אבל מה אגיד לך, הספרות שלכם זה משו-משו…

 

בימים אלה ראתה אור באמריקה הלטינית אנתולוגיה חדשה של ספרות עברית מודרנית, העוסקת באמונה היהודית. האנתולוגיה, "אוֹן סוֹלוֹ דְיוֹס", בעריכת הסופר והעורך ירון אביטוב (שספרו "הומלס" ראה לאחרונה אור בהוצאת כרמל), היא להגדרת המו"ל "פרדיסו" האנתולוגיה המקיפה ביותר של ספרות עברית שראתה אור עד כה בשפה הספרדית.

באנתולוגיה שתופץ בספרדית ברחבי אמריקה הלטינית, בארה"ב וכן בספרד, משתתפים 25 סופרים וסופרות ישראליים, מוותיקים ועד צעירים, מחילונים ועד דתיים, והיא כוללת 360 עמודים.

 

האנתולוגיה, שסיפוריה תורגמו ברובם על ידי המתרגמת היהודיה ארגנטינאית תמרה רחסיק, ראתה אור בתמיכת ספונסרים פרטיים (אנשי העסקים אנדריי כץ, נתן יעקובי וערן חיון), וכן בסיוע שגרירות ישראל באקוודור והשגריר אייל סלע. על כריכת הספר מופיע צילום של סול בלו, הסופר היהודי-אמריקני וחתן פרס נובל, בחנות ספרים בניו-יורק, כשהוא מוקף במדפי ספרים.

 

אנתולוגיה זו היא השנייה הרואה אור בשפה הספרדית בעריכת ירון אביטוב בתוך פחות משנתיים. האנתולוגיה הקודמת, "אל פואבלו דל ליברו", שראתה אור בהוצאת "ליברסה" בסיוע שגרירות ישראל בקיטו, משרד החוץ והמכון לתרגום, זכתה להצלחה ניכרת, נמכרה בתוך תקופה קצרה בכמה אלפי עותקים ונבחרה פעמיים כספר מומלץ לסלון המומלצים של יריד הספרים בגואדאלחארה מקסיקו, יריד הספרים הגדול באמריקה הלטינית. אנתולוגיה זו אף נלמדת בבתי-ספר תיכוניים במספר ארצות והוצגה גם בירידי ספרות נוספים בדרום אמריקה, בין השאר ביריד היוקרתי בסאו פאולו בברזיל.

 

להלן משתתפי האנתולוגיה "און סולו דיוס", לפי סדר ההשתתפות: אסתי ג. חיים, אילן שיינפלד, שפרה הורן, מירה מגן, יצחק אורפז, יצחק גורמזאנו-גורן, נאווה סמל, יהושע בר יוסף, יצחק בר יוסף,  אהרון מגד, שהרה בלאו, אורציון ישי, עליזה הרט, רן יגיל, ניצה סלונים, יוסי וקסמן,      יעל ישראל, אבשלום קווה, חנה טואג, מואיז בן הראש, לבנה מושון, יחזקאל רחמים, תנחום אבגר, ירון אביטוב וחנה בת-שחר. חלק ממשתתפי האנתולוגיה חברים גם ב"בננות בלוגס".

 

 

להלן ראיון שערכתי עם ירון אביטוב, אף הוא בלוגר ב"בננות ".

 

למה בחרת לערוך אנתולוגיה דווקא בנושא הזה? האם הספר החדש קשור לאנתולוגיית אמונה שיצאה בעברית בהוצאת כרמל, או שהדבר קשור לאוריינטציה הדתית החזקה באמריקה הלטינית?

