תולדותיה של חבורה ספרותית (חלק חמישי מתוך ששה חלקים)

 

 

הנה החלק החמישי והלפני אחרון של הפרק "תולדותיה של חבורה ספרותית" מתוך התיזה שלי. שוב, על רקע הצלחה קודמת (על פי מספר הכניסות החדשות) אחזור על ההמלצה מהפעם שעברה למי שנקלע לכאן במקרה, או שמוצא את עצמו מתעניין, לקרוא או לעיין במבוא לחיבור זה המופיע באחד הפוסטים הקודמים בבלוג זה. הנה הקישור: http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=1338&blogID=97

כפי שהזכרתי בכל אחד מהפוסטים הקודמים, הקטע שלהלן לקוח מתוך עבודת הגמר:
מלחמות הדיוֹ: השתלבותה של חבורת "עמדה" בשדה הספרות בישראל
(העבודה נכתבה בהנחיית פרופ" יהודה שנהב ופרופ" מוטי רגב בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב; ספטמבר 2007).

הערה נוספת: שמתי לב שאלי אשד פרסם ממש בימים אלה מעין דו-קרב בין אהוד בן-עזר לעמוס אדלהייט כשבמרכז זירת המאבק שירתה ומשמעות שירתה של אסתר ראב. החלק הנוכחי המפורסם כאן נוגע בהחלט למאבק שאותו מעלה אשד בבלוגו (הבנתי שה"דו-קרב" בן-עזר-אדלהייט הופיע במקור בעיתון האינטרנטי של אהוד בן עזר, כולל הדברים החריפים של אדלהייט על בן-עזר, מעניין). בחלק הבא והאחרון שאפרסם הדברים מגיעים ממש עד ימינו אנו, חודשים אחדים לאחור, בקפה "הנסיך הקטן" ובאתרים אחרים, אל הימים הלא רחוקים של הופעת העיתון לשירה יומית "כתם" ולפגישה בין אנשי כתב העת "עמדה" לאנשי "כתם". 
קריאה נעימה אני מקווה

5.13 "חלקה שכוחה": גאולת נידחים

עמדת הפתיחה השביעית (1999) מצביעה בין היתר על הידלדלות הכוחות התרבותיים בישראל: "בשדה הספרותי, מתבטאת הדלדלות זו בין השאר בהעלמת קלסיקונים עבריים מחנויות הספרים. ב"עמדה" נעשה מאמץ לתת ייצוג לקלסיקונים אלה." נוסף על סיפור מאת אשר ברש[1] שפורסם בחוברת 4 שהובא, לטענת העורכים, במסגרת ההתנגדות למערך השיווק הברוטאלי שמטשטש "נכסים של איכות ודאית", הובאו בחוברת זו שירים מאת יעקב פיכמן.[2] כיוון זה המשיך הלאה לעבר עשייה משמעותית בתולדות ובתפישות המשתכללות של חבורת "עמדה". 

            רני, המעיד על עצמו כ"פריק של ספרות עברית", עבד באותה תקופה כארכיונאי במכון "גנזים" בבית הסופר וכבר ערך ספר של משורר עברי אחר "הצעיף האדום", סיפורים מאת יעקב שטיינברג בהוצאת "גוונים". לדבריו, היה אמור להמשיך ולערוך סדרה של משוררים נשכחים, אך משהתברר שנמכרו מעט מאוד עותקים מהספר של שטיינברג נחתמה הסדרה לאחר ספר אחד. בעיני רני, שירי פיכמן מדהימים: "כשהוא כותב את "חלקה שכוחה" אז אני מזדהה עם זה. קרא את "חלומות לא מתים", תגיד לי אם אתה לא מזדהה עם הדבר הזה. משורר גדול, הוא מפעיל אותך, הוא גורם לך להתרגש."

            לדבריו: "עמוס התאהב בפיכמן. כל כך התאהב שרצה לערוך מבחר של השירה הלירית שלו ב"עמדה". אמרתי לו: אם כבר, בוא נוציא סדרה." רני ועמוס הציגו פרויקט למדור פרויקטים במנהל התרבות וקיבלו הקצאה של עשרת אלפים ₪ עבור הוצאת שני ספרים. בשנת 2001, כשנתיים לאחר הפרסום של פיכמן בחוברת 7, ראו אור בהוצאת "עמדה"/"ביתן" (מסגרת שיתוף פעולה עם המו"ל אשר ביתן) כהתחלה לסדרה שכונתה סדרת "ספרי מופת עבריים" ספר שירה של פיכמן וספר של אשר ברש ובו שתי נובלות. בשנים 2001-2002 ראו בסך הכול 5 ספרים בסדרה.

            הפנייה למשוררים ה"נשכחים" לוותה בפיתוח ובשכלול של תפיסת הספרות כרצף ומתיחת הרצף הרלוונטי לקיומה של "עמדה" אחורה אל מעבר לסופרי דור המדינה; הפנייה הייתה גם מהמרכז אל השוליים, אל סופרים שלא היו מרכזיים בתקופתם, או שההערכה לה זכו אינה מספקת ביחס לפועלם ולאיכויותיהם, כך לדעת חברי "עמדה".          

