בננות - בלוגים / / סמטת הרכבת 15 חיפה או
הבלוג של מירי
  • מירי פליישר

    אמנית חומר ופורצלן  וכותבת. 5 תערוכות יחיד והרבה אחרות קבוצתיות. אמא לשלושה צעירים גדולים, אשה לבעל, מורה לתלמידים, סבתא לנכדים :) מאמרים  ב"מארב"  וב"ערב רב" מגזינים מקוונים על אמנות וחברה. מאמרים על אמנות ואמנות הקרמיקה. דימויים שהתפרסמו בכמה מגזינים לשירה "נתיבים" לאחרונה בלוג עבודות  מעודכן     http://mirifleisher.blogspot.com /  טלפון להתקשרות:  03-5494799 כתובת אי מייל:   בית: רחוב יהושוע טהון 8, רמת השרון 47268

סמטת הרכבת 15 חיפה או

 

 

 

סמטת הרכבת 15 חיפה
או אוספת שברים ומחברת מחדש
 
ליד בית הקברות היהודי העתיק שבו קבור התנא רבי אבדימי דמן חיפה, לאורך מסילת הרכבת היו פעם בתים.  גרו בהם פלסטינים וכשהם ברחו ב1948 עם הבטחה של הבריטים שיוכלו לחזור,הבטחה שלא קוימה, התיישבו בהם פליטים יהודים ועולים חדשים חסרי בית ש"הרשות לנכסי נפקדים" וה"רכוש נטוש", לקחו בעלות עליהם, גם על הבתים וגם על הדיירים ששילמו סכום חודשי מסוים. זו הייתה שכונת ילדותי –שכונת תחנת הכרמל והסמטה בה התגוררתי, סמטת הרכבת.מספר 15 קומה שנייה.
היו שם דודה מלכה,המטפלת שלי ובעלה, זוג ניצולי שואה עדינים ועריריים. הם דיברו רק אידיש. הוא היה בעל עגלה "באלגעגולע".  השכנה שלידה ובעלה ה"באלגולע"-אף היא ללא ילדים ולהם חדר חשוך עם עגלת תינוק ריקה. מאפיית הבייגאלאך שהיינו קונות שם אחותי ואני לעיתים רחוקות , רחוקות מידי. שרה שגרה בבית מוצל עצים והוריה לימדו אותי לספור ברומנית "אונו ,דואו, טריי, פטרו,צ'ינץ'". בית אחרי זה  של בעל עגלה שלישי בשכונה שהיה מומחה לריפוי שברים ונקעים באמצעות בצק מופלא.לסוסים ואנשים גם יחד.  בית אחריו ובו נילי המיוחסת המנגנת בפסנתר.  ואחר כך ערמת החול ששיחקתי בה אחר צהריים רבים וקסומים. בקצה הסמטה היה מעבר מתחת לפסים שבו היינו עוברות לגן ואחר כך לבית הספר. הוא היה מוצף בימים גשומים במים מדיפי ריח רע. אבל אחרי שעברנו חיכה לנו מן העבר השני שיח היסמין גדר של בית מקסים אחר. מצד שני בסמטת קישלה רוזי חברתי הטובה שאביה היה צובט את לחיי ושואל לחרדתי "דו ביסט אאינגלה אור אמיידלה?""את ילדה או ילד?"
ואנחנו אבא שוטר,  אמא פוליטורצ'יקית ושתי ילדות. בקומה השנייה,מדרגות ושער, מטבח ושלושה חדרים. למטבח עליית גג לאכסון ובה עגלה ולול שאבא שהיה גם נגר בנה פעם. בסלון,  רהיטים עם פוליטורה ירוקה- המומחיות של אמא ואבג'ורים מהודרים מזכוכית. מהודרים מידי בשביל אנשים עניים שכמותנו, אבל לא עבור תושבי הבית הקודמים לנו… מרפסת גדולה שבה גידלו הורי ארנבות מה שהפך אותי לצמחונית. מרפסת קטנה, ממנה אני נופלת בחלומותיי עד היום. כן הבית ממשיך להופיע בחלומותיי ואני בדרך כלל מחפשת את הדרך אליו ולא מוצאת אותו.
ארבעים שנה לא הייתי שם, חזרתי אחרי שהורי כבר לא היו בין החיים ומזמן כבר לא גרו שם,והנה איננו. כך גם כל בתי הסמטה. נותרו עוד חורבות של בית או שניים בסמטת קישלה  וערמת עפר ענקית שכנראה הכילה את כל הבתים. ערמה מועמדת לפינוי. במקום הסמטה מצאתי כביש ומדרכה בתהליך שכיום בשנת 2007  כבר הושלם ככביש צדדי אלטרנטיבי ליציאה מחיפה.
מה שנותר ללא הפרעה ואף טופח היה בית הקברות היהודי העתיק ששימש לנו כמגרש משחקים.לא ידענו על עתיקותו וחשבנו לתומנו שזה בית קברות מוסלמי. ליבנו היה גס בכל עקבות קודמינו. כך כנראה קמות מדינות חדשות.
עתה כששבתי גיליתי שבית ילדותי נמחק וילדותי הפכה פליטה כדברי מחמוד דרוויש בספרו
"למה עזבת את הסוס לבדו?":..".
למה עזבת את הסוס לבדו?
כדי שיהיה לחברה לבית, בני,
הרי הבתים מתים כשדייריהם מתים."
( הוצאת "אנדלוס" עמ '21 )
 