"זהו שילוב של שני הדברים גם יחד. את הרעיון שאבתי אמנם במקור מ"אחד אלוהינו" שראה אור בהוצאת כרמל (שאותו ערכתי יחד עם רן יגיל), אבל העובדה שיוצא ספר מסוים בארץ כמובן לא מבטיחה שהוא יתורגם. ללטינים יצא שם של אנשים מתירניים וחופשיים מאוד, אבל בחלק מהמדינות זה לא כך. האמונה הנוצרית על כל סיעותיה וכיתותיה היא מאוד חזקה, ואפשר לפגוש בכנסייה בכל פינה. האמונה הדתית הזו מעוררת עניין וסקרנות באשר לדת היהודית, ואת הסקרנות הזו ניסיתי לתרגם לעניין ספרותי ולשלב את ישראל והיהדות תחת קורת גג ספרותית אחת. סתם ספר של ספרות ישראלית יכול לעניין ויכול גם לא, תלוי בתקופה ותלוי ברוחות המנשבות, אבל שילוב של היהדות עם ישראל בכריכה אחת עשוי לסקרן יותר את המקומיים גם בעידן כזה, ואני נוכח בכך כבר לפי התגובות הראשונות שלא משאירות את המגיבים אדישים.

 

 שני הספרים, זה שראה אור בישראל בעברית, וזה שראה אור בספרדית הם שונים, אבל הרוח שלהם דומה, רוח פלורליסטית שבה אני מאמין, ושמנסה להציג את הפלורליזם הרב שיש בדת היהודית. צריך לזכור, שבדרום אמריקה, כמו בכל מקום אחר, יש לא מעט סטריאוטיפים באשר ליהדות וגם לא פעם בורות. הכוונה שלי היתה לנסות להציג בפני הלטינים באמצעות הספר ספרות נטו איכותית, שתעזור להם לגלות שהיהדות היא הרבה יותר פתוחה וליברלית מכפי שנדמה להם ממה שהם רואים בטלוויזיה, או מכפי ששמעו על רצח ישו".

 

איך אתה מסביר שאתה כבר עורך שני ספרים של ספרות ישראלית על הדת היהודית, אחד בעברית והשני בספרדית. זה נשמע כמו קמפיין למען היהדות, או משהו כזה.

"אני עצמי אינני אדם דתי, רחוק מזה, אבל אני סבור שהתרבות היהודית מכילה אוצרת טבע ספרותיים של ממש. המטבע נמצאת מתחת לפנס, אז למה לא להרים אותה? העובדה שאני לא דתי לא צריכה למנוע ממני לכתוב בעצמי על הדת והתרבות היהודית מזווית אחרת, או לערוך ספרים פלורליסטיים העוסקים באמונה היהודית, אבל אני כותב גם על הדת הנוצרית ובעבר כתבתי על המיתולוגיה היוונית ועל האמונות האינדיאניות. אם אפשר לקחת מתרבויות רחוקות מאיתנו, אז למה שלא אקח מהתרבות היהודית את המיטב שבה?"

 

האם היה לך קל למצוא הוצאת ספרים בספרדית שתגלה עניין בספר?

"לא היה קל, אבל קשה פחות מהפעם שעברה. הצעתי את הספר הזה לשתי הוצאות וראיתי שהן מגמגמות. הן אמרו לי שכבר הוצאתי לא מזמן אנתולוגיה ישראלית בספרדית, אז הלכתי להוצאה שלישית והן קנו את הרעיון בהתלהבות".

 

האם ההוצאה גילתה עניין בגלל העניין שיש בישראל, או פשוט עניין ספרותי גרידא?

"התרשמתי שלמו"ל יש עניין אישי בנושא מעבר לעניין הספרותי, וחשדתי בו שהוא אולי ממשפחה של אנוסים והוא אפילו לא יודע על זה. אגב, גם לעורך של ההוצאה הקודמת, שסגר איתי על 'אל פואבלו דל ליברו', יש רקע של משפחת אנוסים. החיים כאן לימדו אותי שעליי לחפש את האנוס הנסתר, כדי להפיץ את הספרות העברית באמריקה הלטינית. כמו בפתגם 'עשה לך רב', כאן הייתי צריך לעשות לי אנוס.

