בננות - בלוגים / / ענבים, בזיליקום וזרעי כוסברה
הבלוג של מיכה שמחון
  • מיכה שמחון

    רחוב השומר 15 חיפה   אחוזה, חיפה נוה שאנן, חיפה בי"ס בארי בי"ס עירוני ג' השומר הצעיר נוער הליכוד נח"ל מלחמת לבנון מר"צ גשור אירופה אוסטרליה ניו זילנד תאילנד  יפן ישראל ירושלים אוניברסיטה אגי הרבה הונגריה תעודת הוראה גימנסיה רחביה מ.א. סוציולוגיה ואנתרופולוגיה יוליה קצת רוסיה בי"ס לצילום מוסררה הודו פלורנטין, תל אביב בי"ס לצילום מוסררה בי"ס גבעת גונן בקטמונים ירושלים סיגלית יד אליהו מכללת ספיר בי"ס לצילום גיאוגרפי  תלמה ילין ובאמצע התחתנתי התגרשתי התחתנתי לתמיד ועכשיו אבא טרי לאימרי מלמד באוניברסיטה העברית תעודת הוראה בסוציולוגיה ופסיכולוגיה מלמד במכון הטכנולוגי בחולון ועכשיו אבא טרי לעלמא

ענבים, בזיליקום וזרעי כוסברה


לשושנה

ענבים, בזיליקום וזרעי כוסברה
(אהבה ברגע האחרון) סיפור קצר
 
עוד ענב אחד פנימה ודי. ועכשיו לרדת למטה לחבר את הפה למעין המתוק הזה ולמלא את הפה בענבים. והענבים מרוחים בזיעת רחמה החריפה, ריח התשוקה. והפה נמלא עסיס חמוץ מתוק של יין התאווה הזה ופיה גונח את הברות העונג המעטות עת שלשונו יורדת למעמקי בטנה, לוחצת על כפתורים הסמויים מן העין, אך לא מן הרגש החזק, שכבר כמה שבועות השבית אותו מכל מעש, שבה את מחשבותיו, איזק את זמנו. בטנה פרפרה מעלה מטה והוא התמכר לתחושה שהוא הקפטן של האניה הזו, הנטרפת בבטחה במים סוערים, השטה אל חופי הזהב שישנה בהם השלווה המתוקה של הגמירה והדי הגלים מזכירים לשוכנים בהם את הסערה שהיתה כאן ועוד תהיה.
ראשה נח מעורסל בשקע כתפו וידיו מלטפות את שערה המתולתל הגולש אדוות אדוות במורד חזהו. היא לקחה בידה השמאלית את ידו הימנית ונישקה אותה באהבה רבה, מטביעה את לשונה בחריצי אצבעותיו ומלקקת את הרווחים שביניהן. קולו, השואל: "קפה?" העירה ממסעותיה. מתוך נמנום החושים השיבה כן, אולם בטנה התכווצה למראה ישבנו המתרחק. לא יכלה לרוות את מגעו ולשאת הפרידה ולו לרגע. "מה קורה לי? איך נפלתי לתוך האהבה הזו? איך נתתי לעצמי דווקא עכשיו להיות תלויה במשהו כל כך חזק, שאין לי שליטה עליו?" חזר עם קפה בכוס אחת. גמע מן הקפה וקירב שפתיו לשפתיה. בעת שנגעו השפתיים, פתח את שפתיו וחלק עימה את הקפה, לשונה ולשונו שני משוטים מערבלים בנוזל החום. ניתקה פיה מפיו וזילפה קפה על פטמותיו, עקצה אותן בשיניה וליקקה את חזהו בלשונה. אצבעותיה ירדו במורד השדה עטור הסבך השחור ומפאתו הימנית ליקטה את מגדל המים. ליטפה אותו וביקשה להכילו בנשמתה, לחוש את חלב האב זורם בתוכה, מפרה את שדותיה. לשונה ליקקה את הכובע המחורץ, גולשת במורד האנך ומתעכבת בבסיס