השלמות:
 
אחותי סיפרה לי   מזיכרונותיה,שכשעברנו לגור בסמטת הרכבת 15 מיד אחרי שהפלסטינים ברחו, וזאת ידענו כי אבינו  עבד במשטרת הנמל, הלכו כל בני המשפחה לחפש רכוש מכל הבתים מסביב. ומילאו את ביתנו בכל טוב. אני הייתי בת שנה. מודעות לעוול פוליטי צמחה אצלי הרבה זמן אחר כך, כיאה לבת של מפאיניקים ניציים.
 
פקידה ממחלקת התכנון ומחקר אסטרטגי בעיריית חיפה שחדלה לשוחח עימי כשניסיתי להבין את השורשים הפלסטיניים של השכונה-שכונת תחנת הכרמל- אמרה לי כך: קודם היו שם הערבים, אחר כך הרומנים ובסוף היו שם שוב ערבים שבאו מן הכפרים לגור בעיר ולעבוד בה. כשהתפוררו הבתים ,פונו הדיירים. האזור מתוכנן להפוך ל"פארק הנמל".
 
על השיטתיות שבה הוברחו ערביי חיפה אפשר ללמוד מן הספר:"הדור הזקוף" מאת ד"ר דני רבינוביץ' וד"ר חאולה אבו בקר.
 
שלושה סיפורי צומוד  
 
הצומוד הראשון
 מר בידי שגר בסמטת אלעתיקה, אותו פגשתי בשכונה שמעבר לפסים-שכונת הנמל אליה הגעתי בחיפושי אחרי עקבות בתים ואנשים,  סיפר לי את הסיפור הבא:
כשפרצה המלחמה ארגן אביו משאית בריטית להעביר את המשפחה לכפר פסוטה שליד ראש הנקרה, הבית רוקן לחלוטין על ידי היהודים שבאו לשכונה בתחילה-אולי אפילו בני משפחתי  ואחרים  התיישבו בו. האב שהמשיך לעבוד בנמל לא הורשה לחזור לביתו ומשפחתו נדדה עד שהגיעה להתגורר בוואדי ניסנאס.הם גרו שם שבע עשרה שנים וכשהבית הוצע למכירה קנה אביו את ביתו בחזרה. בסביבה נותרו מעט מאוד בתים והסביבה מוזנחת למרות שמשפחת בידי משלמת מיסים לעירייה. גן הילדים הראשון שלי היה ליד וכמובן שעקבותיו נעלמו.
הצומוד השני
מונירה עוד אישה שפגשתי בשיטוטי בשכונת הנמלחסרת הבתים, ברחוב המכס.
היא עמדה שם וטאטאה את המרפסת מן העלים, מחכה לנכדתה. הגיעה לשכונה כעשר שנים אחרי שעזבנו. סיפרה לי שיש מדיניות לעודד את עזיבת הבתים אבל היא לא תעזוב את ביתה. אין לי מושג אם צלחה את המגמה המוניציפאלית.
 
הימים שהגעתי לשכונה שאיננה ,היו ימי הכיבוש בג'נין .החיפוש אחר עקבות וסימני עבר היה בשבילי כעין מסע שמנסה להבין מה קורה למי שביתו נמחק. לא שהיה לי קייס. הרי עזבנו בניחותא את הבית, מכרנו אותו . על מה אלין, על זיכרונות ילדות שלא נותרה להם אחיזה במציאות?  כשכל כך הרבה פלסטינים   סובלים וסבלו הרס וגירוש מבתיהם, כפריהם, עריהם וארצם? בסתר לבבי פנטזתי שיום אחד מישהו מדיירי הבית שאני גרתי בו ייראה את התערוכה או עקבותיה ויידע משהו על ביתו שנותר מאחור. התערוכה הוצבה שלוש פעמים וכאן בבלוג זו תהיה כנראה הפעם האחרונה. אם לא תימחק הרשת העולמית או עוד מיני תחלואי אינטרנט תהיה זו הנוכחות המקיימת ביותר של "סמטת הרכבת 15 חיפה".
 
הפעולה הראשונה שהרגשתי צורך לעשותה הייתה לאסוף עפר ושברי בטון   לדליים שלקחתי איתי הביתה לרמת  השרון. משהו שמזכיר את שקית ה"עפר מארץ ישראל" שהיה נהוג אצל היהודים בגלות, רק בכמויות יותר גדולות כמי שיש לה רכב ושאיפות אמנותיות.
 
כמו כן צילמתי כל מיני מקומות שעוררו את זיכרונותיי ביניהם : חומת בית הקברות, מסילת הרכבת, בית הקברות עצמו, ערימת העפר וכמובן הכביש והמדרכה שכבשו ודרכו את הבתים שהיו.
 
אחר כך בבית בסטודיו התחלתי לבנות ולחבר חלקי עפר ושברי בטון לאובייקטים אמנותיים
ועל התמונות חרטתי את דמותי כילדה, במין פעולה אובססיבית ברוח הצומוד.וזה הצומוד השלישי בסיפור.
 
העיסוק שלי בנושא השברים והחיבורים שלהם  מחדש למבנה יציב יותר שנושא עימו את זיכרון העבר,  מלווה אותי מאז.  גם באמנותי, זו האישית וזו הפוליטית. מין צורך בריפוי של מציאות שבורה ומפורקת. תיקון, תקווה ותפילה.  אולי זוהי תכונה מולדת, היצמדות ליקר לי ונסיון לשמר אותו. גם את אמנותי אני רואה  כשאיפה להנציח את מה שחולף . אולי זה השורש האמיתי של כל יצירת אמנות. המלחמה במות הזיכרון האנשים והחפצים.
 
פוסט זה מוקדש לארגון "זוכרות"
 
 
 העבודות שאציג לעיניכם הן מהשנים האחרונות.2003-2007 .
הנושא ליווה ומלווה אותי על פני השנים:
 איסוף שברים וחיבורם מחדש.
 
1. "קערת שרידים " 2003
שברי בטון וברזל מחוברים באמצעות מלט
קוטר כ40 ס"מ
מן המיצב" סמטת הרכבת 15 חיפה"

צילום: רן ארדה 

 

2."אבני בנייה ועפר 2003"
צילום אבני בנייה ועליו עפר- מצולם בשנית
גודל A4
מן המיצב "סמטת הרכבת 15 חיפה" 
צילום:רן ארדה

 

3."קומקום משפחתי" 2004

שברי כלי פורצלן שלי מחוברים באמצעות חמר וגלזורה אדומה. שרופים מחדש לצורה של קומקום
הוצג ב"ביאנאלה  השלישית לקרמיקה במוזיאון ארץ ישראל.על כריכת הקטלוג ועל הבאנרים של המוזאון .קוטר כ45 ס"מ
צילום:ליאוניד בלקלייב

4."מחווה לקדרות פלסטינית בחברון  הולכת ונעלמת" 2005
צלחות פורצלן ועליהן שברי כלים פלסטיניים עם לאסטר זהב
הוצג בתערוכה קבוצתית בשם זה במשכן לאמנות בעין חרוד
צילום:אילן עמיחי

