כשלינדה בלנטיס התחתנה עם פישר איש ההייטק היא נאלצה לעזוב את השמורה. הם רכשו להם במיטב מתנות החתונה והמשכנתא דירה ככל הדירות עם שלושה חדרים ברב-קומתי כרוב הרבים, בשכונה חדשה במרכז. נקרא לה "גני זרביב". שם הם גרו בקומה ככל הקומות (שישית, אם אתם מתעקשים).
ביום קיץ אחד הגיעה לינדה באפור (אז היא עוד נסעה בסיטרואן) אל בניין המגורים שלה, ונדהמה לראות חושך. כלומר היא לא ראתה כלום: הייתה שם הפסקת חשמל. וחשמל, כידוע, מפעיל דברים רבים ומגוונים בעולמנו. לצורך העניין נציין את נורות התאורה ואת המעלית. אין.
לינדה, שהגיעה רותחת מראש ועכשיו כבר ממש התאיידה, תפסה את הסלים (היא בדיוק חזרה מהסופר) ובלית ברירה, כסומא בארובה, החלה לעלות במדרגות אל דירתה שבקומה השישית. מאוזניכם הרכות ועוּלות הימים, הרגילות רק לשירים ולמזמורים, נחסוך את המרגליות שהפיקה הג"ורה הרותחת, כלומר הפה הענוג של לינדה, בעוד היא מטפסת מעלה מעלה במדרגות עם הסלים, והזיעה ניגרת מטה מטה במורד המצח, הצוואר, העורף, הגב, הברכיים, וקצות הציפורניים (לא, אל תתעקשו. חבל, מי אני שאגרום לשנתכם לנדוד בשבועיים הקרובים רק מפחד הסיוטים שיגרמו התיאורים של לינדה מה היא תעשה לאיש שמכר להם את הדירה, לקבלן, למבקרת המדינה, לשכן מקומה א", ולתומס אלווה אדיסון, שאליבא דלינדא המציא את החשמל. ככה לימדו אותם בפיזיקה בשמורה, ומי אני שאתקן אותה בשעת צערה?).
עולה עולה לה לינדה ומגדפת, מפרטת את עינויי העינויים שיעברו כל אלה תחת ידיה האמונות, והסלים כבדים, והיא בין קללה לקללה גם סופרת מדרגות, לא מאמינה שיבוא הסוף לסיוט הנורא הזה בעלייה אבל כמו כל דבר בעולמנו, גם לדרך ההיא היה סוף ולינדה סיימה את העלייה, ובתנופה שעטה מחדר המדרגות אל דלת הדירה, פתחה אותה בבעיטה, ועם כל השקיות והסלים נדחפה עד אמצע הסלון, |
|
הפילה את הקניות מידיה, והתיישבה באפיסת כוחות אך בזעם יוקד על ספת העור הלבנה שלה להינפש.
הייי
רגע
הלו
ספת עור?
ממתי יש לי ספת עור?
(אלה המחשבות של לינדה בזמן שהיא יושבת ומנסה להסדיר את הנשימה שלה).
היא פוקחת את העיניים, רואה מולה עומדת, בעיניים קרועות לרווחה בבהלה עצומה, אימא אחת עם ילדה קטנה בזרועותיה. הילדה הסתכלה בה במבט מבועת ומאשים, האימא כבר התחילה לפתוח את הפה כדי לצרוח
לינדה מתעשתת
פותחת את הפה
שואלת:
סליחה, מה בדיוק אתן עושות כאן בסלון העור שלי?
אמרה האישה: סליחה, זה לא הסלון שלך
אלא של מי?
שלי, אלא מה?
ומה אני עושה כאן? (זה מה שלינדה שאלה)
זה בדיוק מה שאני שואלת (ענתה לה האישה)
רגע, זה לא רחוב האזדרכת 38 קומה שש? – לינדה שאלה
והאישה ענתה לה: כמעט, כמעט הכתובת המדויקת. כאן קומה שבע.
ולינדה קמה באדנותיות,
מנסה לאסוף את שאריות הכבוד העצמי שלה וגם את כל השקיות והסלים
זוקפת את ראשה ואומרת לאישה בסמכותיות:
תגידי, את לא חושבת לנעול את הדלת כשאת נמצאת בבית? מי יודע איזה משוגע יכול להיכנס לכאן פתאום
?
!
ויצאה
(אבל לפני זה הוסיפה: ואל תשכחי לנעול את הדלת אחריי)
פחחחחחחח
כמה צחקתי
בריאות, בריאות לקרוא אותך
רובי, אם אני יכולה לגרום לכזו קורת רוח אני מאושרת.
לבריאות גם בהמשך
הדס
היי הדס
הכתיבה שלך כל כך קרובה לאוזן שלי, כאילו את מספרת לי, יש לך קצב בכתיבה, שעושה את זה ממש כאלו שאנחנו מכירות
להתראות טובה
הלו טובה, טוב שבאת
גם הקול שלך מוכר לי
זאת עם המלאכים
מקסים!
התעכבתי קצת אבל בסוף הגעתי לפגישה עם לינדה הסלים והג"ורה שלה.
מירי, גם את עם הסלים?
טוב שבאת
אוי זה מצחיק! עושה טוב על הלב.
תודה מיכל, שמחה שעשיתי לך טוב על הלב בחג הלביבות
מצחיק…מצחיק…
🙂
טוב לצחוק, ברוכה הקוראת, אורית