וחופנת בפיה את שני האשכים, לשונה משייטת עליהם כנווטת מאומנת, מפיקה מפיו צלילי פלסטו דקיקים. עולה במעלה העמוד וממלאת בו את פיה. נאנחת למשמע גניחותיו ומתישבת עליו מכניסה לתוכה את מושא תאוותה. מתנועעים יחד כספינה רווית סערות. בחתירה ממושכת וקצובה עוברים את המיצר ומריעים בתרועה רמה והגלים שוצפים על דפנות המיטה, מקלפים את הסדין, מרופפים את חיבוריה, ממעכים את מוך השמיכה ומלחלחים את גופם בזיעתם. עייפים נחו המלחים על הסיפון ועוד המשוטים נעים בתוכם בפרפור מתמיד.
בילו בוקר שלם במיטה ואחר כך בעבודה לא שמה לב לכלום. עבדה כמו אוטומט. דיקלמה את המנות של היום ללא התלהבות, כמו מתוך שרעפים. חיכתה לשעת הסגירה ולטלפון שלו שמודיע שסיים לעבוד. היתה לו חתונה באיזה מושב ליד חדרה. התקשר פעם אחד להגיד שהוא אוהב וזה היה מאד קצר, כי תכף מתחילים הריקודים שאחרי החופה. בחצות ועשר דקות התקשר להגיד שהוא ארוז ושתוך שעה הוא מגיע. ביקשה שייסע לאט, אבל שיגיע מהר, כי היא מתגעגעת. השעה הזדחלה והיא גייסה את כל האנרגיה שלה כדי לחייך לאורחים, להגיש עוד בירה, להביא עוד חשבון. שתתה עוד קפה, אבל ללא הועיל. איך קנה הזר המוחלט הזה כזו שליטה על חייה? לפני שבועיים ויומיים לא ידעה כלל על קיומו ועכשיו כל קיומה תלוי בו. בלילה שבו נכנס לפאב, הודיעה בדיוק למנהל המשמרת, שהיא עוזבת תוך חודש ונוסעת למזרח ואז התיישב בחור בשיער שחור קצוץ, בעל גוף קטן יחסית, אך חסון ב'פינת המתבודדים'. כך כינו את הפינה השמאלית הרחוקה מעבר לעמוד בפאב. שם תמיד ישבו זוגות מתמזמזים או זוגות של בוגדים בנשותיהם או בבעליהן. תמיד נכנסו אחד אחד ויצאו אחד אחד, תמיד סרקו בעיניהם את המקום כדי לוודא שהם לא מכירים שום אדם ותמיד קפצו כשהתקרבה לשאול אם הם רוצים עוד משהו. כשבאה לשרתו, שאלה מתוך הרגל, אם הוא מחכה למישהי. "אני מחכה, אבל אני לא בטוח שהיא יודעת את זה" השיב בחיוך מתוק. המיתר נצבט ביד בטוחה. הבס רטט והחצוצרה של מיילס דיוויס מילאה את הפאב. פנתלסה.
המהירות שבה התמכרה אליו, ללטיפות שלו, לחוסר הגבולות שלו במין ולאוכל שהיה מבשל, הבהילה אותה ולא פעם שאלה את עצמה אם זה לא מסוכן ללכת לאיבוד בתוך אהבה בלי מעצורים. כל אימת שנשאלה השאלה היא נסגרה והוא, מתוסכל ונעלב, התרחק. הבינה שבזה היא בונה חומה ביניהם, חומה שיקשה עליהם להרוס ולא יכלה להימנע מזה. והטיול למזרח, מה יהיה איתו? אני חייבת לאשרר את הכרטיס. והדיירים החדשים לדירה. אני לא יכולה לעצור הכל. שאלה אותו אם יבוא איתה ואמר שלא יוכל עד סוף הקיץ. אחר כך נגמרת עונת החתונות ויוכל להתפנות עד ל"ג בעומר. נקרעה בין הרצון להיות איתו לבין הרצון לצאת לטיול שאותו