כשאן קרסון תרגמה למעני את אריפידס 26/02/2008 11:58:47
טוב, לא למעני היא תרגמה. הרי איננו מכירות. ובכל זאת, כשאדם נעשה לקורא של יוצר מסוים, מה זה מחייב את היוצר? האם לא להתכוון אליו, להיות ערוך לקלוט את נימי נפשו של הקורא, הגם שאינו מכירו, אף את שמעו לא שמע?
אז כזה היה המקרה: ואני קראתי את אן קרסון כל השנים. מה זה קראתי, זוכרת על פה. אפילו תרגמתי לעצמי פה ושם. כזה היה המקרה: רכשתי עותק של הספר "Grief Lessons", ארבעה מחזות של אריפידס שתרגמה קרסון לאנגלית לפני שנתיים. את אריפידס איני אוהבת, לא. גם אן קרסון לא מחבבת במיוחד. בהקדמה למחזה "הקבה" היא כותבת: "למה אריפידס כל כך לא נעים? כמובן שהוא איננו. כמובן שאינני האישה היחידה שחושבת כך. אינני האישה היחידה שליבה שוקע בקרבה למחשבה על הקריאה באריפידס, על הוראת אחד ממחזותיו או צפייה בהפקה שלהם. זו אותה תגובה שמעורר בי בקט – התחושה המכבידה של הו, לא, הנה שוב זה מתחיל כשהעוגמה סוגרת עלי."
אז מה יש בו באריפידיס הזה? גגלו את שמו ויופיע ניטשה. פרידריך ניטשה. ותופיע הביקורת שלו עליו. אין מה לעשות, חולה הזיבה הגרמני, החנון מוכה חלומות הגדולה, המתלהב המגוחך, ניסח את הביקורת בחדות הגדולה ביותר. במוחו של כל מי שקרא אי פעם את "הולדת הטרגדיה מתוך רוחה של המוסיקה" נצרבה התמונה המבריקה: אריפידס יושב באמפיתיאטרון ובוהה בטרגדיות הגדולות של קודמיו, אייסכילוס וסופוקלס, ולא מבין מה לעזאזל קורה שם. למה הפאתוס? למה השירה הגבוהה? למה ההסכנה עם הייסורים? ויש לו מוח אנליטי לאריפידס. הוא מפרק את הטרגדיות למרכיבים, כמו שילד מנתח צפרדע, ולא מוצא את פעימת החיים. זה פה? זה פה? איפה זה לכל הרוחות.
איפה זה -------?
ניטשה אומר: הטרגדיה היא פולחן של שיחזור רוחו המקורית של המיתוס ותכליתו. לא אסתבך בהסברים, כלומר, אני, אורי, אניח לדברים כך. את זה – ניטשה אומר – אריפידס לא מבין.
אז הוא מתחיל לתכן מנגנונים דרמטיים, בפיקוחו של סוקרטס, שלדידו של ניטשה הוא האל של התבונה הקרה, רוצחת הנפש.
וכך הוא יוצר טרגדיות מדויקות, יעילות, קטלניות, אבל אין בהן את שאר הרוח של הטרגדיות הגדולות. שני דברים נעדרים מהן: ההיבריס והקתרזיס. ההיבריס הוא חטא היהירות, הוא הניסיון של האדם לעבור על מידותיו ולהשתוות לאלים. מה שמעניק לטרגדיה היוונית את ההיגיון שלה הוא זה: אדם נענש כי הרהיב להתגרות באלים, והעונש ירדוף אותו בדמותו של גורל בלתי נמנע. הקתרזיס, מהצד השני, הוא הרגע שבו נטהר הצופה על ידי הצפיה במסכת ייסוריו של הגיבור הטרגי. הוא מבין את הסבל הטמון בכל קיום אנושי בצורה בלתי אמצעית.
משהו כזה.
פחות או יותר.
פחות.
אבל בעצם, ואת זה נדמה לי שאני טוענת – אני טוענת את זה באמת? כלומר, לא גנבתי את זה מאחר? לא בא לי בירושה? מסלעי וצורי, וכל ההמשך הפתטי והמיותר הזה? – בשעת הקתרזיס, הצופים הופכים לאלים בעצמם. כי איזה עניין יש לאלים בבני אדם? בין אלה ואלה מפריד מחסום הזמן: האלים לא מבינים אותו, ובני האדם חרדים בגללו. ואז איזה אל שולח את ידו, או איבר אחר, כי האלים האלה, יש להם נטיה לקרוא דרור לאיבריהם, הנבלות, מבעד למחסום הזמן הוא שולח ומרסק את האדם, ושובר אותו, ומפצפץ את חייו. הדרך היחידה של האלים להבין את הזמן היא לצפות בתהליך ההתרסקות הזה. אחר כך הוא עובר לאדם הבא.
אמר ר' ניטשה אמר ר' אריסטופאנס: אריפידס מעלה את הצופה על הבימה. כלומר, ההזדהות של הצופה היא עם ייסורי האנוש, ולא עם האל היושב מעבר לזמן ומביט, מביט, מביט ביט ביט ביט, בן זונה.
אילו ידעו האלים מה שיודעים בני האדם, אומרת המקהלה, שהיא לפתע קולו של הצופה, במחזה "הרקלס". זה לא בדיוק הנוסח של אריפידס. זה הנוסח של קרסון, הפארפראזה שלה. ולכן, התרגום של המחזות מוצלח כל כך. כל כולו פארפראזות על אריפידיס. לא, כל כולו הלבשת הכוונות המקוריות של אריפידיס בלבוש אנגלי מודרני. היא לא נאמנה למקור. היא נאמנה למה שלאריפידס היה להגיד. לי. לכם: אילו ידעו האלים מה שיודעים בני האדם.
