הבלוג של מיכה שמחון צלם אמן מורה מרצה פמיניסט נשוי ואוהב אבא לאימרי ועלמא מזרחי חברתי עצבני חייכני רגיש רוקר בנשמה בשלן
מילה. ברית. ברית מילה.
מילים שאמרתי לכבוד מילת בכורי, אימרי.
ביהדות יש מקום מרכזי למילה. גם כשמתבוננים באמנויות שהיהדות שמה במרכז ברור שלאמנות הפלסטית יש מקום שולי, למוסיקה יש מקום שולי, אלא אם כן היא קשורה למילה. ואילו האמנות המרכזית היא זו הסבה סביב המילה: שירה, סיפורת ובעיקר התנ"ך.
כשאני מתבונן במעשה הבריאה אני מבין גם מדוע. אלוהים, כשהוא בורא את העולם הוא קודם כל אומר: יהי אור. ואז נוצר האור. מה, אלוהים לא מסוגל לברוא אור, סתם כך מבלי לומר? אלוהים או כל מי שכתב את התורה, מפנה את תשומת ליבנו למקום המרכזי של האמירה באקט הבריאה. האור יתקיים בהיאמרו. אלוהים מקדש את המילה בבריאה. העולם נברא במאמר. באמירה.
מעניין שהטקס המרכזי הקושר את היהודים עם אלוהיהם נקרא: מילה. ברית מילה. כאילו אלוהים קושר בעזרת המילה את היהודים עם הבריאה. הוא הופך אותם שותפים לאקט הבריאה. הוא כורת עימם ברית של בוראים. הוא ברא את העולם כולו והם יוצרים אדם אחד. עולם שלם בזעיר אנפין. ואם מקשרים את זה למאמר חז"ל, שלפיו: "כל המציל נפש אחת כאילו מציל תבל ומלואה" הרי שדי ברור שבמסורת היהודית בריאת אדם אחד ובריאת העולם כולו הינן שתי נקודות על קו רצף. יש ביניהן הקבלה אך לא זהות. האחד הוא אקט אלוהי והשני הוא תפקידו של האדם – לשחזר את אקט הבריאה. לברוא עולם ועוד עולם ועוד עולם. "פרו ורבו ומלאו את הארץ".
ומה צריך בכדי לומר מילה? צריך נשימה או אולי נשמה. אלוהים נופח אוויר על מיתרי קול ואומר: ויהי אור, הוא נופח בנשמתנו נשימה בהבל פיו ובעזרת ה-י' האלוהית, המפרידה בין נשמה לנשימה.
שלמה המלך אמר בערוב ימיו, בספר קהלת: "הבל הבלים הכל הבל". בקריאה ראשונית זה נשמע כאילו הוא אומר שכל העולם הזה הוא מקום לא חשוב: הבלי העולם הזה. אבל במבט נוסף ניתן לקרוא זאת גם כמקום שנוצר מהבל. הבל הפה הנופח אוויר בתנועות ועיצורים ואומר מילים ובעזרתם יוצר עולם. העולם שנוצר בהבל הפה האלוהי.
אולם הבל הוא גם הנרצח הראשון בתורה. מה הקשר? המילה נצרכת להבל הפה שיפרוט על מיתרי הקול. כשההבל נרצח נותרת האות. אות הקין. והיא אינה נאמרת, היא כתובה. המילה, כדי שתתקיים, צריכה להיאמר. עולם כדי שייברא ויתקיים צריך שתאמר בו מילה.
היהדות רואה, לפי ראות עיני, את הקשר בין האל לעם היהודי כקשר של מילים. ברית של מילה.
סיגלית ואני חוגגים היום את מילת בננו הבכור, אימרי.
האות הראשונה בשמו – א' – היא האות המפרידה בין בריתו לבריאתו. האל בורא, האדם מקיים את הברית. כך לפי היהדות. אנחנו ממשיכים את המסורת היהודית.
עם כל הכבוד למסורת, אני תמיד חושבת על הרך שזה עתה נולד שצריך לחוות כאב כזה בבשרו הרגיש. רק נולד, כבר צריך לחוות כאב נוראי כזה, כזו בגידה מהוריו שומריו. לא ייתכן שזה לא נחקק בתת מודע עמוק עמוק. לדעתי זו צריבה נפשית לכל החיים. לכן אני נמנעת מללכת לבריתות, ומיעצת למי שמסוגל להימנע מהמסורת ומהפחד להיות יוצא דופן, לא לעשות. יש היום תנועה כזו נגד ברית מילה.
אני יודעת שאלו לא מילים לזוג שעומד בפני זה, אבל לא יכולה להימנע מלומר זאת, בתקווה שהמנהג הזה ייעלם ממקומותינו מתי שהוא.
ערכתי את ספרה של עפרה ישועה ליית: ארץ ברית, ויש שם פרק ארוך הדן במילה מכל ההיבטים וקורא לבטלה.