תכננה כבר שנים ונדחה כל פעם מסיבה אחרת. עכשיו יש לה מספיק כסף, ההורים שלה בריאים ועד לפני שבועיים לא היה לה חבר. איך נתנה לגבר הזה להיכנס לחייה כל כך עמוק תוך זמן כל כך קצר וכל כך לא מתאים? מה יש בו? זיון נפלא, אוכל טעים והישבן הכי סקסי במזרח התיכון. ומה עוד? אני נמצאת איתו רק בגלל הסקס? מה יש בו? תמיד חיפשתי גברים הרבה יותר אינטלקטואליים ועכשיו אני פתאום עם די-ג'י חתונות, והשיחות שלנו נגמרות בשלושה משפטים שמסתיימים במיטה. אני מאוהבת בג'יגולו. הנה הוא הג'יגולו שלי. תודה לאל שהגיע כבר. איזה בחור מדהים, איזה חיבוק. אני נמסה לגמרי. אני מתה להזדיין איתו כבר. והוא קורא את מחשבותיה, מצודד אותה לפינת המתבודדים ובאצבע נאמנה מערפל את חושיה עד כלות. בידו השניה הוא מסוכך על פיה שלא תישמע האנחה בפאב המתרוקן.
בסוף המשמרת הגיעו לביתה ונרדמו במהרה. בבוקר קמו ליום אפרורי. העיניים, שעייפו מאור השמש הבוהק, יכלו לנוח מעט. עבור שניהם היה זה יום חופשי והשיחה שתבעה את קיומה ותקתקה בעצבנות יחד עם השעון המעורר במשך לילה שלם, כמנסה להמריץ את הצלצול, קמה אתם בכבדות שלא הוקלה ואחרי ארוחת הבוקר ישבה לצדם במרפסת, שצפתה לגן ציבורי קטן ומוזנח. שני פועלים זרים מרומניה אכלו ארוחת צהריים וחלקו בירה נשר. חתול ליקק שאריות קוטג' מקופסא שנחה מתחת לפח אשפה. שני עורבים ציווחו במעופם והבהילו זרזיר מקנו. היא התחילה ודיברה על ההתלבטות הפנימית שלה בין אי היכולת שלה להיפרד ממנו ולו למספר חודשים לבין הרצון שלה לנסוע להודו. על העובדה שכבר הכל מוכן לנסיעה ושכבר פעמיים בעבר ביטלה אותה. הוא דיבר על כך שהוא לא יודע מה יעשה בלעדיה ועל ההתמכרות שלו לצלילי האורגזמה שלה ואמר שמצד שני לעזוב את הארץ באמצע הקיץ זה לוותר על בין ארבעים לחמישים חתונות, שזה בערך פדיון של ארבעים אלף דולר וזה ממש מטורף, כי מזה הוא חי בשאר השנה ויש לו עוד את ההלוואה על הציוד והמכונית שהוא צריך להחזיר לבנק. אמר שיוכל להצטרף בתחילת נובמבר ושאל אם יחזיקו מעמד. השאלה נעמדה על אחוריה, מתריסה קיומה וממאנת להיענות. אנחת כאב נתמלטה מפיה: "אם לא תבוא בנובמבר אני אמות" אמרה ואחזה בידו, תוקעת בלי משים את ציפורניה בכרית ידו הימנית. הכאב שפילח את ידו ביטא כה במדויק את הלהב המשונן שבבטנו, שנמנע מלעצור בה. טיפת דם נקוותה מעט מעל קו החיים שבכפו. פתאום שמה לב שידו מדממת. "אוי, אני עשיתי לך את זה?" "אנחנו עשינו את זה לנו" אמר. הם הביטו זה בזו ואחר כך אל הגן. הפועלים הרומנים הלכו כבר מזמן והותירו אחריהם רק פקק של בירה וקופסת קוטג' מלוקקת למשעי נחה על הארץ מיותמת מהחתול. היא הלכה לעבוד והוא הלך הביתה.