            הספר השלישי בסדרה "אגרוף גורלו המר" הוא קובץ שירים של נוח שטרן (1912-1960)[3], שבמקרה שלו תהליך ה"החייאה" היה רחב יותר מאצל האחרים. רני בעצמו כתב רומן ביוגרפי-בדיוני על חלק חייו הקשה של שטרן בישראל, "נקישות ורמזי אור". במידה רבה (על בסיס אמירות שונות בשדה, למשל של אריה יאס בסרטו "התורכים הצעירים"), נוח שטרן חזר לתודעה בעקבות שני הספרים, לפחות בתוך המילייה הספרותי. ספרים אלו כמו הכינו את הקרקע לגאולתו של סופר נוסף, אליהו מידניק, שאיבד עצמו לדעת ב-1904 בגיל 23 לערך, ונחשב כיום בדיעבד, לפחות על ידי אנשים מסוימים, למי שהיה בחייו מבחינת יכולותיו כסופר "תקוות הספרות העברית". שמואל אבנרי סיפר לי על צירוף המקרים שהביא לגילויו מחדש של מידניק.[4]

אבנרי אירח ידיד לשבת, ולכבודו, שלא כדרכו, קנה את אחד מעיתוני הערב.

 

רפרפתי על המוסף הספרותי ונתקלתי בהודעה קצרצרה[5] על כך ש"עמדה" עומדת לצאת בסדרה חדשה של סופרים נשכחים, ובראש ובראשונה עומדים להוציא את פיכמן וברש. סיפרתי לחבר שהתארח אצלי על הידיעה ועל כך שמכריזים על שניים שהם נשכחים אבל הם לא כל כך נשכחים, כי אותו דבר אפשר להגיד גם על ברדיצ"בסקי וברנר, שלא לדבר על שניאור, יעקב שטיינברג ואחרים. הם כולם נשכחים במובן הזה שלא קוראים אותם היום, ומתי מעט מהדור הזה יודעים לציין איזו יצירה חשובה שלהם. אז גמרתי אומר לאתר את שני הצעירים האלה (יגיל ואדלהייט, י"ר) ולהציע להם "שכוח אמיתי". (…) באמת כבר למחרת איתרתי את רני ב"גנזים" –  מעולם לא דיברתי איתו ולא הכרתי אף אחד מהחבורה – ואמרתי לו: יש לי להביא לך את מידניק. הוא אמר: תשמע, מידניק, כולנו התפעלנו מהסיפור [שאבנרי דאג לפרסם במאזנים, י"ר], אפילו הבאנו את זה למפגש שלנו בקפה בלה ג"באנז, וקראנו ואהבנו. אם אתה מביא לנו את זה, אז אנחנו מקבלים בזרועות פתוחות.

 

אבנרי פגש בסיפור של מידניק במקרה, כשהכין מאמר בנושא העריכה של ביאליק לביטאון שערך פרופ" אבנר הולצמן. ממכתבים שקרא אבנרי ידע שברדיצ"בסקי שלח שלושה סיפורים לביאליק, שמתוכם רק אחד התקבל, והוא ביקש לדעת עוד על ההחלטה. הוא פנה לגיליון של "השילוח" מתחילת המאה העשרים, ושם בשכנות לסיפור ברדיצ"בסקי נתקל בסיפור מאת אליהו מידניק.

 

אף פעם לא נתקלתי בשם מידניק. לא בלימודים שלי, לא על ידי לחובר, לא על ידי קלאוזנר ולא בכרך על ההיסטוריה של הסיפורת בשנים 1880-1970 שכתב גרשון שקד. הוא לא הוזכר ולו במילה. זה סִקרן אותי. קראתי ומאוד התלהבתי. החלטתי שאסיים את העבודה על ברדיצ"בסקי ואבדוק. מצאתי כמה סיפורים שפורסמו לפני שנת הפטירה, 1904, שנת ההתאבדות. בהתחלה הגעתי למסקנה שהוא נשכח בדין, אבל אחרי שקראתי את כל הסיפורים הגעתי להכרה שלא בדין הוא נשכח, שהקורא מפסיד פנינים, ושהיה ראוי להחיות אותו לא משום שהוא מת ונשכח, אלא כדי ליהָנות את הציבור שהפסיד ממש מרגליות. וברור לי, שאם הבחור הזה כתב ככה לפני גיל 23, גיל ההתאבדות, הוא היה יכול להיות אחד הסופרים העבריים המרכזיים בדור.

 

הספר שראה אור ב-2002 זיכה את אבנרי ואת הוצאת "עמדה" בפרס שר התרבות להוצאת ספרי מופת לאור לשנת תשס"ג (2003).[6] הספר והסופר זכו לחשיפה רבה במדורי הספרות. אבנרי מספר שהתרגש למצוא את שמו של מידניק בלקסיקון הסופרים העבריים המעודכן באינטרנט ואת כל סיפוריו שהועלו לרשת במסגרת פרויקט בן-יהודה. אבנרי הוזמן להרצאות שניתנו על מידניק באוניברסיטת בר-אילן וחיפה, וקיבל פנייה בעניין מהמשורר הצעיר יקיר בן-משה שהחליט לכלול את מידניק במסגרת כל סדנאות הכתיבה שהוא מעביר.

