בננות - בלוגים / / ספר הזן של גושו
המפתחות אצל הג'ינג'י
  • מיקי אנגל

    מיקי אנגל - ביוגרפיה רלוונטית   בעבר –   תופף במשך כעשור בלהקת הרוק המיתולוגית "אנרגיה חולנית"   החליט להתבגר, עזב את עסקי השואו-ביז, ונסע לגרמניה כאיש מכירות של חברת משקפי שמש זולים   הבין שהוא לא איש עסקים, שאף פעם לא יהיה, ושעדיף לחזור לארץ כל עוד ההסתבכויות הן (יחסית) מינוריות.   חזר לארץ   בהווה –   כותב במגזין TIMEOUT בענייני ספרים ורוח   עוזר הוראה במכללה למנהל   קורא בשקדנות את כתבי הרלב"ג ומנסה להבין מה בדיוק קורה שם.

ספר הזן של גושו

הזן הבודהיסטי והקבלה היהודית הן שתיהן תנועות רוחניות המעוגנות חזק בתוך מסורות דתיות עתיקות. הזן הבודהיסטי והקבלה היהודית הפכו שתיהן, בתוקף החשדנות וחוסר הכבוד העמוק שרוחש הפוסט מודרניזם לכל הגבלה של ידע במסגרות פרטיקולאריות, לנחלת העולם המערבי כולו.

 

מישהו שאל, "מיהו שנעלה אפילו על הבודהא?"

ג"ושו אמר, "זה שנוהג את שווריו – הוא האיש". (סיפור מס" 201)

 

"ספר הזן של ג"ושו", שיצא עתה בהוצאת בבל, מאגד בתוכו 458 (!) סיפורי זן קצרצרים, שבכולם מככב ג"ושו – מורה הזן האגדי מן המאה השמינית. הפרגמנטיות וקוצר היריעה של סיפורי הזן, אותו זרם חצוף ורדיקאלי של המסורת הבודהיסטית הצפונית, הופכת אותו לכאורה לנוח יותר לעיכול לצרכן המערבי ממסורות רוחניות אחרות, ויש להניח שהיא שהצמיחה את פריחתם של מרכזי זן במערב מתחילת שנות השמונים ועד ימינו. ואם לזרום עם ההשוואה – שורשיו העדינים לכאורה של הזן בודהיזם מקילים את עקירתו ושתילתו המחודשת במחוזות זרים, מה שקשה יותר לעשות עם שורשיו העמוקים והסבוכים של עץ הקבלה. לראיה – "ספר הזן של ג"ושו", מביא תרגומים מן המקור, עם השמטות מעטות, ואילו משנת הקבלה, כפי שמלומדת בחלק ניכר מהמרכזים השונים, מגישה גרסא מרוככת ביותר במקרה הטוב ומסולפת לבלי הכר במקרה הרע של הדבר האמיתי. (בהקשר זה מעניין לדמיין, כמה מהידוענים שמספרים בהתלהבות כי גילו את האור בספר הזהר היו מחזיקים מעמד בסמינר של פרופ" גרשום שלום המנוח, חוקר הקבלה החלוצי, כשהוא מצטט מהספר קטעים שלמים בארמית עם מבטאו הברלינאי הכבד).

אם כך, לזן בודהיזם סקס אפיל אינהרנטי ובל ניתן להכחשה. הפרגמנטיות שבה מנוסחות אמירותיו אינה תוצאה של סירוס מערבי – ככה כותבים זן ( חשוב לציין שלא כל הבודהיסטים כתבו ככה – הקריאה בנגארג"ונה למשל, פילוסוף הודי בודהיסטי מן המאה השנייה לספירה, הנחשב לאחד מאבותיו הרוחניים של הזן בודהיזם, תגלה כתבים טכניים להפליא ומשעממים להחריד). וכך, גם הפורמט של "ספר הזן של ג"ושו" דומה בצורה מסוכנת לזה של ספרי מתנה נוסח "500 משפטים מפורסמים על אהבה", והקריאה שלכאורה מתבקשת אך גם הנלוזה ביותר בספר תהיה זו שמרפרפת על הפרגמנטים בשטחיות. הקטעים הקצרים, הסתומים והפרדוכסליים טומנים בתוכם אמיתות עמוקות ומטלטלות, שעל מנת לחשפן יש לקרוא בספר באותה תשומת לב שהיינו מקדישים לכל יצירה ספרותית מורכבת.

אז מה זה בעצם זן בודהיזם? בספרה המצוין, "פסיכואנליזה ובודהיזם" (רסלינג, 2005), מציינת אסתר פלד – "הביטוי תודעה צלולה ניצב בלב לבו של הזן בודהיזם, היא רואה את הדברים כמות שהם. אין היא מתהווה להם ואף אינה סולדת מהם". על התודעה להיות כמראה מצוחצחת המשקפת את כל הנגלה לה, מבלי להוסיף ומבלי לגרוע, והיא משלימה את דבריה בציטוט משל מאסטר הזן-סיאונג-סאהן – "תודעות האנוש שלנו על פי רוב אינו כמו המראה הזאת, אנחנו אוחזים בחיבה שלנו ובסלידה שלנו במקום לתפוס את האמת של העולם…".

מושג האמת מובחן ממושג התאווה, ונדמה שזו אכן התובנה המרכזית. התאוות שלנו, לא רק שמובילות אותנו באופן בלתי נמנע לשכול ולכישלון, הן אף מונעות מאיתנו תפיסה מאומתת של המציאות – תובנה שאף עוברת כחוט השני בסיפורי הזן של ג"ושו. מישהו שאל, :מי התעלה על שמים וארץ"?