כשהגיע לדירה שלו קידם את פניו ריח של אוכל מקולקל. במטבח גילה גוש בשר שהוציא להפשרה ארבע ימים קודם, כשחשב שאולי יאכלו אצלו. הבשר כבר הפשיר מזמן והתמלא בנמלים ותולעים לבנות. על הכלים בכיור היה קרום קרוש של קפה ושומן . במשיבון היו עשרים וארבע הודעות. דניה מחפשת אותו. מה לעזאזל היא רוצה ממנו. מה שנגמר, נגמר. נאנח. שאר ההודעות היו בענייני חתונות ואחת מאמו. שלוש שעות לקח לו לנקות את הדירה.
כשהתקשר בחצות סיכמו שתגיע אליו בעצמה כשתסיים. הוא מכין משהו לאכול. כשהגיעה באחת ועשרים קידם את פניה ריח נפלא של משהו איטלקי עם חצילים, בזיליקום, שום ועגבניות. על השולחן עמד בקבוק יין קיאנטי ושתי כוסות. התנשקו ונכנסה להתקלח. על שולחן האוכל סיפרה לו שמחר היא מקבלת את החיסון האחרון וגם את הכרטיס והויזה ושהיה לה יום קשה. "אז זה ממש קורה, אה?" שאל בעינים כבויות. התבוננה בו לעומק עיניו ואחזה בידיו. "תראה, דיברנו על זה ולוקח לי המון אנרגיה לעשות את זה, אז אל תיקח אותי אחורה, זה גם ככה קשה". "אני מצטער, אבל מעבר להחלטות ההגיוניות, אני פשוט לא מסוגל לחשוב איך יהיה כאן בלעדיך". היה נדמה לה שראתה דמעה בעינו, אבל ממש באותה שניה החליט למזוג עוד יין לכוסות והגניב אצבע לנגב את עינו. הדמעה הזו, שהתלבטה באם אכן ראתה אותה או דמיינה, היתה עבורה מקור לעידוד. יכול להיות שיש בו עומק רגשי שלא היתה ערה לו. אם כן אפשר למחול לו על שאינו אינטלקטואל גדול. ואני, אני אינטלקטואלית? שאלה את עצמה. "מה דעתך ללכת לתיאטרון ביום ראשון? זה יום מת לשנינו" שאלה לפתע, משתוממת מהיכן הגיעה השאלה. שאל מה יש בתיאטרון ואמרה שהיא עוד לא יודעת, כי הרעיון בא לה הרגע, אבל היא תבדוק ותגיד לו. למחרת בטלפון עם מיה חברתה, הבינה שהיא עושה לו מבחני אינטלקטואליות. מיה אמרה לה בפשטות: "אם הוא לא מספיק בשבילך עכשיו, הוא גם לא יהפוך להיות. מה שחסר לך עכשיו יחריף עם הזמן". מאחר שכבר קנתה כרטיסים, הלכו לראות הצגה, למרות שמילותיה של מיה הדהדו באזניה כל הערב. הוא נהנה מההצגה והיא טענה שהיא פשטנית מידי ושהדמויות פלקטיות. הויכוח התפתח ונשזר בו אפילו כעס מצידה, כעס שבדיעבד הבינה את מקורו, אולם באותו הרגע לא הצליחה להתרומם מעליו ולהבין את מניעיה. באוטו בדרך לדירתו השתררה דממה מעיקה, שכוסתה בקושי בצלילי הגיטרה החשמלית, שבקעה מהרמקולים. זו היתה המריבה הראשונה שלהם והיא חששה שהם לא יצליחו לצאת מזה טוב. תחושה של כובד החלה מתפשטת בהכרתם, ממלאת כל חלל שיש בו אוויר ויוצרת דחיסות, שמאבנת את שריר הפה ומונעת את הפיוס. העינים החלו מזדגגות, נתקעות במבטן בכל מיני עצמים, שהופכים למשמעותיים יותר ויותר כמו עוגנים במציאות. ממש