האם ניתן למצוא ספרים של אן קרסון בעברית? והאם מישהו יכול לתת עד קצת פרטים עליה?
כשאן קרסון תרגמה למעני את אריפידס
04/03/2008 09:31
עינה
בגללך פרץ ממני הצחוק המשוחרר שצוחקים כשחוזים בנבזות אמיתית, ויודעים שהיינו קורבנותיה. הכוח שלנו הוא בכך שאנחנו נוקבים בשמה, מנטרלים אותה מכוחה, הופכים לבני-חורין. אולי זה הכוח שיש לאוריפידס, אולי זה מה שהוא נותן לאנשים?
כשאן קרסון תרגמה למעני את אריפידס
04/03/2008 09:39
אורי א.
בגללי או בזכותי? אני מקווה שבזכותי. כי הצחוק, כמו שאומר קירקגור, הוא צורת ההבעה הנקיה והמשחוררת ביותר של האדם.
אורי, קרסון באמת לא נאמנה למקור (למרות שהיא חוקרת קלסיקה מן המניין). אפילו התבדחנו על זה כשנתנה לי בהזדמנות את ספרה הנפלא על סאפפו. אבל בזה כמובן כוחה, כמו שכתבת. הספרות המערבית מלאה בהומאז''ים לסאפפו, אנקריאון ושאר החבורה, אבל לעשות את זה עם אוריפידס זה באמת עניין אחר.
והאמת, שכל עניין הקתרזיס שאנחנו מקבלים כדייטה יוונית מובנת מאליה לא כל כך מסביר את העניין (לפעמים יש בכלל סוף טוב, כמו בפילוקטטס). אבל לצד העונג האסתטי, השיתוף של הקהל בגורל האנושי (וקודם כל שלו) הוא בוודאי חלק מהעניין באמנות בכלל.
כשאן קרסון תרגמה למעני את אריפידס
26/02/2008 14:14
אורי א.
אני יודעת. בדקתי. התחביר פשוט ויומיומי מכדי שייצג יוונית עתיקה.
האם אתה מתכוון לספר Eros, the bittersweet? ספר נהדר, לא? זה היה הדבר הראשון שלה שקראתי. ממנו תרגמתי את הפרגמנט של סאפו (תרגום של תרגום), שלאחר מכן גיליתי שאתה כבר תרגמת, ושתרגומך, להוותי, טוב הרבה יותר. אבל אני מאשימה בזה את קרסון.
אגב, גם ל"אלקסטיס" יש סוף טוב. קרסון טוענת שהוא בכלל פרודיה על טרגדיה.
כל הכבוד, אורי. התכוונת לדיון בתרגום? כן, אני רואה. אבל נסי עכשיו מחדש - נדמה לי שזה יהיה אחרת.
אני מבין שהתופים למשל זה מקרסון (שלמרות שאני מחבב אותה כאדם וכמשוררת אני לא מסכים עם סופרלטיב העל שנתת לה פה).
אגב על "ירוקה מעשב" / "צהובה מעשב" או "חיוורת מעשב" היו מלחמות מאסף רציניות. הכל אפשרי ביוונית כי מרחב הצבע הוא שונה ("כלורוס" - מכיל את כולם)אבל ההגיון הפואטי שלי בחר בעשב הקמל - "צהובה מעשב", שהרי היא כביכול עומדת למות...
אז יאמרו, שכל תרגום הוא פרשנות. אבל אני קובעת שנאמנות למקור, נאמנות בכלל, היא המצאה גברית. אני מחכה בכליון עיניים ולב ליום בו תתרגם מישהי (זו חייבת להיות מישהי ולא מישהו) ספר מדע תוך כדי שילוב פרפראזות על הנושא המדעי אותו תרגמה. יאכלו אותה, זה ברור, אבל מי אם לא אישה תקום ותמציא את המדע הסובייקטיבי.
כשאן קרסון תרגמה למעני את אריפידס
26/02/2008 14:19
אורי א.
מצוין. אני כבר מתארת לעצמי: למה e=mc*2? כשהמשוואה הזו מרבעת את מהירות האור היא מחמיצה את האופי החללי, העמוק שיש לאור עצמו. מעתה אמרו: e=mc*3. חשובנה על היחסים החדשים, המענגים יותר, שמשוואה זו יוצרת בין אנרגיה וחומר. קרינה יפהפייה.
אני בכלל הייתי נותנת לקלאריס ליספקטור לכתוב מחדש את משוואות אי הוודאות של הייזנברג. ולג''וליה קריסטבה - טוב, עליה הייתי אוסרת לכתוב.
(: יעל
שלא לדבר על תורת מיון המספרים:
אפשר לכתוב ספר שלם על הניואנסים של הספרה אפס. כל כך הרבה משמעויות נלוות, שנדחסות לתוך ספרה אחת בודדת. ישנו ה"אפס המוחלט" [אחת דינו] וישנו "אפס מאופס" [מידת-מה של תקווה קלושה] ובאזורי זמן מסויימים נוהגים לומר "אפס עגול" [הצורה עדות מרשיעה על התוכן], שזה לגמרי לא דומה ל"סתם אפס", ואולי, "אני ואפסי עוד" זה בכל זאת שווה 2