 
6."קיר לבנים" או "בנייה מחדש" 2006
לבנים עשויות שברי כלים פלסטיניים ופורצלן אירופאי מחוברים מחדש באמצעות חמר ושרופים לצורת לבנה-בלוק.הוצג בתערוכה קבוצתית  בגלריה באום-אלפאחם.רוחב: כ120 ס"מ גובה כ50 ס"מ

צילום: יאקיס

7. שתי לבנים

 הוצגו בתערוכה הקבוצתית "באביב לפני המילואים"   ב"צוללת הצהובה" ירושלים באביב 2007 . אוצר: יונתן אמיר
הלבנים הוצגו גם כדימוי דו מימדי בתערוכה "דור המדבר" לרגל 40 שנות כיבוש בבית האמנים ירושלים ובגלריית הקיבוץ
צילום עצמי. כל לבנה כ 20X12X7 ס"מ

התמונות החרוטות בפוסט הבא.

 

 

15 תגובות

  1. אהבתי מאוד את הטקסט החכם והמעודן. גם את העבודות. את הקומקום המשפחתי אני חושקת לעצמי.

    • מירי פליישר

      זה הקומקום שסיפרתי לך עליו
      תודה יעל!

      • מעניין
        אהבתי
        יודעת שאת מזכירה לי את מודילה, מוד פרידלנד זוכרת אותה
        וזו מחמאה לגמרי.
        אז שילחי לי ..מדף…
        אגב פעם ראשונה שאני בבלוג ועוד לא הבנתי בדיוק אבל אלמד
        יעל

  2. מיכל זילברברג

    יופי של טקסט ועבודות נפלאות.
    את "קיר הלבנים" אני אוהבת במיוחד, אולי מפני שעמדתי על דקויותיו מקרוב ,בתערוכה.

  3. בעבודות האלו ישנה אמירה כל כך חזקה הן כאילו צועקות אותה בבוטות לעומת הדומם שבהן.
    טקסטים כאלו ארוכים אני מתקשה לשמור על ריכוז אבל העבודות פה מדברות בעד עצמן אז הכל מובן
    פשוט נהדר.

    • מירי פליישר

      תודה עותי את בטח צודקת. כבר אמרו לי שהעבודות יכולות לדבר בעצמן.אלא שיש פה סיפור מילולי שהייתי צריכה מה לעשות לספר. סיפור שמחכה מזמן.
      בטוחה שהבנת הכל גם בלעדיהן.

  4. לפעמים מבינים הכול עוד לפני הסיפור..
    מחבר אותי לפליטות הנעוצה בי.. משם אפילו לא נשארו שברים … ואפילו המגרש הרייק באורנן שטראסה 52 , של הבית ההוא מתמלא השנה בבית חדש ויוקרתי…
    מסביבות הבית של אבא שלי במוצא שננטש בפרעות 36 נשאר רק בית הספר שעכשיו הוא כבר בית כנסת… ומהבתים השכורים בסטריקוב ואחר כך בגטו לא נשארה אפילו רשות להכנס.. (לא שרציתי לחזור לשם מעולם…) רק מצבות בבית הקברות למי שזכה להקבר…
    ילדותי שלי עברה בין הבתים המאוכלסים מחדש של שיח מוניס..
    שדרות הצברים בדרך לפסי הרכבת "שלי" בלילה נוסעת ומשקשקת מתחרה רק בבכי התנים,וקולות המשאבה בפרדס נטוש…

    • מירי פליישר

      תודה דורית על תשובתך המרגשת!

      • מירי
        מעניין במיוחד ההוא שהיה מומחה לריפוי שברים בבצק
        כאילו והוא יודע את העבודות שלך

      • הפתק הקודם שלי נעלם
        וכתבתי בו
        שמענין פה אצלך ,ואני אוהבת את העבודות מאוד
        ושילחי לי מדף…
        וגם כתבתי שאת מזכירה לי את מודילה
        זוכרת מוד פרידלנד וזה אחלה של איזכור
        יעל

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למירי פליישר