לפני שהחלה לומר שיוריד אותה אצלה בבית, שמעה אותו אומר: "אני אוהב אותך, גם אם את חושבת, שההצגה היתה רדודה ויש לי במקרר אבטיח שיש לו עומקים בלתי רגילים והייתי רוצה שתכירי אותו" הצחוק שלה הביע הרבה מעבר למה שהיה טמון במילים. הוא הביע שחרור מהכבלים והמשקולות של הכאב וההיאטמות. היה בו מעוף ששחרר את הציפור מהאבן. היא היתה אסירת תודה. בדרך שבה הביעה את רגשותיה באותו לילה, היתה אהבה חדשה. החיבוק שלה היה חזק יותר, נאחז באדם האהוב שלצידה, מנסה להטמיע בתוכה את סגולותיו, להנציח את זכרו בבשרה. היא נישקה אותו בעדנה רבה, אוהבת כל נקודה על עורו השחום, מלטפת כל שריר בגופו, מתענגת על כל מה שהינו. הם ניסו פחות תנוחות ופרצו פחות גדרות של טכניקה והעזה. הם חגגו את אהבתם ברגשות עמוקים ומיתריהם הפיקו מנגינה חדשה ומורכבת.
הימים חלפו מהר ונותרו יומיים לטיסה. היא סיימה כמעט את כל הסידורים, ואז כשישבה חמש דקות בשקט שהשתרר בדירתה הארוזה, החלה לבכות. הבכי נבע ממנה בתחילה ביפחות קטנות והלך והתעצם מבלי שיכלה לעצור את עצמה. האובדן הקרב ובא ניצב מולה כמו חור שחור, מאיים לבלוע את כל כוחה. כשמיה התקשרה, כבר הפסיקה לבכות, אבל קולה רעד, כנראה, שכן מיה שאלה מיד אם היא בכתה והיא בתשובה פרצה בבכי שוב. קבעו להיפגש בקפה השכונתי. שם סיפרה לה גם על מה שקרה ביניהם יום לפני. "את שומעת, היינו אצלי בדירה אחרי איזה חמש שעות של אריזות, כבר סחוטים לגמרי ואז רציתי לנוח קצת ולקחתי את סרמגו ליד והוא שאל אותי: 'מה, את הולכת לקרוא עכשיו?' והיה לו איזה טון מעצבן כזה שהוציא ממני תשובה מעצבנת לא פחות, שאני שוכבת לקרוא או משהו כזה ואם יש לו בעיה עם זה. הוא אמר שלא, אבל היתה לי תחושה שקשה לו להתמודד עם זה שפתאום אני קוראת ולא מתקשרת איתו. הוא לא אמר על זה כלום אחר כך, אבל נראה לי שזה קצת מאיים עליו." "הוא קורא ספרים בכלל?" "אני לא ממש יודעת. הוא לא אמר כלום על ספר שקרא." "תראי יכול להיות שעצם הקריאה מאיימת עליו, אבל יכול להיות שזה התזמון שלך. פתאום באמצע האריזות כשהוא שם ואין לו מה לעשות, את כאילו שמה אותו על ממתינה ומתפנה לעיסוקייך. ומה הוא בדיוק אמור לעשות?" "כן חשבתי על זה, אבל אני לא יודעת אם זו באמת הסיבה". "את נוסעת בעוד יומיים ועכשיו אין טעם לעשות מזה ענין גדול אז תחכי ותראי כבר בנובמבר. משהו אחד בטוח, לפי התגובה שלך לפרידה אין ספק שאת מאוהבת בו. אני מזמן לא ראיתי אותך ככה." "כן הוא ממש נוגע בי איפה שהוא עמוק. טוב, אני חייבת לרוץ לפאב למשמרת האחרונה שלי אז אני אצלצל אליך כבר מחרתיים משדה התעופה". "חסר לך שלא". הן נפרדו בנשיקות וחיבוקים, שאצרו בתוכם שתיים עשרה שנים של חברות קרובה, מאז כיתה ז'.