            בעקבות הפגישה עם הפרויקט פנה אבנרי אל פרופ" אבנר הולצמן. "ידעתי שיש לו את המידניק שלו. אחד בשם יש"ק." ולדבריו, תוך זמן קצר "שכוח נוסף זכה לגאולה ספרותית". 

            גאולת שכוחים ונידחים ועיסוק בנידחות הפך להיות עניין מרכזי ב"עמדה". מירכוז טקסטים וסופרים שנדחקו או שהודחקו לשוליים, יחד עם עמידה על תפישת רצף ספרותי רחב, הפכה לחלק נכבד בתפישת שליחות ספרותית כוללת של חברי "עמדה". ייתכן שתפישה זו הייתה מקופלת בצורות מסוימות בחבורה כפוטנציאל כבר מראשית דרכה, אך היא באה לידי ביטוי בתקופה שבה אנשי "עמדה" מצאו עצמם בשולי השדה שלהם, קוראים כמעט-באין-עונה אל חלל ריק.

 

 

5.14 בשולחן חבורת "עמדה"

הגעתי לשולחן החבורה בסביבות תחילת 2002. יהונדב פרלמן ומשה פינטו, שניים מהמייסדים, כבר לא פקדו את השולחן (פינטו עוד הגיע לפעמים לפני שהפסיק). סביב השולחן התנהלו הרבה מאוד דיונים ומיני-דיונים ספרותיים. מדי פעם החבורה הייתה גולשת לדיון בטקסט או ביוצר כזה או אחר – תומאס מאן, ברונו שולץ, ארלאן אליסון, קפקא, משה שמיר – באופן שהמחיש תיאור שתיאר פעם רני באוזניי לפיו אנשי "עמדה" בייסודם הם "קראנים" הרבה יותר ולפני שהם "כתבנים". ברגעים אחרים בשולחן, שהתייחסו על פי רוב להווה הספרותי בישראל, נערפו בלה-ג"באנז לצד כיכר העיר הרבה מאוד ראשים.

בתחילה, כפי שציינתי בתחילה, לא הבנתי הרבה, אך הרגשתי שבמקום הזה אפשר ללמוד משהו על הספרות, כמו שהיא באמת. היה לי ברור די מהר שהידע והתפישות במקום הזה הם בעלי מגמה ברורה, אף שלא ידעתי להגדירה. יחד עם זאת, לומר את האמת, הייתי די עסוק בטקסטים האישיים שלי, התעניינתי בפרסום ובפידבק ושני הדברים הובטחו. הבאתי לשולחן עמודים ראשונים של סיפור קצר לא גמור שקראתי לו "משפט הדגים". סמדר קראה, שיבחה והעבירה הלאה. אחר כך הבאתי פרק ועוד כמה עשרות עמודים מרומן שנכתב עד כדי שלישו. רני ועמוס התעניינו בטקסט והגדירו אותו כ"רומן נהר", תוך שהם מביאים דוגמאות נוספות לרומנים כאלה מספרות העולם. יחד הם ערכו יחד את תחילת הרומן, את "תמונת הפתיחה" שלו, והפרסום שלו ב"עמדה" 10 היה לי הפרסום הספרותי הממשי הראשון (קודם פרסמתי רק בעיתון במסגרת האוניברסיטה).

            בתקופה זו נהגתי להגיע עם טקסטים, שלעיתים עברו מסביב לשולחן וחזרו עם פידבקים. עם הזמן הפחתתי את כמות הטקסטים שהבאתי (ודאי גם השקעתי יותר זמן בכל טקסט) עד שהפסקתי להביא טקסטים לשולחן. במהלך השנים הבחנתי שמי שמביא הכי הרבה טקסטים היו הכותבים הצעירים יותר (שלא פעם הוציאו בזה אחר זה דפים מקופלים היטב שנדחקו בכיסיהם). אחרים, אם הביאו, עשו זאת לא פעם לקראת פרסום, פרשו הצידה עם אחד העורכים למעין פגישה פרטית ושבו לשולחן. בשונה מאשר בשולחן "עכשיו" להערכת הטקסטים ב"עמדה" לא היה מוקד אחד, אף שעיקר העניין התרכז בעורכים ובכותבים הוותיקים. מהזווית של הצעירים, כולל שלי בהתחלה, עצם הפידבקים, טוב או פחות טוב, היה סוג של הכרה ספרותית (קרי, החבורה מתפקדת כערכת הכרה זוטא, גם ללא קשר לפרסום בכתב העת). נדמה לי, וקשה להוכיח זאת, שההתמיינות האיכותית של הטקסטים והיוצרים השפיעה גם על היחסים ועל המחוות, וודאי שעל הבחירות אם להישאר (מצד היוצר) ואם לקרב, בפרסומים למשל (מצד העורכים).[7] למרות ביזור ההערכה יש מדרגים ברורים בין המעריכים, כשהסף הקשה ביותר הוא של עמוס. באופן אישי, ידעתי שאם שיר מצליח להגיע אצלו לרמת "לא רע", אפשר להבין שבמושגי ההעדפות של "עמדה" מדובר בשיר די מוצלח שראוי לפרסום.