 

אבל בעוד ששלב קבלת הרעיון היה קל, השלבים הבאים שקדמו להוצאת הספר הוסיפו לי כמה שערות לבנות לזקן. המו"ל רמז שרק אם הוא יקבל חסויות כספיות הוא יוציא את הספר, והיה עליי לנסות להשיג חסויות. ואתם יודעים איך זה, לפעמים הקומץ לא משביע את הארי. צריך להשיג כסף מכאן וכסף משם וכסף וכסף וכסף, ופתאום אני תופס את עצמי שאני עובד כקופאי בסופרמרקט ועובד בעצם למען רווחת המו"ל והכיס שלי נשאר ריק, אז למה לי בעצם את כל זה. לשמחתי, פגשתי כמה ישראלים טובים, כמו אנדריי כץ ונתן יעקובי וגם ערן חיון והם עזרו לפרויקט, כיוון שהבינו את חשיבות הפצת הספרות העברית באמריקה הלטינית.

 

אני חייב תודה מיוחדת לתמרה רחסיק על התגייסותה לפרויקט, ולכל היוצרים שהסכימו להשתתף ולממן מכיסם את התרגום. שגרירות ישראל באקוודור היתה בסוד העניין כבר מהשלב הראשון, הרבה בעזרת השגריר אייל סלע וגם הם הוסיפו בשלב הבא תמיכה לספר. השגרירות, ובמיוחד השגריר סלע, גם סייעו מאוד בשלב שנוצרה בעיה קשה עם זכויות היוצרים. בעצם, הספר הוקפא לא מעט זמן בגלל המלחמה בעזה, שיצרה רגשות עכורים בדרום אמריקה כלפי ישראל. כל זה חייב אותי לקיים המון שיחות שכנוע עם המו"ל, גם התומכים דיברו איתו, ולבסוף התקיימה פגישה עם המו"ל השגריר אייל סלע, שעזרה לפתור את הבעיות ולשכנע את המו"ל שצריך לשמור בקפדנות על זכויות היוצרים.

 

אחרי כל השיחות והמפגשים, המו"ל השתכנע לבסוף שיש מקום להמשיך בפרויקט ולהביאו לידי גמר. הסברתי לו לא פעם את הפתגם שאני עצמי מאמין בו: 'המתחיל במצווה אומרים לו גמור', וכפי שאני לא רציתי לוותר על המצווה והמשכתי למשוך בעול, גם הוא החליט לבסוף להביא את הספר לבית הדפוס. בסך הכול, כשרואים את הספר, מרגישים שהיה שווה להתאזר בסבלנות. החיים בדרום אמריקה מלמדים אותי שצריך לגלות תועפות של סבלנות".

 

מה הנחה אותך בבחירת החומרים והסופרים?

"ראשית, הקשר שלהם לנושא האמונה, לפי העיקרון שקבעתי לעצמי שהספר יהיה פלורליסטי ככל האפשר גם בהשקפה, גם בתוכן וגם ברשימת המשתתפים. לכן, יש ברשימה גם סופרת חרדית ידועה ויש גם סופר שהוא ככל הידוע לי חבר במפלגה הקומוניסטית. יש סופרים חילונים ודתיים, חוזרים בתשובה וחוזרים בשאלה, יש סופרים שזכו בפרס ישראל ויש סופרים שבדרך להוציא ספר ביכורים, אבל הם בעיניי חלק מהקאנון על פי איכות הסיפורים שלהם שכבר פורסמו.