למחרת עוד הספיקה לקפוץ להורים, להיפרד מהם ולחזור אליו. בלילה האחרון שלה לפני הטיסה, הכין לה ארוחה הודית של עוף בזרעי כוסברה יבשה ומקלות קינמון כשהם מוקפים בנרות ובקטורת ריחנית. אחר כך על התה עברו לדון בסיכומים טכניים ומעשיים של אופני ההתקשרות ביניהם, סגירת חשבונות הדירה שלה וקביעת תאריך ההגעה שלו להודו. הם נרדמו תשושים. בצהרים הגיעו לשדה התעופה ואחרי הבדיקה הביטחונית היא הניחה את התרמיל על המסוע וקיבלה מהדיילת את כרטיס העלייה למטוס. הם התבוננו בתרמיל המתרחק במסוע והבינו שהחלה הפרידה.
הלכו לשתות קפה אחרון. המילים הרגילות של פרידה שנמהלות במילים הרגילות של חזרה על הפרטים הארגוניים, שעליהם כבר חזרו עשרים פעם אולי. הטקס הקבוע של זוגות נפרדים בטרמינל. עובדי הטרמינל מסווגים אותם לסוגיהם ויודעים לקרוא אותם במבט מרפרף כספר פתוח. אבל לכל זוג הסיפור שלו, עם התחלה שונה וסוף שונה והאמצע אינו אותו אמצע. עלי הכותרת – צבעם דומה אמנם, אולם הפרחים לוקחים יסודות שונים מהקרקע ממנה הם ניזונים וכך חלקם זקוף וחלקם כפוף, חלקם בריא וחלקם פחות וכל אחד ייקטף במועד אחר. לגבי הבוטנאי שמם זהה ומסמל את הזן, אבל הגנן שמגדלם מוצא בכל אחד מהם נשמה משלו.
הגיע זמן פרידה. החיבוק החזק והנשיקה הממושכת גרמה לאנשים לנעוץ בהם מבט וילד אחד שהתבונן בהם נתקע בעגלה עמוסת מזוודות. מה יש בזוגות אוהבים, שעוצר את העולם מלכת? למה נשימתנו נעצרת כשאנו חוזים בזוג אוחז ידיים לראשונה? למה כשילד מנשק לילדה בגן אנחנו מרגישם שלשם כך נברא העולם? האם אהבה היא באמת רגש טהור וזך? האין כל זה קורה רק משום שיש כאן פתיחה מחדש של הטקסט הויזואלי הקדום ביותר, הראשוני הקמאי ביותר, הטקסט שממנו האנושות צמחה, שורה אחר שורה של סיפורי אהבה, ספרות על גבי ספרות של אוהבים? מה יש באהבה שגורם לנו לאבד פעימה כשהיא ניצתת או למאוס בהנאות החיים, כשהיא כבה? למה אנחנו חייבים לדעת כיצד ייגמר הסיפור הזה? מה זה משנה? אם הסיפור יסתיים בפרידה סופית, יאשימו אותי בציניות, בשנאת החיים, במרירות שהצטברה עם השנים והעכירה לי את ההתבוננות ואם הם יחיו יחד באושר ועושר לנצח נצחים יאמרו שזוהי אגדה למבוגרים ויאשימו אותי בתמימות. ובאמת כיצד אפשר לגמור את הסיפור. כל סיום יהיה מציאותי, יגידו לכם עובדי הטרמינל. אלפי זוגות נפרדים כל חודש בדמעות ואת חלקם אנו רואים אחרי מספר חודשים בפגישתם המחודשת ואילו חלקם נעלם לתוך ענן לעד. "ואולי הם נפגשים במקום אחר, בטרמינל אחר?" אני מקשה. אולי. ואני פוסח בין שני הסעיפים, אבל מוכן לתת לזוג הזה, שאש אהבתם עזה, אולי עזה מידי בכדי להקים עמה בית, סיכוי נוסף.
 