            אחד הדברים הראשונים שבהם נתקלתי בשולחן, גם מתוך העניין האישי שלי, הוא חוסר האמון המשווע במוסדות הספרותיים. הודעתי על כוונתי לנסות את כוחי בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ", ובהגזמה ספרותית מתבלת אני יכול לומר שמייד נפרשה בפני הגניאולוגיה של השופטים ושל הזוכים לדורותיהם וכן מערכות הקשרים הענפה בין אלה לאלה.

            על העולם של חבורת "עמדה" אפשר לספר שהקשרים בין החברים, יותר בין הוותיקים, מאוד קרובים וחורגים מהעיסוק הספרותי. בתוך העולם הזה נדמה לפעמים שהייתה קיימת מעין חלוקת עבודה, שבה עמוס היה האלמנט הקשה, רני היה כמעט תמיד יותר ידידותי, אף שהעמדות של שניהם תאמו במידה רבה. פעם הגיעה לשולחן קבוצה של ארבע-חמש נשים מבוגרות, כנראה כותבות, למעין ביקור מאורגן של החבורה. הקבוצה הכריזה: שלום, הגענו מקפה כזה וכזה. עמוס סימן: "תפנו לשם, הוא הנחמד כאן" והצביע על היושב בקצה השולחן. במקרה אחר, התיישב בשולחן אדם חצי-מוכר שהחל לדבר סרה בחבורה. עמוס נטה להבליג ורני קם מלוא רוחבו ואיים להעיף אותו מבית הקפה. אריק היה יותר סולידי, לעיתים היה בשלו אך לעיתים אחזה בו רוח הנאום.  

            מהווי החבורה באותה תקופה אי אפשר שלא להזכיר את החיקויים של גבריאל מוקד ושל רגעים מימי "עכשיו". כך למשל, מנות מיוחדות שהגיעו לשולחן זכו מייד בקריאות "איזו מנה מפוארת!" (שהתבררו לי כחיקוי של מוקד אחרי שהיו תמוהות כבר בפגישה הראשונה עם חברי "עמדה"). בביקורים של פינטו בשולחן התרבו החיקויים, באופן שלימד על הדומיננטיות של העיסוק הזה בחבורת "עמדה" בשנותיה הראשונות (פינטו לא היה הרבה בשולחן "עכשיו", כך שהחיקויים נראים לי כחזרה להווי של "עמדה" הצעירה). עניין נוסף ראוי לציון, הוא ביקורי "הקלושארים של רני": הקבצנית בביקורה הקבוע אצלו עם ברכותיה; זמר-חקיין מבוגר ומשעשע, שהופיע בסיפור שכתב כמי שדואג להידרס מדי מספר חודשים וחי מכספי הפיצויים של חברות הביטוח; מהגר רב-לשוני חביב  וחולני שגם הפך לדמות בספרו "הרבינסט האחרון" ועוד.

      החבורה עסקה בפעילות השוטפת לקראת הוצאת כתב העת, שלרוב מועד יציאתו לאור נדחה ונמתח לחלופין, בפרויקטים האישיים של כל אחד ובסדרת "ספרי מופת עבריים". עמוס-רני-אריק החלו לעסוק בלהט רב בפרויקט משותף לשלושתם "אופציה פואטית", שבו עבדו כל אחד על מאמר קרוב על יוצר קרוב ראב-ברש-אצ"ג (הפרויקט ראה אור כספר שיצא כגיליון "עמדה" 15 במהלך 2006). בלטה בשולחן תחושת המחנאות והתוקפנות, אף שלא הייתה מקובלת על כולם. ויכוחים שונים התעוררו לעיתים מזומנות, ולעיתים נדירות אף התעוררו ויכוחים על עצם הגישה התוקפנית.  שני ברי פלוגתא לעניין זה היו מקסים גילן, שלא אהב את המחנאות, את סוג המחנאות ואת הטון, ויוסי גרנובסקי (ששימש למקסים עוזר עורך ב"מטען") שפחות התנצח, אבל לתקופות מסוימות התרחק. [8]   

 

אני רחוק מאוד מכל המריבות האלה, מה אכפת לי נתן זך, או פיכמן או ברש. עמוס ורני אמרו כל הזמן שאם אתה עורך כתב עת, אתה חייב שתהייה לך עמדה ברורה על איך צריכה להיראות הספרות העברית. אני קטונתי מכל העניין הזה, אני לא מתיימר לקבוע איך תיראה הספרות העברית. (…) מקסים העריך את השירה של אריק ועמוס. הוא חשב שמיותר להתווכח עם משוררים ותיקים בני דורו. זה לא מוסיף שום דבר, רק שונאים. במקום להתמקד ביצירה מתעסקים ביריבויות הקטנוניות האלה. ככה הוא ראה את זה ואני בהחלט מסכים איתו. היו הרבה ויכוחים בין מקסים לעמוס ורני, בעיקר עם עמוס, כי הוא היה מאוד דומיננטי בשולחן. מקסים חשב שהנגחנות הזאת מיותרת. במיוחד הוא לא אהב את הקטע שנתלו במשוררים אזוטריים, ראב, פיכמן וכולי. הוא חשב שאצ"ג משורר גדול והבין את ההערצה של אריק, למרות שחשב שאריק הושפע מוויזלטיר יותר מאשר מאצ"ג. מקסים לא אהב את הטון של עמוס. (…) עמוס זה רובספייר של "עמדה", ככה אני קורא לו.[9]