ובכל זאת, שלא יהיו טראומטי מדי לקטנציק אני מקווה.
מילה ("בשם ה" כי אמילם") ולא מִלּה, למרות ששתיהן חותכות בעולם.
במילה, כששמעתי את הבן שלי בוכה כמו שלא שמעתי אותו בוכה מרגע שנולד, הרגשתי פושע גמור. לחתוך לו באיבר המין?!
אבל כל מזרח וצפון אפריקה עם חצי אסיה איכשהו חיים עם זה.
מזל טוב והרבה שמחה.
באמת אמיר, יש לי שאלה. יותר משמעניין אותי איך אם יכולה להרשות את זה, מעניין אותי איך באמת אב יכול?
יש לי סיפור מהקובץ הראשון שלי, שבו הגבר מבצע בעצמו סירוס. וכל גבר שקרא אותו אמר מיד שאוטומטית כיסה את אבר מינו בידו. אז איך באמת אב מוכן שיעשו דבר כזה לאבר בנו הקטן?
או שגם כאן זה כמו עם הנשים בארצות ערב ואפריקה, שמלים אותן, ומי שמבצע את זה באדיקות וברשע רב זה דווקא הנשים שמצדדות במנהג הנפסד? כאילו אומרות: לי עשו? גם לך מותק. למה שאת לא תסבלי בובה?
עד היום לא ברור לי איך הטלות מום כאלה עדיין מקובלות בעולם. עברתם את הכאב בעצמכם, לא די כבר איתו? לא הגיע הזמן להפסיק את שלשלת הכאב?
וסליחה מיכה שזה בא על חשבון הפוסט שלך ועל חגיגתך. פשוט, המנהג הזה כל כך מקומם אותי, שאני לא מסוגלת לבלום את P. אני מרגישה מנוולת גם ככה.
את בטוחה שזה המקום? מיכה חוגג עכשיו. אענה לך בפוסט שלי עם אדם וחוה שכבר בין כה וכה נעשה כלבויניק.
.
יעל,
(סליחה, אמיר, שאננ משיב)
ברית המילה היא מעשה חיתוך בבשר.
החיתוך הזה הוא מנהג קדום לסמל ברית בין שני גורמים. בסרטי פשע, את ודאי יודעת, חיתוך באצבע והקזת דם מסמלים ברית נצח, ברית דם.
כך גם בימי קדם.
ברית בין הבתרים – אברהם מבתר עז, עגלה ואיל כדי לכרות ברית עם אלוהים מיד לאחר שאברהם מציל את לוט מידי שוביו בקרבת דמשק. הברית הזו – ברית בין הבתרים – נערכה בהר הבתרים, אשר בחוות שבעא. כך שמבחינת הדתיים גם לשטח המריבה הזה בין ישראל ללבנון וסוריה יש משמעות דתית עצומה.
לא רק ברית בין הבתרים. ולא רק טקס המילה (ליצחק, לישמעאל, לאברהם. כל אחד בגיל אחר, אגב), גם העקידה היתה כמעט חיתוך בבשר הבן האהוב (יחידך, אשר אהבת) כדי שצד אחד יוכיח באופן חותך (חחח…) את נאמנותו המוחלטת לצד האחר.
הזמנים משתנים, אבל הצורך להפגין נאמנות נשאר. והדרך הכי "טובה" להוכיח זאת היא באמצעות הקרבת הבשר (הכי כואב) כדי להעיד על הנפש.
וזה שוב מוביל אותנו לדיון על פיתוי ועל תשוקה, לא?
סורי, לא מקבלת את ההסבר הזה שחר מריו, לא לימינו בכל אופן. אני רואה בו התעללות לא מודעת של הורים, המצייתית לנורמה או למסורת.
שוב סליחה מיכה. נורא לא נעים לי, ואם זאת אני כמו נכפית להגן על עמדתי.
הי יעל
לצערי, תגובה שלמה שכתבתי לך לא עלתה, אז אנסה לשחזרה.
את ואמיר וכל דיכפין מוזמנים לדסקס כאן עניני ברית וסימנים בבשר החי. מה עוד שביקשתי את זה, לא?
לגופו של ענין, איני חושב שברית מילה היא הדבר שהייתי ממליץ לכל אדם לעשותו, וגם אני לא הייתי מתנדב לכך, אילולא הייתי יהודי. ועדיין, אני יהודי. מאד לא דתי, כופר בעיקר (אין אלוהים – הוא המצאה חברתית), ויהודי. אני אתיאיסטי יהודי ולא אתיאיסט נוצרי (על זה בפוסט אחר).