 

בחרתי בסיפורים שכבר זכו להצלחה כזו או אחרת בישראל ושהתפרסמו ברובם בספרים, או שזכו בפרסים של תחרות הסיפור הקצר ב"הארץ", וגם בפרקים מתוך רומנים שזכו להד ולשבחי הביקורת חלקם עברו עיבוד מיוחד לצורך הפרסום באנתולוגיה. בנוסף, בחרתי בכמה סיפורים שנכתבו במיוחד לפי הזמנתי לאנתולוגיה והם מתפרסמים כאן בפעם הראשונה. רציתי גם לבחור הפעם כמה שיותר סופרות, כי באנתולוגיה הקודמת שערכתי בספרדית הן יצאו מקופחות ושלא באשמתי. הפעם הרגשתי חובה לתקן את המעוות. המו"ל הנוכחי גם הנחה אותי שלא לחזור יתר על המידה על משתתפים מהספר הקודם, והוא הסכים רק בכמה מקרים ולא יותר שישתתפו יוצרים שהשתתפו בספר הקודם בספרדית".

 

האם הספר בספרדית דומה או זהה לספר האמונה שראה אור בהוצאת כרמל? האם בקרב הסופרים הישראליים היתה היענות לפניות שלך לתרגם את סיפוריהם לספרדית? 

"בספר בספרדית משתתפים בו לא מעט סופרים וסופרות שלא השתתפו בספר שיצא בעברית. יוצרים ויוצרות נענו הפעם יותר מאשר בפעם שעברה, הגם שהתבקשו לממן מכיסם את התרגום. צריך לזכור שאני מוגבל בבחירה, כי הפעם זה היה פרויקט לגמרי פרטי ולא בשיתוף המכון לתרגום. פניתי ללא מעט יוצרים, אבל לפעמים יש סופרים שלא מוכנים להשתתף מסיבותיהם, ואני מכבד את זה, או שהזכויות לסיפורים שלהם לא מצויות בידיהם, אז הם מנועים מלהשתתף וגם את זה אני מכבד. בחרתי את מי שיכולתי ואחרי שקראתי בדרך כלל כמה סיפורים שלו או שלה".

 

האם בחרת את הסיפורים לפי הטעם הישראלי או הטעם הלטיני?

"לפי התאמתם לקהל הקוראים הלטיני. אבל זה לא אומר שהתעלמתי מהטעם הישראלי. באנתולוגיה הקודמת שערכתי בספרדית קלעתי לטעם הלטיני על פי החושים שלי, והיו סיפורים שבחרתי שם שהיו בבחינת הימור רב, שלשמחתי הצליח. הפעם כבר זה עבד לא רק לפי החושים, אלא גם לפי ניסיון מצטבר. ניסיתי לקרוא את הסיפורים שקיבלתי מעיניים לטיניות ולא מעיניים ישראליות. החומרים צריכים לעניין את הקורא המקומי. קודם כל הנושא וגם הסגנון. יכול להיות שאם מישהו יקרא את תוכן העניינים של הספר הנוכחי הוא יחשוב לעצמו, מה פתאום הוא בחר את זה ואת זאת ולא את האחר והאחרת שהם ידועים יותר. אבל צריך לזכור שבדרום אמריקה כמעט כל הסופרים הישראליים הם אלמוניים לחלוטין, אז בשבילם עמוס עוז ואור גראור זה כמעט היינו הך.

 

כקורא וכמבקר ספרות אני לא חסיד גדול של 'שמות' אלא של טקסטים. בסדרת הרצאות על ספרות עברית שהעברתי כאן לפני כמה שנים, למדתי שגם כאן הם שופטים את הטקסט לגופו ולא לפי שם המחבר, כיוון שממילא ב-99 אחוז מהמקרים שם המחבר לא אומר להם דבר וחצי דבר. וזו גישה שמאוד מוצאת חן בעיני, כי היא דומה לזו שלי. בספר הקודם פרסמתי בין השאר את עמוס עוז וא.ב. יהושע וגם את הצעירים אור גראור ויחזקאל רחמים, שאני מעריך את כתיבתם.