הם נפגשים בתחילת נובמבר בבומבי ונבלעים לתוך האופק האביך של העיר הזו, שאין לה סוף, בין דוכני הסמוסות והצ'אי, בין האוטובוסים עמוסי האדם שמאיימים לטבוע בתוך הזיעה הניגרת מעם נוסעיהם. הם נושמים לתוכם את ההיסטוריה העמוסה של הארץ הגדולה הזו יחד עם אווירה המזוהם. הם נמצאים במקום שמזמן לנו את הפתרונות לכל החידות, אולם גולל אותם כרצונו, הם נמצאים במקום שהוא אל-מקום מטבעו ובתור שכזה הוא המקום שנמצא בו מספר האנשים הגדול ביותר בעולם. הם נמצאים במקום שאין לו התחלה ואין לו סוף ולכן מצויים בו כל ההתחלות וכל הסופים של כל מי שאי פעם דרך בו. הם נמצאים בדרך.

 

 

 

13 תגובות

  1. רונית בר-לביא

    וואו, סיפור יפהפה בעיני.

    וכתוב לטעמי מעולה.

    ומשהו בהתחלה שלו הזכיר לי שיר שאני כתבתי על "אשה ספינה", אפרסם כאן מתישהו.

  2. אוי את לא מאמינה, מירי, הרגע עשיתי את זה עוד פעם. מחקתי את התגובה היפה שלך. תודה על התגובה. אולי תכתבי אותה שוב?

    • מירי פליישר

      שכחתי מה כתבתי. אם אתה זוכר זה מספיק. בטח כתבתי שאהבתי וגם שהשם מצא חן בעיני ועוד שאתה כבר בטח יודע. עכשיו אני בטוחה שנוסף לכל כישוריך אתה גם סופר. תוסיף לרקורד

      • הי מירי
        התייחסת לפורנוגרפיה למול ארוטיקה ולסוף שהיה חזק בעיניך. (שלא לדבר על הבטחה לקריאת "החליפה למכירה במבצע" והתלוננות על שמה הלא מושך בעיניך. כמו שאת רואה אני זוכר מה אמרת, אבל רוצה שזה יהיה כאן.
        דרך אגב, את באה להערה 11 בירושלים ביום ה"?

        • מירי פליישר

          כן ארוטיקה במיטבה נזכרתי ולא פורנוגרפיה
          וכן שם .כאן מעורר תיאבון ושם מארון הבגדים הישן. אבל אני אקרא. הבטחתי.האם קראת את הניתוח לשירה של חביבה פדיה שהעליתי-ארוך ומייגע? הרוב לא קראו. וחוץ מזה זכרנו שנינו. אתה יודע לפעמים תגובה היא גם יצירה לכן קשה לזכור את הצרוף המדוייק.לגבי הערה 11
          אני עוד מתלבטת. בא לי מאוד אבל זה שזה פרוש על שטח גדול ואני אגיע בערב עושה רושם שמעייף מידי.
          יש לך מושג אם יש מקום שיהיו בו הרבה עבודות שלא ארגיש שהפסדתי אם לא הגעתי לכולם?

          • הי מירי
            תשאלי את לאה ודייגו, הם בטוח יוכלו להגיד לך. יש לך את המייל שלהם?

  3. הי מיכה,
    מאד נהניתי מהסיפור. נדהמתי מהיכולת שלך לנווט בקלילות בין הדמויות ולדבר מתוך התודעה של כל אחת מהן. סגנון כתיבה כזה מצריך הרבה עדינות שכן בקלות הוא עלול להיראות מלאכותי. הכתיבה זורמת וטבעית ומלאת עוצמה.
    מזדהה (לצערי) עם מבחני האינטליגנציה לגברים בדייטים…. (חברך כמובן עבר אותם אצלי בעיניים עצומות ובהליכה לאחור עוד בשיחת הטלפון שלפני הפגישה הראשונה):-)
    זה שאני אוהבת לשמוע אותך זה ברור, ועכשיו באמצעות הבלוג אני מגלה שאני אוהבת גם לקרוא אותך.וזה גילוי נעים.
    וכן, התמכרתי לבלוג ואני מוצאת את עצמי מתעדכנת כל יום- יותר מפעם אחת…
    הגר.

    • הי הגר
      אני מאד שמח שאת מבקרת אצלי בקביעות. אל תתמכרי מידי, שנעמה לא תקנא…
      היא יצירה מופלאה. מלאכת מחשבת ממש.
      אני משתוקק לתת לך לקרוא את הרומן שאני כותב. אני כותב אותו מתוך עיניה של בחורה. היא זה הקול הדובר שלי.
      אני מפזר כאן חלקים קטנים ממנו. תחפשי את על הצלילות ועל השקיפות. ויש כאן גם סיפור קצר בשני חלקים: חליפה למכירה במבצע. אשמח לתגובתך.

  4. אז קפצתי לבקר… ואתה כותב יפה יפה

  5. חחחחחחחחח…..שושנה

© כל הזכויות שמורות למיכה שמחון