אם לשפוט מבכיו של אימרי, הרי שהברית לא כאבה לו מאד. אולי קצת יותר מכאבו של הרעב. (וזה לא שהוא ילד רעב, חס וחלילה. יצא פג"ען – אכלן – כמו הוריו). אני מתנגד לאופנה הזו שמתרוצצת לה בתל אביב לפרק כל מסורת תרבותית לגורמיה ובמקומה לאמץ כל מיני הבלות אמריקאיות. אימרי לא רק עבר ברית יהודית, הוא גם יגדל וייאלץ לקבל חיסונים, כי החזרה לטבע כוללת גם חזרה לתמותת תינוקות ולתוחלת חיים של עד 50 שנה באפריקה ואני אישית מעדיף לחיות עד 80. הוא מן הסתם יזכה למנה מפוארת של פיח בריאותיו כבן לעיר מזוהמת והוא יספוג הורמונים שיוזרקו לסטייקים שיבלוס כמו הוריו (עד הרגע בו יהפוך לצמחוני, לא עלינו…) ואז הוא יספוג את ההורמונים וחומרי הריסוס מעגבניות מלפפונים ושאר צומחים (ואז הוא יהפוך לטבעוני ואנחנו נמשכן את הבית…). ואם אחזור לענין, אני גדלתי בבית ספרדי שיש בו מקום למסורת ישראל. הורי מעלם לא היו דתיים. תמיד נסענו בשבת ואכלנו כשר. עכשיו כשר איני אוכל, אבל אני רוצה לשמר כמה טקסים יהודיים מרכזיים. וכמו שסיגלית ואני בחרנו בחתונה יהודית (מבחינתי כל יהודית ובתוך כך רפורמית או קונסרבטיבית וסיגלית התעקשה על וארתודוכסית), כך אנו בוחרים בברית ונעודד את אימרי לבחור בבר מצווה עם עליה לתורה, כשם שאני חוויתי ובביתה של סיגלית לא. אנחנו יוצקים את התכנים שלנו לתוך הטקסים היהודיים ולא מקבלים אותם עלינו כזה ראה וקדש. ועדיין הם טקסים דתיים, שאנחנו מקיימים כיהודים מסורתיים. חילוניים. סתירות? אינסוף. עולם ללא סתירות הוא עולם מכני. בני אדם – ביסודם סתירה.
מיכה, אוקי, לא ידעתי אם זה עלול לפגוע. בכל אופן כשאתה ישנת אחרי או לפני ליל חיתולים, היה לנו כבר דיון די ארוך בעניין… הסתכל לקראת סוף התגובות ב"איך ילד אדם את חוה אימו"
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3650&blogID=182#res29419
כן מיכה, גם אני מבית יהודי, ולא רק מסורתי, דתי של ממש. אני מבינה את זה. רק שלא הייתי משווה ברית מילה לחיסונים בזרוע, או לפיח. ואני לא מדברת על אריכות חיים, אלא על איכות חיים. מהבחינה שלא הוגן לגרום דבר כזה לילד קט. גם ככה הלידה טראומטית מאוד.
אבל שוב, אני יודעת שפתחת דיון, ומצד שני אני מרגישה לא הוגנת לדסקס את זה עם הורה שזה עתה עבר את החוויה.
ולכן העיקר, החלמה מלאה לפעוט ואושר רב איתו.
חד משמעית – חלק מהחיסונים כואבים יותר מברית. זה צורב נוראות (בעלי עבר די הרבה בדרכו לאפריקה. היה בהלם המסכן), ישנן תופעות לוואי לרוב קלות אבל לפחות במקרה אחד שהיה לנו -זוועה.
אלו 3 דקירות במקומות שונים בגוף בהפרש של דקה -שתיים.
החיסון הראשון, אגב, ניתן כמה שעות אחרי הלידה.
מיכל יקרה, איך אתה יודעת שזה יותר כואב מברית
לא ניסיתי ברית… גם את החיסונים אני לשמחתי לא זוכרת…
ראיתי כמה הילדים בכו בברית ולאחריה וכמה בחיסונים ולאחריהם, עוצמת הקול, תופעות הלוואי, משך תופעות הלוואי (אצל אחד נתפסו שרירי הרגליים אחרי הברית והוא צרח. הסבירו לנו איך לשחרר והוא נרגע מיד. תופעות הלוואי של החיסונים נמשכו 24-48 שעות. במקרה מסוכן אחד כמעט שבוע של נפיחות וחום מאוד גבוה).
רוב המוהלים משתמשים היום בטשטוש ובאלחוש מקומי ולא מקומי. בחיסון אין שום דבר כזה – טארח. ועוד פעם ועוד פעם. זה שהחומר צורב? זה אומרים מיד בכל טיפת חלב. לכן הצרחות הגדולות מופיעות לאחר הדקירה.
מיכל, דווקא את החיסונים התחלתי לתת בגיל שנה וחצי וזה נמשך עד היום.
זה לא קשור לברית,שיהיה במזל טוב .
מיכה כדאי לך לבדוק גם את הנושא הזה.