 

בתקופת הפנייה ל"גאולת הנידחים" התעניין עמוס מאוד בשירת נוף, בעיקר סביב דמויותיהם של יעקב פיכמן, אסתר ראב, אבות ישורון והרולד שימל. מקסים, כך נראה, לא אהב את הכיוון, בין היתר משום שראה בכך פנייה פוליטית ימינה בשל ההקשר של העבר היהודי הארץ-הישראלי.  לדברי רן יגיל בחילופי דברים בין עמוס למקסים, אמר מקסים: "נוף זה עסק לציפורים ולחזרזירים. אותי נוף מעניין רק אם יוצא עשן מהארובה של הבית! בהתחלה עסקתם בעניינים מהותיים ועכשיו בחרתם להוציא את השכוחים והמושתנים האלה." עמוס שנעלב אינו אחד שנשאר חייב. הוא הטיח במקסים: "אל תשכח שגם אתה שכוח ומושתן!" עכשיו היה תורו של מקסים להיעלב (אכן ביחס לבני דורו מקסים פחות מוכר מחוץ למעגל המצומצם). הוא קרא: "אני מבוגר ממך!" והמריבה סטתה לקווים אישיים ולא נעימים. לימים מקסים ועמוס השלימו ומקסים הקדיש לעמוס את השיר "בטרם בוא החורף". בהקדשה הוא כתב "לעמוס אדלהייט, שיר טבע עם דמויות". את השיר הזה קרא רני מעל קברו הטרי של מקסים ב-2005.[10]

            בחוברת 11 עושה "עמדה" עוד מעשה ספרותי אלטרואיסטי ומביאה חוברת של תרגומים מהספרות הרוסית במאתיים השנים האחרונות, בתרגומם של רומן וטר[11] הצעיר והמוכשר ושל חברו המתרגם אנטון פפרני. כמו "ספרי מופת עבריים", מיזם זה זכה להצלחה ולתגובות חמות.[12]

החוברת הבאה "עמדה" 12/13 נתפשה ב"עמדה" כחוברת שהביאה קאדר יוצרים ויצירות רחב ואיכותי, וכחוברת שבה החלו להתממש התפישות של העורכים בעניין העריכה והקומפוזיציה. ייתכן שהחוברת בקריאה לאחור מבשרת במשהו על התחושה שהרוח בשדה משתנה (להלן מייד). עמדת פתיחה שמוגדרת בכותרת ביקורת קצרה של רז יובן כ"עמדת קרב".[13]  

 

"עמדה" שואף תמיד להוות סטירת לחי לטעם הספרותי הקלוקל באשר הוא, אך בעיקר לטעם הרע המאפיין את תקופתנו רווית הקלקלות וגחמות העורכים התמוהות. סטירת לחי ספרותית זאת חורגת בעינינו מעל מבצר אסתטי ומהווה ביקורת על התנוונותה של התרבות העברית בצלם של הכיבוש מחד והדיכוי החברתי מאידך.

 

אחרי הוצאת חוברת 12/13 (2004), במסגרת מאמציה של יחצ"נית שנשכרה לסייע לתוצרים של "עמדה" להדהד, הגיע אריה יאס, שצילם סדרת סרטים על הספרות העברית (המבוססת בעיקר על ראיונות) לצלם סרט על חבורת "עמדה". במהלך הסרט שנקרא "התורכים הצעירים" נראה יאס, המראיין את החבורה, נתון בהלם מתון ומחויך מול הביטחון העצמי (עמוס ורני), האגרסיביות (עמוס) וההתנגדות לשמות הגדולים. עמוס דיבר, בין היתר, על "סוג מהפכה ש"עמדה" מובילה" כנגד הטקסטים שנובעים מתרבות הרייטינג השטוחה. רני עצר לרגע במהלך הראיון את מדרון-האנטי ואסף את תחושותיו לכדי הצבעה על מגמה:  

 

רצית שאני אהיה נביא זעם אבל אני אגיד לך גם דבר אופטימי. (…) אני חושב שבזמן האחרון ישנה התעוררות מסוימת. ננטשת לאט לאט הלשון הרזה, לשון המקומונים, ההתחכמות בחצי גרוש שאפיינה את שנות התשעים ולאט לאט אנשים מחפשים דרך לכתוב דברים יותר מעניינים ויותר עמוקים. לא הולך להם, לפעמים הם נופלים וכותבים דבר גרפומניה, לא משנה, אבל המצב בשנות האלפיים צפונה טוב יותר מהמצב לאורך שנות התשעים ש(בהן )אנשים אמרו "יאללה, ספרות כאילו כזה, מה זה מעניין אותי הזז, עגנון שופמן. אנחנו סבלנו מהם בתיכון. זה הזמן לספרות כמו שאנחנו מדברים, ספרות טובה זה רק מה שאנחנו מדברים, לא רב-רובדיות." זאת הייתה האידיאולוגיה של שנות התשעים, זאת הייתה האידיאולוגיה של אורלי קסטל-בלום, זאת האידיאולוגיה של אתגר קרת. זה מת. אין. זה לא קיים יותר!

