לאפלנד
לשמעון רוזנברג. לטיש, למורדוכוביץ, לשייע ולכל האוהדים שאוכלים עכשיו ת'לב.
לנחום (סטלמך) קופמן, נהרי,רצבי, חלדי, קשטן, ויסוקור ולכל החבורה ההיא
ולכל מי שכידרר פעם על קוי האורך והרוחב … כמו סטנלי מתיוס.
סטלמך ראש זהב
שמעון מרמלשטיין
עכשיו אני יודע: דרך העפר הזו, הנושקת לחומה, לא תיקח אותי לשום מקום הלילה. פעמיים ביום, עם ילקוט בית ספר על הגב, חלפתי לאורכה. בבוקר בצעד מהיר, טס על קרני השמש, בצהריים בצעד איטי, נשרך, שוקע בצל לבנים מצהיבות. עשרים וחמש שנה חלפו מאז, וכעת הטויוטה תקועה. גלגל קדמי נעוץ בבור, והפגוש כמעט חופר באדמה. מבעד חריצי שער החומה יכולתי לראות פעם פיסת דשא ירוק ורצועת רקיע. לא רציתי יותר. השמיים היו שלי, ועל האדמה, במחול ניצחון מתמשך, ריחפה אלופת הכדורגל "הפועל פתח-תקוה".
אלמלא החומה, הבתים שצמחו בפרדסים היו עוטפים את הדשא בתכריכי אספלט. כשגיליתי באפילה את הדרך, אותה קליפת אדמה מנוקבת בורות ואור כוכבים, כבר היה מאוחר מדי לסובב את ההגה לאחור.
סוף אוקטובר, שמונה וחצי בערב. מחוץ למכונית, מזג האוויר מזכיר את החורף הקרב. לפגישת המחזור לא אגיע בזמן. מפגישות כאלו אני רגיל להתחמק, אז איחור קטן, כנגד הזמן שאינו מרחם, יתקבל בהבנה.
"תווית זיהוי תוצמד לדש הבגד," הרגיעו אותי בשיחת הטלפון המפתיעה. כבר אז חששתי, כעת אני בטוח. "טעות, טעות מיותרת," אני אומר ובועט בפגוש המתעוות ביבבה חנוקה. "פלסטיק? … פגוש מפלסטיק!" מישוש זהיר, וההערכה ליפנית החדשה הופכת לזלזול. "סוס עם פרסות פלסטיק," אני מסכם את המצב בחשיכה.
הערב הזה ייגמר רע כמו אמש.
"מעילי רוח ספורטיביים במחירי מציאה." עיתון סוף השבוע נדחף בזריזות לפרצופי.
"החורף עוד לא התחיל … "
"בלי הצגות!" איריס חבטה בעיתון על בטני. "המעיל שלך מתפרק לגמרי. נמאס לי לתקן אותו, ועוד יותר נמאס לי מהסנטימנטים שלך למעיל הזה."
"יום ששי לפנות ערב. הכול סגור עכשיו, ובמשך השבוע לא יהיה לי רגע לנשום," ניסיתי להתחמק, "וזה לא סנטימנטים… פשוט התרגלנו אחד לשני."
"מחר, מוצ"ש בקניון רמת-גן, בדרך לפגישת המחזור." כך, בנוסח טלגרמי, ידעתי שהנושא סגור. גם אני עקשן לא קטן, אך לאחר עשר שנות נישואין, אתה יודע מתי להיכנע.
אור רך ריקד על מכסה המנוע בשעת ערב מוקדמת. טוב שאין משחק באיצטדיון הסמוך, חשבתי, מתמרן את היפנית במגרש החנייה הריק. מתחיל להיות קריר, וללא המעיל הישן אקפא במפגש שיתקיים בחצר בית-הספר. "ללא בני הזוג" הודגש בהזמנה המודפסת.
את החנות האופנתית בפתח הקניון, מצאתי מייד. אבוד מול שלל צורות וצבעים, בחרתי לבסוף מעיל בצבע כחול, בדומה לישן, אך בגיזרה חדישה.
"לא צריך לארוז," עצרתי בעד המוכרת הצעירה, "אני מייד לובש אותו."
כשנולדה – כבר הייתי גרוש, חישבתי בקצב תיקתוק הקופה. היא חייכה, ולרגע הרגשתי צעיר כמוה. מעניין אם תנחש בן כמה אני.
"את מחייכת כי המעיל מתאים לי?" התחלתי לגשש.
היא צחקה. "לא… אני מחייכת כי תווית המחיר מציצה מהצווארון כמו אנטנת רדאר."
אני כבר בן ארבעים ושלוש, שום דבר לא ישנה את זה. הרגשתי אף זקן יותר כשהמשיכה, "אם לא תתחרט, אוכל לגזור אותה, גם בלי שתוריד את המעיל."
"תגזרי, תגזרי," אמרתי בקוצר רוח, מרכין ראש. את הדרך החוצה עשיתי בצעד מהיר ועצבני.
הקפתי את היפנית במעגלים, מותח זרועות במעיל החדש. אין ספק, רואים שהיא חדשה… הכי חדשה. נוצצת באור פנסי החניון, המתמלא לאיטו. השעון הציץ מבעד לשרוול המעיל. שולח ציפורני מחוגיו קדימה. מבט מהיר והחלטתי. אעבור ליד המגרש הישן של "הפועל", כמו פעם. חצי שעה בחושך, עם הזכרונות, ועדיין אגיע בזמן.
השארתי את הטויוטה מאחור, כף ידי מחליקה לאורך החומה. עוד ארבעים צעדים מחכה השער ליציע המזרחי, שיושביו היו מתפללים לחסדי שמיים; בקיץ, לענן המכסה על השמש, ובחורף, לחמה המשוטטת על ספסלי הבטון הרטוב. לא כמו ביציע העץ המערבי, של המיוחסים.
השער נעלם. נותר רק רק גל אבנים שפח קרוע מתעקל ממנו. החומה מסביב מוטלת אפרקדן, רגליה על יציע הבטון וראשה במגרש. כתפיי מתכווצות בחלל הפתוח, מחכות לשאגת הסדרן "ילד!!! איפה הכרטיס?" וידיי מושטות קדימה, כמו פעם, אל שער הפח, אולי בכל זאת נותר בריח פתוח.
היה לי אבא שבא מברזיל. הוא לא התעניין בדרמה המתחוללת במגרש הסמוך, מרחק בעיטת כדור מהבית. הוא לא דיבר על כדורגל בכלל, גם לא בשנת 62'. ברזיל היתה שוב אלופת העולם, ורק דמעות נצצו בעיניו. למרות שמעולם לא שמעתי אותו מקלל, אני מוכן להישבע, שלא יכול היה להתאפק אז, למשמע שמות שחקני ברזיל המשתבשים בפי השדר הישראלי. נאנח ותיקן כל שם בהיגוי הנכון, ואני אחריו כמו הד, המכה בשער סגור.
לבנה אחר לבנה, לאורך החומה, תירגלתי מספרים בסדר עולה ויורד, במין מלמול מתנגן של תפילה. רושם ומוחק מרחקי לבנים חשודות משער היציע, על דף תלוש ממחברת החשבון, המצטמקת בקצב משחקי הליגה.
שעתיים לפני המשחק כבר נשענתי בגבי אל הכותל, והפתק חבוי באגרופי. "עוף מפה ילד!" כך זה היה מתחיל. ילד קטן מול צעיר לא מגולח, שעיניו מתרוצצות על החומה.
"אני לא אזוז," רגלי רועדות מפחד. "ואם לא תיתן לי להציץ, אגלה לסדרן שעשית חור בקיר."
בסוף הוא היה מוותר, ומפקיד בידי את הלבנה הנשלפת. וכשהתעייף מהעמידה על הקרש המשופע, אף היה מרים אותי על כתפיו, באדישות עטופה בעשן סיגריה, עד לגול המתקרב. אז נעלם הדשא בים ידיים מונפות, רגע לפני שנמשכתי בפראות לאדמה, מלווה במטר קללות, על עונשה של נדיבות מופרזת.
"מי היה מאמין?" מילמלתי בחושך, חולף בין עמודי הברזל, העירומים מגדר הרשת, שעצרה ביושבי היציע מלקפוץ אל הדשא.
"מי היה מאמין?… פרה, מהרפת של פינסון, עומדת על עיגול האמצע ולועסת דשא."
"פרות לא אוהבות דשא, רק עשב!" נזכרתי במה שפינסון שינן באוזניי, כשהיה מדרבן את פרותיו לאורך החומה, בדרכן לרפת הסמוכה למגרש.
"פינסון צדק!" לחשתי, מביט ברגלי הפרה הנטועות בקרקע החולית. בעיגול האמצע היה העשב הדליל הולך ונעלם בפיה. "הפרה מסמנת את עיגול האמצע, ממש כמו לפני משחק." מאחוריה, כגוש אפל, התרומם היציע המערבי.