אני עבדתי עם אוטיסאטים ועדין עובדת בחופשים,ולא לקחתי שום סיכון. כדאי לקרוא מאמרים בנושא.
העובדות הן : יש יותר אוטיסטים בעולם בגדול כך שלחסן לפני גיל שנה ממש לא מומלץ.
הי מיכה,
אני חושבת שלקח לי קצת זמן להגיב כי הופתעתי. הופתעתי מהמסקנה הנמהרת והמכלילה שהתנגדות לברית מילה היא בהכרח פועל יוצא של אופנה ש"מתרוצצת לה בתל אביב לפרק כל מסורת תרבותית לגורמיה ובמקומה לאמץ כל מיני הבלות אמריקאיות". גם ההקבלה בין הבחירה לא לימול לבין הבחירה לא לחסן או לא לאכול אוכל אורגני תמוהה בעיניי.
הייתי רוצה להעלות רעיון, שאולי ייראה לך מופרך מיסודו ואולי בכל זאת תצליח למצוא בו מעט הגיון. הייתכן שחלק (גם אם זעום) מן האנשים שבוחרים לא לערוך לבנם ברית מילה הם אנשים אחראיים שמפעילים שיקולי דעת, מתלבטים, חושבים, מרגישים ולבסוף בוחרים זאת מתוך שיקולים שנראים להם נכונים ומתאימים גם אם שונים משלך? הייתכן שלא כולם נוהים בעיוורון אחר הבלות אמריקאיות? הייתכן שהבחירה שלך לא לאכול כשר קרובה יותר לבחירה שלהם לא לימול הרבה יותר מהקירבה בין מילה לחיסון או לטופו?
בתור ניצולת קיבוץ אני יכולה לומר לך שהנוהג ביום כיפור היה לקנות במרכולית בשר לבן ולעשות "על האש" בהתרסה. פירוק התרבות היהודית. מעולם לא התחברתי לזה. ליציאה נגד. גם לא יצאתי נגד הנגד. כלומר, לא צמתי. בחרתי לא לצום בביתי שלי. בשקט. בלי להתריס. פשוט כי לא התחברתי לניקוי החטא באמצעות הימנעות מאכילה. לרגע לא זלזלתי במי שבחר לצום. אבל בחרתי אחרת. תוך הפעלת שיקולי דעת שנראו לי נכונים עבורי. וכך גם חתונתנו המדהימה והמרגשת בפראג נעשתה באופן שבו נעשתה מתוך בחירה, ולא מתוך יציאה נגד, פירוק תרבותי, או אמריקאיות. אני תמיד מעדיפה לבחור על דרך החיוב ולא על דרך הנגד, והשלילה.
נעמה בתנו האהובה מחוסנת (התחלנו עם החיסונים חודש אחרי הזמן כי נראה לנו בלתי סביר שתינוקת בת יומה תידבק בצהבת מסוג בי במוצא עלית והעדפנו לברך אותה על בואה לעולם בדרכים נעימות יותר, אך בגיל חודש קיבלה את החיסון הראשון ומאז מחוסנת בדיוק לפי המלצות משרד הבריאות- כן, גם אנחנו לא רוצים שתמות ממחלות), בולעת עוף בלתי אורגני במרק המרוסק שלה, ובתקווה שתזכה במהרה בימינו (אמן) לבלוס רוסטביף (הורמונלי) משובח אצלכם בחצר, ולמרבה הפלא אמה של נעמה שקלה ברצינות תהומית לא לימול אותה אם היתה נולדת בן. כן, אני, הגר, שקלתי ברצינות תהומית את העניין. ההחלטה בסופו של דבר היתה כן לחתוך, אך הסיבה להחלטה היא פחדנות שלי. חבר מאד מאד טוב שלי (פגשת אותו כאן אחרי הולדת נעמה. בחור עדין ובלתי אמריקאי-הבלי בעליל) לא מל את בנו. כשבנו היה בן שלושה חודשים החלפתי לו חיתול, ומצאתי את עצמי לוטשת עיניים… ושם התקבלה ההחלטה. אמרתי לעצמי שאם אני, שבאמת לא רואה טעם בחיתוך המיותר הזה, לוטשת כך עיניים- אז מה ילווה אותו כל חייו. לסיכומו של עניין, הפחד מחריגות הוא שהנחה אותי.
ברמה העקרונית, אם הייתי אדם אמיץ יותר, הייתי נוהגת כמו חברי.
תל אביבית? נוהה אחר הבלות אמריקאיות? לא מחסנת? טבעונית?
אני?!
זהו.