 

כשקפה לה-ג"באנז נסגר בעקבות שיפוצים נדדה החבורה לבית-קפה אחר. בשבוע הבא התברר שהקפה שנבחר להיות התחנה הבאה נסגר גם הוא לטובת שיפוצים והחבורה נדדה ברחובות העיר בחיפוש אחרי מקום חלופי. התחושה להיות עם חברי החבורה מחוץ לבית הקפה ולא בפגישה אישית הייתה קצת מוזרה. במהלך התקופה הארוכה בלה ג"באנז ידוע לי על שני ניסיונות עיקריים לקיום פגישות קבוצתיות מחוץ לבית הקפה. היה ניסיון אחד לארגן משחק כדורגל, בעידודו של עמוס שהיה בנערותו שחקן כדורגל בהפועל תל-אביב. הניסיון התגלגל לכדי סדרת מפגשים מצומצמים מאוד של משחקי כדורסל בסינימטק. בניסיון השני ארגן יחזקאל נפשי מספר פגישות שתייה בערבים. שני הניסיון לא החזיקו לאורך זמן, שולחן בית הקפה היה חזק יותר. התחנה הבאה הייתה קפה ג"ו שברחוב החשמונאים.

 

5.15 לא בחלל הריק (2004-2007)

החל מסביבות שנת 2004 מסתמנת, כאמור, התחזקות מחודשת של תחום השירה, שאחד הסימנים החיצוניים הבולטים שלה הוא הוצאתם לאור כמעט במקביל של שלושת כתבי העת חדשים ב-2005 ("מטעם", "מעין", ו"הו!"), ולאחריהם שורה של כתבי עת קטנים נוספים. במקביל, חלו אירועים ושינויים ב"עמדה", חלקם קשורים בשדה וחלקם פנימיים לחבורה, שהשפיעו על דרכה.  

התפתחות בולטת ומרכזית מבחינת "עמדה" היא התחזקותו של רן יגיל בשדה. ב-2005 קיבל יגיל טור שבועי קבוע "שיר והערה" במוסף הספרותי ב"מעריב".[14] במסגרת דידקטית-מנגישה זו הוא מפרסם, בליווי שורות אחדות של פרשנות והארות, שירים הרואים אור בכתבי עת ובספרי שירה חדשים. רבים מהשירים במסגרת זו נכתבים בידי יוצרים צעירים. תיבה זו הפכה את רני למוקד של פניות מטעמם של משוררים צעירים וותיקים, שלא פעם אף מגיעים לשולחן "עמדה" בתאימות די ברורה לזמן הוצאות ספריהם. נכון ל-2007 יגיל כותב גם טור של ביקורת ספרים וכן המלצה שבועית על ספר ילדים (וכך מכסה נתח גדול מהעשייה בשדה). כ"פריק של ספרות עברית", שצבר בשנות פעילותו בספרות ידע טקסטואלי ולא טקסטואלי, הוא מוזמן לאירועים ספרותיים בתדירות גבוהה כדי לדבר על משוררים ותיקים מאוד וצעירים מאוד, שלרבים מהאחרונים הוא הפך מעין חבר-יועץ-עורך. מעבר לכך, ראוי לציין את התפתחותו כסופר[15] ומינויו (2007) כחבר במדור לספרות במנהל התרבות, משרד המדע, התרבות והספורט.[16]   

עניין אחר הוא החיבור המחודש בין "עמדה" לגבריאל מוקד, שהוזמן להשתתף בגיליון 14 של "עמדה" עם שלוש "וריאציות" שלו (פרוזה-שירית-פילוסופית). מאז החיבור המחודש ביקר מוקד פעמים אחדות בשולחן "עמדה" (אני משער שהוא לא הגיע יותר מדי כדי לא לשחוק את המעמד של השולחן העצמאי שלו). אחרי "עמדה" 14 מוקד ערך וכתב מבוא לספר משותף של עמוס אדלהייט ואריק א., "אופציה פואטית 2: שני משוררים" (מבחר שירים; הוצאת "כרמל", 2006). ההתקרבות של מוקד לוותה בהתקרבות של חברי "עכשיו" שונים להתקבצות של חברי "עמדה" (למשל יואב עזרא ודפנה שחורי, שהפכה בינתיים למבקרת ולאחת המסקרות של סצנת השירה המתפתחת). החיבור המחודש אפשר לחברי "עמדה" להכריז ולהדגיש בפתח הגיליון ה-14 על החיבור הרציף שלהם לאחור בשרשרת הספרות העברית,[17] ומוקד מצדו מאזכר את "עמדה" בתוך הרצף הספרותי, בספרו "ארבעה משוררים" (שהתקבל יפה) ומחבר את החוליות מהעבר השני.

