חשבון נפש או יום הכיפורים שלי

אני חילוני. חילוני, לא להכעיס ולא לעצבן. חילוני מתוך בחירה. גדלתי כילד ונער מסורתי, שמרתי על שש שעות בין בשר לחלב ועל שלוש בין חלב לבשר, ממש מהדרין. צמתי ביום כיפור, הלכתי לבית הכנסת גם בכיפור וגם בראש השנה ובשמחה תורה. ואז בגיל 16 הגעתי למסקנה סופית שאין אלוהים. יש עקרונות מנהלים לעולם הזה, יש מסתורין סביב בריאתו, אבל אין מלך יושב על כסא רחמים ומתנהג בחסידות. אין מלך. יש עיקרון. אין את מי לעבוד או למי לסגוד, אין גם סיבה לסגוד. אף אחד לא שומע, לא מקשיב לא מרחם. אנחנו יצורים שנבראו, או נוצרו, או התפתחו אבולוציונית ונותרו בגפם. לגן אין שומר.
ואז בגיל 18 הגעתי לנח"ל ועמד מולי סטיק חזיר. זה הגעיל אותי וסקרן אותי באחת. יחסי משיכה וגועל.
כך התחנכתי, שזה לא רק לא כשר, אלא גם מגעיל. גם ביד אליהו, היכן שאני חי עכשיו, יגידו לכם יהודים מזרחיים שחזיר זה מגעיל. לא רק שהוא לא כשר.
החבר'ה נהנו מהבשר ואני חשבתי לעצמי, למה לא בעצם? להאמין באלוהים, אני לא מאמין, חדר האוכל הקיבוצי הוא במילא לא כשר ואני אוכל בו יום יום, במסעדות ערביות אני גם אוכל. אז למה לא חזיר?
אחרי כמה אירועי על האש, שבהם פסחתי על הבשר, הגעתי למסקנה, שבעצם אין שום היגיון בדילמה שלי ושהיא מבוססת רק על הטבעת הגועל בבשר החזיר ותו לא.
אכלתי חזיר. היה טעים. סטיק בקר מדהים ממנו. בהרבה.
לאורך השנים הפכתי לאוכל שרצים, טריפות ומיני מזונות שגם לרבים במערב הנוצרי יקשה לטעום כמו לטאות ונחשים, אמו וקנגורו באוסטרליה עם האבוריג'ינים וכמובן צלופחים, חלזונות וסוסים באירופה. 
וכך לאט לאט נטשתי את כל מנהגי הדת והמסורת, כולם מלבד אחד: צום יום הכיפורים.
אני צם מגיל 12 והולך לבית הכנסת אפילו כשיוצא שאני בחו"ל ( כבר קרה לפחות ארבע פעמים בחיי)
ילד ספרדי טוב, נוטל את הקורצ'ה (התיק עם הטלית) חובש כיפה לבנה שזורה חוטי זהב והולך לבית הכנסת. סעודה מפסקת והכל. אין טלפונים, אין טלוויזיה, אין מוסיקה, מלבד שירי בית הכנסת (ראו תגובת הקוראים ותגובותי לפוסט: מרגיש כמו בפעם הראשונה: http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=64&blogID=53)
אז למה בעצם?
אני מרגיש שצום הוא אחד הכלים האינטרוספקטיביים (שמאפשרים התבוננות פנימה אל עצמי) העמוקים והחזקים ביותר. ההיפרדות ממרוץ התענוגות והמחויבויות היומיומי: מהצורך לאכול, לדבר בטלפון, להתהבל מול קופסת הטמטום, לעבוד, ליצור ובמקום כל זה להתרכז בדבר אחד בלבד. 
מי אני? 
מה עשיתי השנה? 
במה טעיתי?
למי חטאתי?
לאן התנתבו חיי?
אילו הסתעפויות בחרתי?
איזו מתכונותי אני רוצה להשיל ממני?
מהי מטרת הקיום? (בכלל ושלי)

אז למה בית כנסת?, למה תפילה? זו שאלה טובה. בבית הכנסת מצטברות אנרגיות של אנשים רבים שבאים עם אותה כוונה, לכפר, למחול ולהימחל, לסלוח, לבחון, להתחבר, לחפש תשובה. אצל רבים, התשובה תהיה דתית לרוב השאלות האלה, ואצלי עד כה לא, אבל זה לא משנה. האנרגיה היא אותה אנרגיה. ויחד היא מתעצמת. יש בבית הכנסת רגעים מצמררים. יש תפילה שמעבירה בי גלי זיעה וחום ואני מרגיש את לבי פועם פעימה גדולה. אני מבין למה אנשים הופכים לדתיים, אני מרגיש שאני לא צריך את זה ביומיום, אבל יש בזה כוח, אין ספק.
אין לי גם ספק שההליכה שלי לבית הכנסת קשורה גם קשר חזק לילדות שלי ולתחושה החזקה של משפחה ההולכת לבית הכנסת יחד. אני זוכר אותי ואת אחי יושבים לצידו של אבי והוא מראה לנו את השורות ומלמד אותנו את הארמית. את אחי גווע לו ברעב וממשש את התפוח שבכיסו ומחכה לסוף נעילה והנה הנגיסה המתוקה חמצמצה הזו שלה חיכה כל היום. ואני לידו שלא מרגיש את הרעב עד ארבע וגם בסוף הצום לא ממהר לאכול. אין לי ספק שיש כאן נוסטלגיה למשהו שהיה. היום אבי ואמי חולים ולא צמים, אחי אוכל ורואה סרטים עם משפחתו ורק אני, צם עם סיגלית בת זוגי.
אבל יש עוד סיבה גם לתפילה וגם לעצם ההליכה לבית הכנסת: המוסיקה.
בית הכנסת הספרדי הוא המקום בו נעוצים שרשי הרוק שלי ושורשי המוסיקה הערבית שלי. ולא רק אני אומר את  זה. גם ברי סחרוף, ואבי בללי, ואביב גדג' וגבריאל בלחסן. יש רוק בבית הכנסת הספרדי. רוק בלוז גברי. מוסיקת התפילה היא שמחשמלת אותי, לא המילים. הרי איני מאמין באל מלך יושב על כסא רחמים. יש כאן שירת אצטדיונים של להיטי רוק דתי בקולות גבריים ניחרים.
אני הולך לבית הכנסת כדי להתחבר לעוצמה הזו של היחד שחסרה לי ביומיום. האינדבידואליזם ניצח, אבל יש כמיהה ליחד. אני לא רואה כדורגל בפאב  ובכלל, אני מתעב שירה בציבור ובוודאי של שירי ארץ ישראל הישנה הטובה והאשכנזית, ואני לא רואה כוכב נולד ואירווויזיון, אז מה נשאר לי? יום הכיפורים.
ועכשיו: סעודה מפסקת, מקלחת, בגדים לבנים, צחצוח שיניים אחרון, קורצ'ה, מחזור ליום הכיפורים, כיפה לבנה ובית הכנסת. נלך להתחבר לזרם החשמל.