נשיקות בינתיים,
אוהבת,
הגר
הי הגר, יקירתי
לא, איני חושב שאת תל אביבית טיפוסית ואני חושב שיש הרבה תל אביבים ושאינם תל אביביים, שעושים דברים שאינם מתוך אופנות חולפות, אך תודי שיש בעיר הזו מקום יתר (ומיותר) לטרנד. אני שעדיין תקוע בשנות השבעים במראה הג"ינס פלוס טריקו שלי, מה לי ולטרנדים תל אביביים? שונא טרנדים יחיה. (גם אוהבם, שיחיה, מצידי)
לגבי הפירוקים התל אביביים. כן, יש כאן אופנה כזו. פוסט מודרניזם שכזה… אני עייפתי מזה. אני מחכה לשווא לזרם החשיבה שישכיח מאיתנו את העובדה שהיה כאן פוסט מודרניזם אי פעם. אולי ניאו מודרניזם. הגיע הזמן להמשך החיפוש אחר האמת, עכשיו אחרי שהפוסטמודרניזם עשה את המעשה החשוב ופירק אותה כדי שנבין שיש כמה אופני אמת. האם יש בכל זאת משהו שמעבר לפירוק? היכן השלם? היכן האמת הנצחית? יאמרו, האלוהית? היקומית?
ואני מודה שיש לי נטיה מעצבנת לטעון טענות פרובוקטיביות ופסקניות. זה חלק מהנאנדרטליזם המודרניסטי שבתוכו אני שבוי… יש לי שתי רגלים במודרניזם וראש בפוסט מודרניזם ושאיפות של אוויר השחקים הניאומודרניסטי, שיבוא עלינו לטובה. (שיבוא כבר). סליחה שעיצבנתי אותך ואתכם. אמנם נהניתי מזה, אבל זו לא סיבה שתסבלו…
אני בעד פרובוקטיביות. זה מעניין. זה מאתגר.
אבל קשה לי עם הכללות. עם סטריאוטיפיות. עם שיוך אפיונים על פי מקום מגורים וכיו"ב.
לילה טוב, ואני אוהבת אותך למרות שאתה מעצבן 🙂
הי הגר
בתור מי שבילה את חייו בין שלוש ערים יש לי כמה תפישות לגביהן. אני חושב שירושלים היא עיר קשה, שיש בה עומק היסטורי והיא אולי הסליל הכפול של הד.נ.א. של הנפש היהודית והישראלית (שתי נפשות שונות בתכלית) והדבר מחלחל אל תושביה. חיפה מעדיפה את השקט על החיפוש. יש בה סוג של התמכרות לנוחות של חיי היומיום. יש בה הערכה למוסדות, ואין בה ענין של טרנדים. אל תתפלאו אם מרק הבצל והבלינצ"ס המוקרמים של ה-70 מככבים בה עדיין כבון טון. תל אביב נוהה אחרי טרנדים. מרק בצל זה פאסה, אבל עוד כמה שנים יהיה לו קאמבק אדיר, שיכלה את עצמו תוך שנה שנתיים, הקינואה, זה כבר לא אין, דרלינג, את לא מעודכנת. והמקום הכי אין זה כבר לא איזור גן החשמל, נו איפה את חיה…
הבנת את הראש. יש נהיה מתמדת אחרי האופנה הבאה. פאסה ואין אלו מסננות קיומיות שדרכן עוברים החיים בחיפוש אחרי משהו יותר מסעיר. אין כאן ענין של עומק, אלא ענין של סערה ואופנה. גם אין זמן להתפנק על הנוחות כי חייבים להיות בחיפוש מתמיד אחרי האופנה הבאה. המרוץ אחרי המעודכנות. נוירוזה אורבנית. אני הייתי שמח לחיות בעיר שהיא ביניהן, אבל אין כזו כאן. ואני מצטער שאני לא מונה את באר שבע בתור אופציה…
לא, אני לא תלושה, ואני בהחלט מבינה על מה אתה מדבר. נא לא לשכוח שחייתי בתל אביב יתר מעשור עד שנתלשתי ממנה אל גן העדן הירוק ומלא היתושים.
אני רק מנסה לפרק את החיבור שאתה עושה בין בחירה לא לימול לבין תל אביביות ושאר תכונות. קשה לי עם זה. מכירה אנשים ממצפים בגליל, מאילת ואפילו מהקיבוץ הפרובינציאלי שלי שעבורו מרק בצל זה מעדן השנה שלא מלו. את החיבור הזה בין אי מילה לבין קינואה אני רוצה לפרק. זה הכל.
אין לי מה להתערב בהתכתבות האישית בינך לבין מיכה רק בקשר לחיסונים. אפשר לאחר ולא קורה כלום , לא מתים ממחלות ושטויות , אלה הפחדות של משרד הבריאות.
לעומת זאת מס" האוטיסטים כן עולה בעולם ובארץ ולא נמצא לזה הסבר.
בתור מי שמכירה את הנושא מקרוב אומר: ילדים אוטסטים הם לא ילדי פיות ושאר מיתוסים. מדובר בפרויקט גידול מסובך וכואב עד כאב.ילדים שמאונני לך מול הפרצוף ושולפים את איבר מינם בגיל 17 לכל דכפין אינםילדי פיות, הם אומללים שקשה לטפל בהם. אולי אקדיש לכך פוסט משלי ולכן מן הראוי לשקול את הנושא לעומק.
לרוב לא קורה כלום, אבל מקרה אחד ממוטט את עולמו של האדם.
שלום אביטל מהבלוג,
נושא החיסונים כמובן לא היה מהות הדיון שלעיל, אלא ההקבלה בין אי מתן חיסון לבין התנגדות לחיתוך…
נושא החיסונים הוא עניין מרתק בפני עצמו, כמו גם עולם האוטיזם.
מכירה את התיאוריות בנוגע לקשר הקיים לכאורה בין חיבונים לבין אוטיזם. מכירה גם את העובדה שעד היום לא הוכח אמפירית שקיים קשר שכזה.
יודעת כמובן שזה שלא הוכח קשר לא מוכיח העדר קשר.
ההחלטה לחסן היתה החלטה קשה, אבל אני שלמה איתה. אני מאמינה שהחיר גבוה מדי אם לא מחסנים, ואני מוכנה לסמוך על מחקרים אפידמיולוגיים רחבי היקף שמראים שהסיכוי לפגיעה נוירולוגית אמנם קיים, אבל הוא נמוך בהרבה מהסיכון למות בתאונה…
ולא, אוטיסטים אינם ילדי פיות. יש לי תואר וחצי בחינוך מיוחד, ונסיון רב שנים, בין היתר עבדתי שלוש שנים עם ילד אוטיסט שהיום חוגג 18.
אבל גם ילד שמת מחצבת זה לא משהו.
נכון הגר, אבל אם אפשר לחכות אז למה לא? ממילא בדרך כלל עד גיל שנה הם אצל מטפלת אז איזה חצבת תיפול עליהם בדיוק.
נראה לי שיש כן איזה ניסיון להפחדה שנראה לי מופרך.
מיכה, טוב אז בקצרה מתמצית הדיונים שלנו אתמול בלילה:
1. ברית מילה אינה מנהג יהודי, אלא קדמה ליהדות בהרבה (40 מיליון איש במזרח אפריקה נימולים בלי להיות מוסלמים או יהודים).
2.זהו תחליף סירוס, בערך כמו שפדיון הבן הוא תחליף לעקדה ולקרבנות למולך.
3. לעורלה יש תפקידים בגוף : מהפרשת חומרים אנטיספטיים ועד תפקיד במין.
4. פגיעה באיבר המיניות בגיל כה רך היא גם טראומתית וגם מודחקת אוטומטית, גם בגלל האנסתזיה. צלקת לחיים.
הי אמיר
אני יודע שקיימת סוג של מילה, ולא ברית מילה, שהוא ענין יהודי פרופר, גם אצל האבוריג"ינים באוסטרליה. שם זה מגיע בכמה שלבים כל פעם חותכים עוד קצת עד שהגבר הזקן אינו מסוגל לעשות שימוש מיני באיבר מינו. אכן סוג של סירוס בסופו של דבר. אין לי מושג לגבי החומרים האנטיספטיים, אבל אני לא מקבל את טענת הטראומה של הפגיעה באיבר. אני בטוח שאימרי כבר לא זוכר שזה היה.
ועוד משהו:
לא סתם עם הספר, שהוא כשלעצמן, ריבוי של המילה, פוגע במיניות שלו כדי להפוך לעם האלוהים. הוא מוותר לע המיניות הפרימורדיאלית שלו כדי להיות לעם רוחני, עם של מילים. הוא חווה מילה כדי לקבל מילה, הוא מוותר על התשוקה לזרוע זרע כדי לקחת על עצמו את התשוקה ללמוד את דבר ה". ועוד. תחשוב על כל הזמן שהיהודי צריך לחכות כדי לעבר את אשתו. שבועיים בחודש היא אסורה לו. הוא נאלץ לחכות לה ורק אז לבוא אליה ולספק לה את עונתה. הוא שוב נאלץ לוותר על מיניותו כדי להשתוקק ומשם ליצור את האדם הבא.
מיכה,
אני מדבר על מלה בנוסח המוכר לנו – זה קדם יהודי, וקים עד היום במזרח אפריקה אצל מליונים. כך היה גם במצרים העתיקה. גם אברהם, אגב, לא היה יהודי.
לגבי הטראומה – זו טבעה. ככל שהיא מוקדמת ועמוקה יותר, כך סביר יותר שתודחק ולא תיזכר.
ולפגוע במיניות למען הרוחניות הוא בעיני סוג של פסיכוזה. מתהליך כזה נפגעת גם המיניות וגם הרוחניות. מה גם שעם הספר הפך מזמן לעם החרב והכסף. זו התהדרות.
אין קשר בין מילה למִלה. השורש שונה.
מילה פירושה חיתוך, שיסוף (כמו בתהילים "בשם יהוה כי אמילם")
ולגבי האיסור על מין – זה דווקא בשירות המין. המתח המיני שנוצר שבועיים ימים מאוד משרת את חיי המין.
אגב, טאבו של דם הווסת גם הוא קודם בהרבה ליהדות, ומצוי בצורות שונות בתרבויות רבות. הסיבה היא ההתייחסות למין רק כמכשיר פריון מצד אחד, והפחד מן הדם והאישה מצד שני.
אתמול גיליתי שבספר היצירה המיוחס לאברהם אבינו נאמר: "מילת הלשון ומילת המעור". מעור הוא העורלה. ואידך זיל גמור. וגם לפי האקדמיה נקבעה חפיפה בין שתי המילים, מסתבר.
ולגבי הכאב. אימרי בוכה מידי לילה בשל גזים יותר מאשר בכה בשל המילה האחת. האמנם אין אלה רעינותינו ופחדינו ורצוננו לגונן על הרך הנולד שמתוכם אנו מדמיינים את כאבו הרב יותר. אכן כשאני חושב על המילה נעשה לי רע, אבל מבחן התוצאה הוא כזה שהיא כנראה אינה כואבת כפי שזה נדמה. לפחות לא לאימרי המתוק שלי. ואסיה ואפריקה והאבוריג"ינים באוסטרליה. יש לא מעט עמים שמלים את בניהם. ואגב בית המלוכה הבריטי, והסטנדרט האמריקאי הוא למול את הזכרים ועוד…
מיכה וסיגלית, מזל טוב.
בחרתם שם מיוחד לילד. אימרי.
כתבת דברים מעניינים, אם-כי אני לא בטוח שאני מסכים עם כל מה שנכתב/נאמר.
אקט הבריאה, לפי הטקסט התנ"כי, שימש ליצירת קשר בין הבורא לבין האנושות. היהדות והיהודים הגיעו מאוחר יותר.
(וברור שגם אקט ההולדה קדם לברית בין היהודים לבורא).
ובאשר להבל, מעניין שהבל לא הוציא ולו מילה אחת מפיו לאורך כל חייו הכתובים. כאילו (ובעצם לא כאילו) היה הבל.
אדם, חווה, קין – כולם מדברים. כשחוה יולדת את הבל, אין היא מעניקה הסבר מדוע היא קראה לו כך. הרי לקין היא קראה כך כיון ש"קניתי איש את ה"". אבל לגבי הבל נכתב "ותוסף ללדת את אחיו, את הבל, ויהי הבל". הטקסט המקראי מעניק לנו רמז מטרים. הבל הוא הבל. אין לו תפקיד מדבר. קין, לעומתו, מדבר. ואף משקר: "לא ידעתי. השומר אחי אנכי?". אבל אחיו, כאמור, שותק.
בעצם רק האל שומע את הבל, השועה "אל הבל ואל מנחתו". אבל אנחנו לא שומעים את הבל ולו פעם אחת. מי שהופך אותו "למְדַבֵּר" הוא בעצם האל, שאומר: "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה". פתאם יש להבל קול, אך זהו קול, שרק אוזן האל כרויה אליו.
כשם שהנחש נברא כדי לפתות ולהכשיל את חווה ואדם, כך – אולי – הבל נברא כדי להכשיל את קין. וגם במדרש השם של קין נרמז הדבר. שהרי לא רק מקניין נגזר שמו (עובד אדמה, בעל רכוש) אלא גם מקנאה וקנאות. קנאה לאחיו, קנאות לאל. הקנאה, הקנאות והקניין מתלכדים לכדי תמהיל מסוכן, העלול להוביל לידי רצח.
האל הזהיר את קין: "לפתח חטאת רובץ, ואליך תשוקתו, ואתה תמשול בו". אבל קין לא משל בו ובתשוקתו. מעניין שדברים דומים אמר האל לחוה: "ואל אישך תשוקתך, והוא ימשול בך". ההבדל הוא שלחווה נאמרו הדברים אחרי שהיא ואדם חטאו. לקין נאמרו הדברים מראש. (התשוקה הופכת למילת מפתח בתולדות האנושות מרגע היוולדה). קין לא שעה לדברי האל, ממש כפי שהאל לא שעה למנחתו. באזני קין, שלא למד את לקח הוריו, דברי האל היו להבל.