התחזקות והתפתחות סצנת השירה, ההתקרבות בין "הכוחות" וההתרשתות של חברים ב"עמדה" (כולל חברים וידידים חדשים) הביאה לכך שהקריאה השבועית במוספים הספרותיים הפכה לקריאה על דברים קרובים, לא פעם על יצירות ויוצרים שעברו דרך השולחן, או רשימות שנכתבו בידי כותבים היושבים סביב השולחן. קשה למדוד את הדברים, אך להתרשמותי הביקורת כלפי ההתרחשויות בשדה, אף שאינה פוסקת ולעיתים מתעצמת, הופכת פחות "חמוצה".[18]

ביום שבת ה-2 באפריל 2005 נפטר מקסים גילן. יוסי שנמצא איתו בקשרים הדוקים מאוד בכל התקופה האחרונה לחייו מצא אותו בדירתו. יום קודם לכן ישב מקסים בשולחן "עמדה" בקפה ג"ו וניהל דיון סוער וצלול מאוד כדרכו.[19] בלוויה, קרא רני מעל קברו של מקסים את שירו של מקסים "בטרם בוא החורף", כשבמהלך הקריאה מפנה נתן זך את גבו.[20] לאחר מותו של מקסים המשיך יוסי גרנובסקי להוציא את "מטען" ולטפל בעיזבון הספרותי של מקסים, כשרומן וטר משמש לו סגן עורך פעלתן.

            במסגרת התפתחות סצנת השירה נערכו שני אירועים מתגלגלים שנהגו כהתנגדות לתאגידיות ולמסחריות של שבוע הספר: "שבוע הספר האלטרנטיבי" ו"שוק-קולטורה". חבורת "עמדה" השתתפה באירועים אלה עם כתב העת ועם ספריה לצד קבוצות, הוצאות קטנות וכתבי עת אחרים (כגון, "אורבניה", "מעין", הוצאת "סיטרא אחרא", אם לציין גופים שהשתתפו בשני האירועים).[21] היחס של החבורה ליוצרים האחרים היה אמביוולנטי; מצד אחד ריחוק והתבדלות (בעיקר מצד עמוס) ומצד שני התקרבות, יצירת שיח חברתי (יותר מצד רני והמשורר הצעיר יחזקאל נפשי, שהתחבר לחבורה בחודשיה האחרונים בקפה לה-ג"באנז). בין היתר נוצרו דיונים בתוך "עמדה", חלקם מאוד ערים, על ערכם של יוצרים מסוים מחוץ ל"עמדה", כגון אביה בן דוד.

            למרות ההשתתפות באירועים, קבלת הפנים של כתב העת (שעד לפני רגע הכריז על עצמו ככתב העת היחיד הפועל במרכז חבורה ספרותית) לכתבי העת החדשים לא הייתה חמה במיוחד. עמדת הפתיחה של גיליון 14 (אביב 2005) מכריזה על "ההתרגשות שאחזה בנו למקרא מופע החרזנות העילג של כתב העת החדש "הו"". במדור הביקורתי "ניכוש עשבים" מובאת פארודיה בחרוזים שמכוונת כנגד דורי מנור, עורך "הו!", שנתפש בעיני אחדים מחברי החבורה כמי שדבק בשירה החרוזה והשקולה מבית מדרשם של לאה גולדברג, אלתרמן ושלונסקי.[22] 

            כתב העת "מטעם" (בעריכת יצחק לאור) זכה לביקורת צוננת בעיתונות מאת רן יגיל. לאור עצמו הוזכר לשלילה, זו הפעם השנייה בעמדת הפתיחה: ב"עמדה" 12/13 דוחים עורכי "עמדה" את המרכזיות של לאור ואהרן שבתאי מפני שירתו של הרולד שימל; ב"עמדה" 14 מסרבת "עמדה" "ליטול חלק בהזיות מדיאליות ריקות" על גדולתו. בשיח החבורתי הייתה יציאה קשה כנגד כתב העת "מטעם", בעיקר כנגד ההתניה האידיאולוגית הקדם-עריכתית שמחיל-כביכול כתב העת על היצירה הספרותית (בכך יש חזרה לעמדה שהוצגה בגיליון 2 בה יצא אדלהייט כנגד הכפפת השירה לעמדה פוליטית צרה).

            לעומת שני כתבי העת אלה, שנתפשו כרציניים, הובע ב"עמדה" יחס של ביטול כלפי כתב העת "מעין", שמבחינות רבות מהווה את היפוכו של "עמדה". היחס המבטל נובע, בשפת החבורה, מחוסר הרצינות, מהגיחוך הפוסמודרניסטי, מהבחירה בקטע וב"דאחקה".  

 

במהלך 2005 סיים עמוס אדלהייט את כתיבת הדוקטורט ונסע לחו"ל להמשך לימודים. נסיעתו השפיעה על "עמדה", בראש ובראשונה בכך שהובלת החבורה וכתב העת עברו באופן כמעט בלעדי לרני.[23] אריק התמנה כעורך וחלוקת העבודה בין השניים התארגנה כך שרני אחראי על התכנים ואריק על ההיבטים החיצוניים, כהיבט הוויזואלי (הוא גם כתב את עמדת הפתיחה לחוברות 16 ו-17). שינוי זה, לצד ההתפתחויות האחרות, השפיע על רוח השולחן, שהפכה פחות קטלנית ונחרצת ויותר מזמינה. כמו כן, ניכר שינוי בתפישת העריכה לעבר התפישה הפלורליסטית יותר של רני, שהגדירה באוזניי: "לא הפנורמה הכוללת המוקדית, אבל גם לא האליטיזם הזכי הצר שעמוס נוטה אליו." עתה, בניגוד לימי עריכת "עמדה" 6 שנראתה לרגעים כגיליון האחרון, נטל רני בעול העריכה ללא מחשבות על סיום הפרויקט.[24]

