.

          • אמיר אור

            זוגוש :)))))))))))))))) גדול, רונית. אימצתי.

          • תלמה פרויד

            רוניתוש, קרעת אותי מצחוק! אפילו המחשב שלי נתקע. כנראה גם הוא התפוצץ.
            בהחלט נבטל את ביטול המילה, כי אכן, כיף לשנוא אותה.
            ו'זוגוש'!! חחחחה.
            ולמה לא 'זוגיותוש'? והכל שריר וקיים, עם הלוקשים ועם הקוקו והסרפאן.

          • אמיר אור

            תהא זוגיות יהון שביתא ושביקא, לא שרירא ולא קיימא. ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה 🙂

            כל העניין הזה של תיבת נוח הוא באמת המצאה די חדשה במונחים היסטוריים, וממש לא תרומה לבריאות הנפש. (ודי לנישואים בבני אדם)

          • תלמה פרויד

            לא שרירא ולא קיימא, אמיר, מדסיטרא אחרא הווי ליה. לא שפירתא ולא טבא.
            ונאמר אמן.

          • אמיר אור

            אמן ואמן, בעגלא ובזמן קריב…
            ולילה טב 🙂

          • שירית קופה

            בהשראת הבלוג שאלתי את זה שבחר בי מתי היה הרגע שהוא בחר בי בתור האחת והיחידה. (פחדתי לכתוב בן זוגי כוון שלא הייתי בטוחה אם יהיה דינו כדינה של זוגיות. התשובה שלו היתה נחמדה מאד ולימדה גם אותי משהו…

  18. איריס קובליו

    אותה "אחת ויחידה" , אמיר, מתגלה בכל פעם מחדש במוזיאון הזמן, במוזיאון כל הזמנים. היא לא באמת קיימת כמו בהגדרות המקובלות, היא מופיעה ונעלמת, משנה צורה ומין, משנה מקום ורגש כלפיה. שהרי אנחנו במוזיאון, לא?

    • אמיר אור

      כן, איריס. זו היא.

      "אל נא נסיר מסוה מעל פניה,
      כי אם נוכל – נכְלה"

      ולא משום שנמות, אלא משום שנשתנה לבלי הכר 🙂

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור