הנה נולדה עוד מדוזה!

מדי פעם אני כותבת כאן בשתי ידיים לוחמות, כשיד אחת שופכת כותבת והשנייה מנסה לקחת בחזרה. הקרב מתנהל בשאלה עד כמה מוכנה אני לחפור לחשוף ולהציג כאן את מה שבאמת מפחיד אותי. המדיום עצמו מייצג את המאבק הזה. מצד אחד אני כאן לבד מול המסך. מצד שני, הגישה אליו פרוץ לגמרי. וזה גם מטפורה לתחושות שלי: מצד אחד אני חשופה ובודדת. מצד שני חשה בפנים שמישהי אי-שם תבין.

יוצא, מדי פעם, פוסט כמו אתמול, שגילה את החוסר בטיחות שבא לשתק אותי כל פעם שאני עומדת לפגוש את כל המורים הרבים שלי לשעבר שאימנו אותי בזכויות אדם. כל כך הכתה בי התחושה אתמול שכבר חלמתי על כוחות-על וחשבתי להפוך לבלתי נראית בכלל. גם חצי קיוויתי שאף אחד לא יקרא את הפוסט בכלל. 

בפועל הן קראו וגם קראו וגם השאירו בעקבותיהן דברי עידוד ודברי הזדהות וטיפים להתמודדות. עדנה וטובה ומיכל ומירי ושירה ושירי ורותפ כבר "חשבה על צחוק המדוזה של סיקסו… איך היא מתארת מה קורה כשאישה קמה לדבר באולם הומה גברים, כשאישה רוכמת לכתוב… אז תלתלי את נחשי שערותיך אומי, ותדעי שאת לא ילדה טובה, והכי נורא שיכול לקרות שמישהו יראה את הזיק בעיניך ויקפא לעד."

בשלוש כבר מצאתי את עצמי מול ראי בשירותים ציבוריים, תחנה אחרונה לפני הכניסה לכנס. לא מרוצה בכלל. בני בדיוק ינק ונרדם בהפסקה והשאיר לי שדיים בלתי שקולות בעליל.

משכתי את הכובע לכאן ולכאן, כשפתאום נפלטה תלתלה אפורה. את השנייה כבר הוצאתי לבד. איך לא חשבתי על זה קודם?

ואל תחשבו שקרה כאן דבר מובן מאליו. אדרבא, לאחרונה החלו אותם תלתלים להעלות לי לראש מחשבות של זקנה וקיפאון. כבר התחלתי לחשוב שהגיע הזמן להטביע אותם בצבע לא להם ולהפטר מהם מאז ומתמיד. אבל היום גיליתי בהם מקור לכוחות-על. הרי איך יוכלו לראות בי ילדה אם שערי אפור?

אז ככה: אינני יכולה לומר שלא הגעתי היום קצת מאוחר מדי, ושלא הלכתי קצת מוקדם מדי, ושלא לבשתי סוודר קצת גדול מדי – השד יודע. אולם מה שבטוח, היום, כשניכסתי אל בטן המערה, בזכות נשים חכמות ונדיבות, כבר לא הייתי ילדה אלא אישה!