 

בכל המפגשים שהיו לי סביב הספר הקודם ובשיחות עם אנשים שקראו את הספר, שאלתי תמיד מה היה הסיפור או כמה הסיפורים הכי אהובים עליהם. אור גראור ויחזקאל רחמים קיבלו יותר קולות מהסיפור של עמוס עוז, בלי לפגוע בזכויות של עמוס עוז, בעוד שהסיפור של א.ב. יהושע, 'גאות הים', הרשים מאוד את המקומיים. המסקנה היא, שבאמריקה הלטינית אפשר לפתוח דלתות להרבה סופרים ישראליים. איש לא יתייג אותם מראש כמעוטי מכר או רבי מכר, אלא פשוט ישפוט אותם לפי איכות הכתיבה נטו. מבחינה זו, בעיניי, זוהי בשורה טובה וחשובה לכל סופר באשר הוא. אני רואה בכך אולי את הטעם למאמץ שלי, את השליחות הקטנה שלי: שיכירו כמה שיותר סופרים ישראליים וכמה שיותר טובים, ולא רק את השמות הקבועים והמפורסמים, בלי להיכנס בכלל לדיון על האיכות שלהם".

 

איך אתה מסביר את העניין הרב שעוררה האנתולוגיה הקודמת?

הספרות הישראלית לא היתה כמעט מוכרת, ועבור הקוראים זה היה חידוש עצום לפגוש את האיכויות שלה ואת הפתיחות של הכתיבה. התגובות רק מחזקות את התחושה שלי, שהספרות הישראלית, עם כל הביקורת שיש לנו על מגמות כאלה ואחרות בתוכה, היא ברמה עולמית. לא פעם שמעתי דעות מאנשי ספרות לטיניים שאמרו לי, שהישראלים כותבים בפתיחות ובביקורת שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו. זוהי נקודה חשובה להבנה. הסופרים הישראלים הם יותר פתוחים לכתיבה ישירה וביקורתית, מאשר הסופרים המקומיים שמחפשים לפעמים סוריאליזם כדי לברוח מביקורת ישירה, כי לעיתים הם חוששים, ובצדק, להתנכלויות כלפיהם. ראו, למשל, איזו התעללות עברו הסופרים בקובה ובעוד כמה ארצות בעבר. וגם היום חופש הביטוי רחוק מלהיות מושלם.

 

קיבלתי הרבה תגובות מתלהבות על הספר הקודם ועל איכויות הכתיבה של הסופרים הישראליים. נכתבו גם הרבה מאמרי ביקורת משבחים. השבחים האלה סייעו לכך, שהמו"ל פרדיסו יחתום איתי על ההסכם, שכן הוא קרא את הספר הקודם והתרשם ממנו. אבל שיטת העבודה היתה כזו, שבעצם הוא לא ידע איזה תוצר הוא יקבל שהיה מבחינתו חתול בשק. לכן, עניינה אותי דעתו, אחרי שקרא את כתב היד הסופי. שמחתי לשמוע שהוא כל כך מרוצה, שהוא אפילו חושב שהספר הזה טוב מקודמו. הוא ציין את הפתיחות של הישראלים בכתיבה על הדת ובכלל ובמאמר מסוגר אוכל להוסיף שהיחס שלהם כאן לדת הוא די שמרני.

 

כמו שקרה במפגש שלי עם ליברסה, המו"ל של הספר הקודם,  גם הפעם המו"ל פרדיסו ציין לטובה דווקא כמה מהסיפורים שהם לא בהכרח של הכותבים הכי מפורסמים בישראל. ושלא יחשבו חלילה בארץ, שהעורכים והמו"לים כאן לא מבינים בספרות. הם דווקא מבינים טוב מאוד, ומפרסמים ספרות קלאסית ואחרת מכל העולם, אבל יש להם טעם משלהם בכל דבר ועניין, כולל ספרות, והטעם שלהם לא חייב להיות חופף לטעם המערבי. לא בהכרח כל מה שהקורא הישראלי יאהב, גם הקורא הלטיני יאהב ולהפך".

 

מה סיכויי הצלחת האנתולוגיה החדשה?

"הספר החדש, 'און סולו דיוס', מכיל יותר משתתפים מקודמו והוא עוסק בתמה אחת, כך שלדעתי יש בו גימיק מיוחד שעשוי לתפוס. כל מי שרוצה לדעת וללא פניות על הספרות הישראלית, האמונה היהודית וגם על החברה הישראלית יכול למצוא בספר הזה את מבוקשו. מהבחינה הזו, יש לספר סיכוי להצליח, אבל המו"ל גובה עליו מחיר של 20 דולר, שזה מחיר של ספר בישראל וכמעט עשרה אחוז מהשכר הרווח באקוודור ובארצות אחרות בדרום אמריקה, כך שבחלק מהארצות יתקשו מן הסתם לשלם את זה, אלא רק אנשי העשירון העליון. אשמח אם הספר יצליח בכל זאת להימכר, כי זה לטובת הספרות שלנו, אבל אם הוא לא יימכר בגלל המחיר, קטונתי כבר מלהתערב בזה ואני מקווה שהוא לפחות יזכה להד כלשהו בשל איכויותיו".

 

האם אתה מתכנן עוד פרויקט כזה?

"בעיקרון הספר הזה מאוד עייף אותי, אבל אם בפעם הבאה אוכל להתרכז רק בעשייה הספרותית נטו, שאותה אני אוהב, אז למה לא. אבל אם עליי לעבור את כל הטאראראם הזה מחדש, עם כל מסע השנור והמאבקים מסביב, אז לא תודה. אני לא עד כדי כך מזוכיסט. אני לא מחפש להפוך למומחה למאבקים. בעבודה כזו, אני מעדיף להתרכז רק בספרות ולא בשאר הירקות הרקובים. קשה לי להאמין, שאוכל לעבור שוב את הוויה דולורזה הזו שאני עובר לצערי כבר בפעם השנייה עם אנתולוגיה של ספרות ישראלית, ואני שואל את עצמי למה צריך להתייסר ככה בשביל ספר?

 

היו ימים שחשבתי שכנראה לא רק ארץ-ישראל נקנית בייסורים, אלא גם הספרות העברית. היו לי יותר מדי רגעים של עוגמת נפש אמיתית, וכמה לילות בקושי הצלחתי להירדם מרוב דאגות לספר הזה. הספר הזה ממש המאיס עליי את השהות כאן, ואמרתי לעצמי שאם הוא לא ייצא, אני פשוט קם ועוזב. שלא לדבר, שכל העיסוקים מסביב גזלו ממני כל כך הרבה אנרגיות וחנקו לי את הזמן הפרטי עד שבקושי יכולתי לכתוב או לעבוד לפרנסתי. עם כל הרצון הטוב שלי, יש גבול כמה זמן ואנרגיות אני יכול להקדיש לנושא הזה ועוד למעשה בהתנדבות או כמעט בהתנדבות. אם כל המאבק הזה היה למען תרגום ופרסום ספר אישי שלי, אז ניחא, זב"שי, אבל כל זה אני עושה למען הספרות הישראלית הרבה יותר מאשר למען עצמי".

 

ומי צריך לעשות למען הספרות המתורגמת?

"המכון לתרגום עושה הרבה מאוד, אבל אולי מוסדות תרבות בארץ, או קרן תרבותית, יסכימו להכיר גם במפעל הקטן והדי עצמאי הזה שאני מנסה לנהל פה לטובת הפצת הספרות העברית בשפה הספרדית ויעזרו קצת יותר, ולא אצטרך לערוך בכל פעם מסע שנור שלא אהוב עליי וגורם לי לאי-נעימות רבה. למה שאנדריי או נתן או ערן יתמכו ולא סיוע ציבורי?

 

מאכזב אותי בכל פעם מחדש לגלות, שאנחנו הסופרים הישראליים, שיש לנו הרבה מה למכור בעיני מי שקורא אותנו, לא מצליחים למכור את עצמנו למוסדות בישראל ולבקש יותר סיוע. הפצת הספרות היא עניין חשוב יותר מכפי שנדמה. מזל שהשגרירות כאן נרתמת לנושא וכבר בפעם השנייה, אבל יש עוד גופים שיכולים להירתם, וכך הסיוע יהיה משמעותי יותר. בתוך פחות משנתיים הצלחתי להפיק כאן בכוחות עצמי שני ספרים איכותיים של ספרות ישראלית, בנאדם אחד לבד שצריך רוב הזמן להיאבק לבד כדי לפתוח דלתות. הספרות הישראלית היא ברמה עולמית, אבל היא כמעט ולא משווקת בדרום אמריקה.

 

נכנסתי כאן לנישה הזו, ואם יבוא מי שיתמוך בצורה שיטתית יותר בנושא אפשר לעשות כאן הרבה יותר. אנתולוגיות זוהי שיטה שמאפשרת להכיר הרבה סופרים בכריכה אחת ולקבל פנורמה רחבה יותר לא רק של הספרות העברית אלא גם של החברה הישראלית. אילו היה לי קצת יותר תקציב מפה ומשם, היה אפשר להפיק כאן עוד כמה אנתולוגיות בתוך תקופה לא ארוכה, שהיו עושות שם טוב לישראל ולספרות שלה יותר מאשר, נניח, מלחמת עזה, בלי להיכנס לדיון על עצם המלחמה.

 

החיים כאן לימדו אותי שהספרות העברית היא הנשק הכי אטומי של מדינת ישראל, יותר מכל נשק אחר ודי לחכימא ברמיזא. משנות השישים, ועד ימינו בעצם, מדינת ישראל שולחת מומחים חקלאיים ומומחים צבאיים לאזור דרום אמריקה. אבל עם כל הכבוד לטכנולוגיה הישראלית ולמיליטריזם הישראלי, אם היו משקיעים בספרות אפילו חצי אחוז מהתקציב שהשקיעו בחקלאות ובעניינים אחרים, התוצאות היו יכולות להיות מרשימות. כמה מומחים חקלאיים וצבאיים ואחרים ישראל שלחה כאן לאזור וכמה סופרים?  מישהו פעם עשה סטטיסטיקה בעניין?

 

ואני לא מתלונן כאן חלילה על עצמי, כי דווקא אותי שלחו פעם ליריד סאו פאולו ואני אסיר תודה על כך וכדי להיות הוגן אציין שיש עוד סופרים וסופרות שנשלחו, אבל אני מדבר על הפוטנציאל הגדול שיש כאן, שאפשר לנצל אותו בצורה טובה יותר. לספרות הישראלית יש הרבה מה להציע ועם מסר חיובי וליברלי ורודף שלום, שמאיר את הפנים היפות של ישראל ובלי לעשות לה שום תעמולה זולה. פשוט ככה הסופרים הישראלים כותבים, כי אנחנו לא סופרים מטעם או סופרי חצר כמו שיש בכמה מדינות בדרום אמריקה, ולכן עשויים בהחלט לאהוב כאן את הכתיבה שלנו. אם יבינו את זה מקבלי ההחלטות בישראל או מוסדות תרבות שונים, יהיה אפשר להשתמש בספרות כנשק הסברה חיובי ומעולה.
 
בעיצומה של המלחמה בעזה, כאשר השמיצו כאן את ישראל מכל עבר והשנאה גאתה, שמעתי אפילו מאנשים שמשמיצים את ישראל אבל קראו את האנתולוגיה 'אל פואבלו דל ליברו', משפט בנוסח: 'אבל מה אגיד לך, הספרות שלכם זה משו-משו'".