            אריק פרסם ב-2006 את ספר שיריו "תר פרוע" וזכה לביקורת מצוינת ולהמלצה ב"ספרים" "הארץ". בהמשך אותה שנה ראה ספר שירה נוסף המשותף לו ולעמוס "אופציה פואטית 2: שני משוררים" עם המבוא מאת גבריאל מוקד.[25] באותה שנה ראתה אור גם "אופציה פואטית" (שלושה מאמרים של השלשה של "עמדה"). בשיחה בבית הקפה ג"ו, ביולי 2006, במהלך פגישה של החבורה הוא התייחס לביקורת שנכתבה עליו ולתחושותיו לגבי מצבה של "עמדה".

 

אני יודע שמאמר של וייכרט שכב חודשיים אצל ציפר, המנהל בפועל של סוכנות התיווך הגדולה, שמעל בתפקידו לאורך השנים. קידם דברים אחרים. הוא גייס את כולם לדבר על "הו!" ולא אמר שיש כתב עת שמתנהג אחרת. היום אני חש שהספר הזה ("אופציה פואטית", י"ר), אולי בגלל המוניטין של "כרמל" כמותג, שנחשב כטוב בין ההוצאות הקטנות-בינוניות, השיתוף בספר עם מוקד ("אופציה פואטית: 2 משוררים"), כל המהלך מסתבר בדיעבד כדומיננטה. אני לא מת לגמרי על מה שגבריאל כותב, אבל הוא מצביע על חשיבות. נראה כאילו השיטה של ההתעלמות נסדקת, וכל הכבוד למשעני (דרור משעני, עורך מוסף "ספרים" "הארץ", י"ר) שהוא לא מכור.

 

במהלך שנת 2006 התעורר ויכוח מתמשך בין סמדר צמח (חברת החבורה במשך שנים וחברתו של עמוס), לבין העורכים, ובעיקר בינה לבין רני. ציוריה של סמדר עיטרו את העמודים הראשונים של חוברות "עמדה" כמעט למן תחילת הדרך. עתה היא ציירה דיוקנאות, ובין היתר את דיוקנה של אחת המשתתפות בכתב העת.  רני התנגד לפרסום הדיוקן בקדמת החוברת והוא ואריק שאלו על אופציות אחרות. הוויכוח נמשך והגיע הגיע לכדי מריבה קולנית. רני התרגז ואחרי שהסביר שיש לכבד את הדיקטט של העורך, דפק על השולחן ואמר "אז אין עמדה! לא תהיה עמדה!!" סמדר החליטה לוותר על השתתפותה ב"עמדה", לדבריה לתמיד. עמוס, שעודכן בפרטים, מצא עצמו ממקומו בבלגיה נתון בין הצדדים וצידד בדיקטט של עורך "עמדה" לקבוע מה נכנס לחוברת ומה לא.

בסוף 2006 נדדה החבורה לתקופה קצרה לבית-קפה מסוים[26] ובתחילת 2007 עברה לבית הקפה וחנות הספרים המשומשים "הנסיך הקטן". החנות, ששופצה זמן קצר קודם, החלה לשמש כבית-קפה שנבנה כמו מתוך ציפייה לחבורות היוצרים, שבמהרה התקבצו במקום. בתחילה היה ל"עמדה" שולחן מוגדר בחדר פנימי בתוך המבנה, אך במהרה עם ההגעה של אנשים נוספים, יוצרים יחידים ואנשי קבוצות וכתבי עת אחרים ("מעין", "הו!", "אורבניה", "כתם") נדחקו אל שולחנים קטנים הבאים והתערבבו המשתתפים והמקום הפך לאחד המרכזים העיקריים של סצנת השירה הצעירה בעיר.

בביקורו של עמוס אדלהייט בארץ במהלך 2007 הוא הגיע לקפה "הנסיך הקטן" (בין היתר, הוא הגיע לישראל לכבוד ערב השקה לספרו המשותף עם אריק א.). הוא ישב סביב השולחן הדחוק בקפה ההומה, הקשיב לשיחה שהתנהלה, בחן את הדברים, בחן את הקירות המצופים ספרים ונראה מהורהר. בראיון בביתו סיפר לי יוסי גרנובסקי בחיוך על רגע שלא נכחתי בו ב"נסיך הקטן".

 

היה שם ויכוח ביני לבין עמוס. כולם שתקו ואני ועמוס התחלנו להתנצח. הוא אמר "יש רכבת אחת ויש פרטיזנים", הוא התכוון לכולם וגם למטען. שאלתי אותו: "מה גם מטען זה פרטיזן?" הוא אמר שכן, אז אמרתי, "אני שמח להיות פרטיזן," והוספתי עקיצה שהפרטיזנים הורידו רכבות מהפסים אם הוא שכח.[27]