שחר מריו, מעניין מה אמרת כאן, שאולי הבל נברא כדי להכשיל את קין. זה מעניין, כי בדיוק כתבתי על היריבות בין אחים, התחלתי באדם וחווה שבעיני הם אחים, אבל סיימתי בקין והבל, הילדים הראשונים, שהיריבות בין אחים גבתה מהם מיד את המחירה: רצח.ו
אני לוקחת את הפרשנות שלך לכיוון הפסיכולוגי, של יריבות בין אחים. מישהו אמר לי שלהביא ילד שני זה הצבעת אי אמון בילד הראשון, הבכור, שזכה לכל. מעניין שעל פי הפרשנות המעניינת שלך, הבל מקבל במסגרת היריבות האחאית את תפקיד המזיד, המפתה. הוא הוא הצבעת אי האמון באח הגדול. בלתי אפשרי שלא תתרחש שם מריבה ופיתוי מצד זה שבא מקרוב. מתחבר לי יפה.
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=23&itemID=3630#post3630
זו הרשימה אגב, על היריבות ו"פתיינות" של חווה
קראתי את הפוסט שלך, יעל. ואכן, הפיתוי שאת מתייחסת אליו הוא נגזרת של התשוקה. ומעניין שרגש התשוקה סולל דרכו אל קדמת הבמה המקראית/הסטורית/ספרותית (ואפילו דתית, על אף הצנעתה בידי שומרי החומות של הדת) כבר בפרקים הראשונים.
התשוקה לפרי האסור, התשוקה לאהבת האל (שישעה למנחתנו), התשוקה לאדמה, התשוקה לגוף, התשוקה לאהבת ההורים או אהבת בן/בת הזוג.
ואכן, כפי שרמזת, התשוקה הזו עומדת ביסוד היריבות.
וואו, שחר-מריו, סחתיין על ההסבר המלומד
שחר, מדרש מרשים ומרתק דרשת פה.
לחיזוק טענתך רק אוסיף שפירושו המילולי של "קין" הוא חנית, כידון. כלומר כלי נשק (כמו מתושלח = איש החרב)
אמיר,
במדרש דרשו והבהירו כי כל בני משפחת קין היו "עזים", "ותגבר ידם…ויכו עד חורמה ויכחידו…ויהי כי נחו מהמלחמה ומשפך הדמים, עשו משתה גדול…טבחו טבח וישחטו זבחים לרוב".
ובמקרא נכתב כי מי שיתנכל לקין "יקם שבעתיים".
מסתבר שקין היה איש כידון, חנית ומלחמה. ונקמה. וזאת הנחיל לבניו ולבני בניו. ובעצם לאנושות כולה עד היום הזה ובכלל. האם אעז לומר: כי מרוצח באנו, ואל עפרו נשוב?
הי שחר מריו
הסבר מרתק. בתורה יש מקרים רבים בהם שם האדם כבר מרמז על העומד לקרות אותו. מה שמחזק אצלי את התחושה שזוהי יצירה ספרותית כבירה ולא ספר הסטורי.
למיכה וסיגלית ואימרי
איזה יופי של קבלת פנים הכנת לו מיכה – שתזכו לגדלו בשימחה ובנחת. הולדת ילד היא אמירה משמעותית וכל אדם הוא אמירה חד פעמית. הם אומרים לנו משהו מרגע שנולדו. תהנו מכל אמירה(בתקוה שאימרי יבחר לומר בעיקר בימים ופחות בלילות).
תודה על האיחולים, מיכל וגם על איתן צדוק, המוהל המקסים שהכרת לנו.
שמחה שיצא לכן טוב. הוא אחלה.
נכון. רמזים מטרימים הם תחבולה יפה של יצירות ספרותיות.
אבל עזוב אותך, מיכה.
כל זה מתגמד לעומת השמחה הגדולה שלך.
ברכות. שתזכו לגדל בן לתפארת.
חיכה וסיגלית- המון מזל טוב. איזה שם יפהפה בחרתם לבנכם הבכור.
בדיוק לפני שבוע מתי ואני תהינו מתי יהיה מנומס ולא מפריע לבוא לבקר אצלכם. מצד אחד אנחנו רוצים לבוא.. מצד שני אנחנו לא רוצים להפריע או להעיק..
אופס, מי זה חיכה? מאיפה קפץ לי ה ח הזה?
מיכה כמובן. מיכה היקר.
מיכה ושיגלית
אני עוקבת אחרי יומני- האבא ששמו מיכה, ולומדת מחדש כמה כיף להיות תינוק עם אבא כמוך . מברוווווווווווק ומיכה ולשגלית
תודה לכל המברכים. אני מתחיל להיות בתסמונת האב העייף, כך שאמעיט בדיבור. היום גם חוויתי מטחי קאסמים ראשונים במכללת ספיר בתור אב. נראה לי שתיכף אכתוב על החוויה הזו פוסט ואלך לישון.
Beloved Micha and Sigalit,
I am so happy for both of you, The nights are long and the days look like the nights but at the same you experienced a lot of joy.
As an experienced father (our angel "Tal" was born on February 6th.
Traditionally I know the man should be older than the woman when they get married but since I know the groom is coming from a good family I am ready to skip this issue.
I suggest we meet next time in Israel and we can close the "Shiduch" like in the good old days.
Love
Assi
P.S
call us