"זה סופו של יציע המיוחסים… " מיששתי את הספסלים מתחת, " עץ סדוק ויבש."
כל הקיץ ישבתי על ספסלי העץ, מתנחם באימונים היומיים של האלופה לקראת שבת קודש. אז להקת זאבים, בכחול לבן, תפרוץ אל הדשא. סטלמך בראשם, שערו שחור וראשו זהב, מרחף מעל כולם, כמעט נוגע בעננים, בדרכו לנגוח אל השער.
נהיה לי קר. אולי זו הרוח במגרש הפרוץ. אף פעם לא ישבתי במגרש בחושך, ועוד לבד. "בעצם אני לא לבד," חייכתי לעצמי בפעם הראשונה הערב, "הפרה של פינסון נמצאת אתי."
כעת אני בטוח שהבחינה בי. עינייה, עגולות וכהות, ליטפו אותי בחמלה.
כשהירח עלה מעל החומה, נזכרתי בדודה פרידה. ביקור ראשון מברזיל. "היא מביאה איתה תוכי מדבר, ישר מהג'ונגלים של האמזונס," הבטיח אבי. כל הקיץ חיכיתי, ובסופו הגיעה לבד.
"איפה התוכי?" מיררתי בבכי.
"מת במטוס," בישר אבי בנימת אבל.
"אולי היא הביאה כדור מברזיל," ניסיתי לעודד את עצמי, "כדורגל של אלופת עולם עדיף על תוכי מדבר."
כששלפה ספר ארוז, פרצתי בבכי מתמשך. "פרה מן הירח" היה הספר הראשון בחיי. פרה צבעונית מרחפת אל הירח החיוור, אדם אחוז בזנבה, מלווה בדמעות הנספגות בכריכה.
תחבתי את הידיים עמוק לכיסים. או שהמעיל הזה לא שווה פרוטה, או שאני הולך להיות חולה. עמוק בקצה הכיס, חיכה הטלפון הסלולרי. צריך להתקשר לחברת הגרירה, אם איני רוצה לבלות את הלילה בחברת פרה.
"אתה מוכן להרים את הקול… ?" ביקשה בחורה מצדו השני של הקו.
"הרכב לא מניע וגם תקוע בבור … ממש ליד מגרש הכדורגל," המשכתי ללחוש. אולי הייתי צריך לספר לה על הפרה הניצבת ממול.
"לא זוכר," עניתי בקוצר רוח כשביקשה את הכתובת.
"אתה מכיר את האיזור?" היא שאלה לפני שהתפרצתי בייאוש, שוכח את הפרה. "גדלתי פה! … וזה לא רחוב, זו דרך עפר. מאז שהייתי ילד זו דרך עפר, וכנראה תמיד תישאר… שישאלו על רחוב אברבנאל הסמוך, אם אני עדיין זוכר."
"טוב, אל תתרגז, תוך שלוש שעות יגיעו אליך."
"אבל התחייבתם לשעתיים בחוזה!" הצעקה נבלעה בחלל הנטוש של המגרש .
"אל תשכח את הגשם שהתחיל בצפון. הרבה מטיילים עדיין תקועים בדרך. שלוש שעות זה המקסימום, אבל זה יכול להיות גם תוך שעה."
"בסדר, בסדר… אני אחכה." לחשתי לטלפון לאחר שניתקה.
בהליכה מהירה לבית-הספר, כולל לחיצות יד מהססת ומבט מרפרף, אולי אצליח לחזור בזמן. אבל עם המזל שלי הערב, המכונאי יגיע לפניי.
"אין ברירה, אני נשאר," החלטתי, מוריד את הראש בהכנעה ומנסה להתכרבל במעיל בקור הגובר. באישוני עיניי העצומות נדלקו שוב מדורות האור בראש התרנים, מכתרות את סטלמך המתרומם לגבהים.
באימוני החורף, מול זרקורים הנאבקים באור דמדומים, הוא היה מעל כולם, בתנועת הבלט המפורסמת שלו: צעד לימין, שני צעדים לשמאל, עוד צעד קטן לימין, או הכול להיפך. כף יד אחת כפופה לפני הניתור לרקיע, שיערו השחור נפרש לפני הכדור, הפוגש ברקה בדרכו אל הרשת.
לעיתים, כדור החולף מעל לחומה, היה מתגלגל לידיהם של חסרי הכרטיסים הנעים בייאוש, קשובים לרחשי המשחק הנסתר מהעין. כמו במשחק שבו נגח סטלמך מעבר לחומה. אז, בכיתה ב', כבר יכולתי לקרוא במדור הספורט. "ראש הזהב גבר גם על החומה! הכדור נעלם, כמו בלעה אותו האדמה !!!" נכתב למחרת בכותרות.
כל אותו לילה חיבקתי את הכדור מתחת לשמיכה. למחרת, שעה לפני האימון, כבר חיכיתי ליד החור בגדר הרשת, בין יציע העץ למגרש. כשקרב בכדרור איטי, גלגלתי את הכדור לרגליו. לרגע הסתכל מופתע ואחר חייך, מקפיץ את הכדור הנבחר. בתחילה ברגל ימין, אחר בשמאל, בדרך אל הראש. סטלמך, ראש הזהב, מקפיץ לכבודי את הכדור ומחייך, כף ידו כפופה כתמיד, ונשמתי מרחפת מעל היציע.
הרמתי את הראש למגרש ריק וחשוך. הזרקורים נעלמו מזמן. סולמות חלודים הובילו ישר לאפילת השמיים. "רק חסר לי שהגשם יגיע עכשיו."
הפרה נעלמה בין העננים המכסים את המגרש. אולי נבהלה מסטלמך המתרומם לגבהים, ועפה בחזרה לירח.
"כמו כלב עזוב… " עיני מביטות בשעון. "שעתיים אני מחכה בחשיכה."
בדרך חזרה, לעבר החומה, אני נזכר בילד שלי, כמעט בן תשע, מגלגל סיפורים על מייקל ג'ורדן, המתעופף ללא מגבלת זמן. "מי זה המייקל הזה?" אני מגחך. "היית צריך לראות את סטלמך מרחף באוויר, כדי להבין מהי התכחשות לכוח הכובד!"
"עוד פעם הסיפורים על סטלמך," הוא מקניט אותי, "אולי יש לך קלטת עם הביצועים שלו?"
ואני, כמו תמיד, מצביע אל הרקה ואומר: "פה במוח – הסרט נמצא." הוא לא עונה, רק מחייך, ומחווה תנועת ביטול בידו.
מחוץ לחומה, על דרך העפר, חיכה הגרר. פנס צהוב קורע את האפילה. בצעד מהיר אל המכונאי הנשען אל הרכב, הכנתי כל תירוץ אפשרי. הוא אפילו לא הוציא את הסיגריה מפיו, כשאמר בקול רגוע: "אתה עם הטויוטה, אני מבין. חיכית לי בתוך המגרש, יפה! אנשים בדרך כלל מחכים באוטו. בטח בלילה קר כזה. מקשיבים לרדיו, כמו לקריאת חירום של אוניה טובעת."
"סתם נוסטלגיה," עניתי במבוכה, מניף כף יד לעבר המגרש, ואחר מורידה, פתוחה כלפי מטה, מחקה את תנועת הביטול של הילד שלי.
דווקא כשהתחיל לעבוד הפכתי קצר רוח, חג סביבו במעגלים מתקצרים ומציץ בשעון.
"מה אתה כזה לחוץ?" סינן בלחש, מבלי להרים את ראשו מקרבי המנוע. "עם היפניות כמעט אין תקלות, אבל כשיש… צריך להפעיל את הראש. חצי שעה חיכיתי לך, ולא שמעת ממני ציוץ. למרות שאני על הרגליים מארבע בבוקר, מטפל בכל הפרזיטים שהופתעו מהחורף."
מבושה, או מבוכה, סיפרתי הכול. על פגישות מחזור שאני חומק מהן, ועל זו שאני מאחר אליה. על מגרש כדורגל חשוך, שבמרכזו פרה מהרפת של פינסון.
לרגע הוא שותק. אחר מרים את ראשו מהמנוע, ואומר בשקט, כמו כדור נותב בחשיכה, "פינסון נח באדמה כבר עשר שנים."
"אתה בטוח … ?" אני שואל בהיסוס.
"בטוח. הייתי נשוי לבת שלו." פתאום בלי כל קשר, עם הראש שוב בתוך המנוע, הוא שואל. "אמא שלך עדיין גרה ליד הבית של צביקה גליק?"
אני מהנהנן בראשי בכבדות, מנסה להרוויח זמן, אולי זיכרון רדום.
"אתה ודאי מבין … פגישת מחזור. חצי יובל חלף מבלי שנרגיש."
"זה בסדר," הוא עונה, "אתה כבר בפגישה." כעת, אני מוכן להישבע, הוא מחייך בחושך, ראשו מופנה לחומה. "תיכנס לרכב ותניע. בסך הכול השתחרר פיוז מהנחיתה בבור. דחיפה קטנה שלי, ואתה בחוץ." הוא מסיים וסוגר את מכסה המנוע בחבטה.
"למה התכוונת מקודם?" אני שואל אותו. הטויוטה כבר נוהמת מחוץ לבור.
"התכוונתי להזמנה שלי, הזרוקה בפח. עכשיו, כשנפגשנו, אתה חייב להמשיך, החגיגה ממש בעיצומה." הוא אומר ומורה בידו אל הדרך.
אני מתחיל לנסוע, די מבולבל, אבל עדיין מספיק זהיר, שלא ליפול שוב לבור בחושך. ליד הפירצה בחומה אני עוצר לרגע, מביט אל אפילת המגרש. אולי הפרה תופיע שוב, או לפחות הבזק זיכרון. עם יד על ההילוכים, אני מתחיל בנסיעה פראית לאחור. חובט גחון בכל הבורות, שחמקתי מהם בדרך.
הוא מחכה לי, גבו צמוד לחומה.
"אולי תצטרף אלי?" דרך החלון בחושך, עם הסרבל הכהה שלו, איני מבחין מה הוא מסמן בידו. אבל לקול שלו, ששנים לא שמעתי, אני מאזין דרוך. רק שימשיך לדבר בחושך, אני כבר אזכר.
"תראה מה קורה עם הזיכרונות שלך," הוא עונה, "מגרש נטוש עם פרה מסתורית במרכזו. כאן, מתחת לאדמה, קבור קסם הקבוצה. באליפות אחת לא זכו, מאז שעברו לאצטדיון החדש."
"בכל זאת הם זכו בגביע המדינה," אני מזכיר לו.
"עם זלצר כמאמן, שחקן-עבר במכבי השנואה, זה לא נחשב," הוא משיב באכזריות מפתיעה, וחוזר לטון השלו. "אז תאר לעצמך… פגישה עם מאה דמויות מהעבר."
"איך קוראים לך?" אני נכנע בלחש לעברו.
"יקי," הוא עונה, וזז לאיטו בחושך, מתחיל לסגור את המרחק בינינו. אני יוצא מהרכב ומתיישב על מכסה המנוע.
יקי? איך הוא השמין! ועם הזקן הוא בכלל לא מזכיר את הילד הרזה והזריז שהכרתי.
"יקי, ההבטחה של בית הספר! שמעתי שאתה מנתח מוח בסן פרנסיסקו," אני אומר, מרגיש את כל כובד משקלי לוחץ על הפח.
הוא קרוב אלי, נשען על גוף המכונית. ממרחק כזה, גם בחושך אני יכול לראות את עיניו, חומות ומחייכות כמו פעם.
"הייתי מנתח מבטיח, עם ניסיון של חמש שנים, כאשר החלו הידיים לרעוד. חשבתי שכך מתחיל פרקינסון, בסוף הבנתי: איני יכול לפתוח לאנשים את המוח." הוא מחייך ומקיש באצבעו על הרקה.
"חזרתי לארץ, התחתנתי עם הבת של פינסון ומייד התגרשתי. במקום להתעסק באנשים, אני מטפל כעת במכוניות. חברת חילוץ של אדם אחד שלא ישן בלילות."
הוא טופח על ברכי, סב לאחור, ומסנן בשקט אל החומה, "כנראה שמצאתי את יעודי בחיים."
איני יודע אם הוא צוחק עלי, כשהוא נמוג בחשכה, ממש כמו הפרה של פינסון, אבל אני יודע שאיני רוצה לראות אדם נוסף הלילה.
הדרך הביתה, לגבעתיים, עוברת במהירות. עשרים דקות מכה הגשם בשמשה.
"איך היה?" שואלת איריס בפתח הדלת, וממשיכה בלי לחכות לתשובה, "נגמר מוקדם… המעיל נראה עליך שיגעון."
"שיגעון… היה ממש שיגעון," אני עונה לה.
בכניסה לחדר השינה אני מכבה את האור. חולץ נעליים רטובות באיטיות. עדיין לבוש, וכשמעלי שמיכת הפוך, ידי מגששת בחושך מתחת למיטה אחר הכדור של הילד ומחבקת כמו פעם. אבל אני מנסה שלא להיזכר בסטלמך. עוד התרוממות אחת שלו באוויר, ואבכה כמו שלא בכיתי מאז שהתוכי שלי מת במטוס מברזיל.