ג"ושו אמר, "אם תפגוש אחד כזה, הודע לי על כך מיד". (סיפור מס" 276), ואלף וחמישים שנה מאוחר יותר יכתוב הפילוסוף האוסטרי לודוויג ויטגנשטיין – "העולם והחיים – חד הם" (מאמר לוגי פילוסופי, תרגם עדי צמח, הקיבוץ המאוחד). האינטואיציה של ג"ושו וויטגנשטיין בהקשר הנכחי היא זהה – חוץ מהעולם הנראה והמוחש אין לנו דבר, וכל ניסיון לדבר על מה שמעבר לשמים וארץ הוא אינו ניסיון "מיסטי", אלא ניסיון חסר מובן. זו היא הארציות הבלתי מתפשרת של ג"ושו, שבאמצעות הפרדוקסאליות הנהדרת שלה, מושכת את רוח האדם מטה כל אימת שזו מבקשת לפרוש כנפיים ולהמריא אל עולמות מקבילים, נעימים יותר, הרמונים יותר, כאובים פחות. רק באמצעות ההתחברות לכאן ולעכשיו, יזכה האדם ב"הארה" המיוחלת, כשהוא מוותר על המטען המיותר וההרסני של תקוות, חלומות, ושאר אשליות. אני לא אוהב לשמוע את המילה "בודהא", אומר ג"ושו, מילה הנושאת קונוטציות מעורפלות, וההצמדות לכאן ולעכשיו מופיע גם בסיפור הבא, אולי טקסט הזן המפורסם ביותר במערב –

 

נזיר שאל את ג"ושו, מהו ה"אני" שלי?

ג"ושו אמר, "האם אכלת את דייסת האורז"?

הנזיר אמר, "אכלתי".

ג"ושו אמר, "אם כך, לך ורחוץ את הקערה". (סיפור 257)

 

המוטיבציה להשאיר את האדם על קרקע המציאות משותפת לכל זרמי הבודהיזם הצפוני (המאהיינה). הייחוד שבזן הוא בדרך. לחכמי הזן אין זמן לבזבז. אנו לא נגיע להארה של טבענו האמיתי ושל טבע העולם כתוצאה של שינון סבלני של תורות רוחניות – מילים, מילים, מילים, כמאמר המלט המעונה. אנחנו זקוקים למשהו אחר –  אולי ניעור, אולי בעיטה.

 

מישהו אמר, "הגעתי לכאן ממרחקים. אני מתחנן אליך ללמד אותי".

ג"ושו אמר, "רק נכנסת בעד השער. ובכן, תן לי לירוק בפרצופך". (סיפור 268).

 

 

היריקות, הסטירות, המשיכות באף, ההעלבות, הפרדוקסים, ההומור הפרוע והאמירות הפרובוקטיביות ש"ספר הזן של ג"ושו" משופע בהן, תכליתם היא אחת – לקלף מאיתנו כל שריד של גאווה, לרוקן אותנו מהאגו, להעיר אותנו מהאשליות ולהחזיר אותנו אל העולם. ניתן בקלות אם כן להבחין בין הזן לבין כל זרם של מיסטיקה –  המיסטיקה תכליתה להעביר ולהאחיד אותנו עם מהות טרנסצנדנטית, תהה אשר תהה, ואילו הזן – להנחית אותנו חזרה על קרקע המציאות. התיוג המופרך והמטעה של הזן כ"מיסטיקה" מעידה על הממתג הרבה יותר מאשר על הממותג – כל אותם בורגנים מערביים שמצפים שהזן יעביר אותם אל ספירות אחרות, כנראה שלא ציפו שהוא יחזיר אותם אל עצמם כמו בומרנג: 

 

מישהו שאל "כיצד תוכל לחיות את החיים בלי לבזות את הקדמונים ומבלי להיות כפוי טובה?"

ג"ושו אמר, "מה בקשר אליך?" (סיפור 226).

 

לגבי הנוסח העברי – ההערות של יואל הופמן, שמלוות את הסיפורים השונים, מוצלחות לא פחות מהמקור. באינטואיציה חריפה הופמן מרגיש כי אין לאנוס על הטקסט המקורי, המקוטע המרומז והחידתי פירוש שיחליק את הבליטות ויקריב את החוויה על מזבח ה"למה התכוון המשורר", ולכן אף פרשנותו שלו היא מרומזת וחידתית. במילים אחרות, הפירושים של הופמן לרוב אינם מסייעים להבין את הטקסט יותר טוב, אלא הם מאירים עליו ברכות פואטית נעימה. ציון לשבח מקבל גם דרור בורשטיין, שתרגם את התרגום האנגלי של הופמן לעברית, תרגום מדוד, ענייני, ויפה. הופמן עצמו מציין לגבי תרגומו של בורשטיין כי "אי אפשר לתרגם דברים כאלה מבלי לראות "היישר ללב העניין"", ודברים אלה נכונים גם לגבי הערותיו של הופמן, אחד מהאייקונים התרבותיים הנדירים שנותרו לנו, ורוחו המיוחדת ששורה מעל דפי הספר.

 

במקום סיכום – ספר חשוב, אמיתי, כמעט קדוש – אבל רק כמעט.

 

נזיר שאל "להיות קדוש – למה הדבר דומה"?

ג"ושו אמר – "להטיל הר של צואה על המישור הנקי"

הנזיר שאל, "מורי, הבהר זאת למעני"

ג"ושו אמר, "תפסיק לבלבל את המוח". (סיפור מס" 58)

 

 

 

8 תגובות

  1. מיקי,

    תודה על פוסט מרתק. אני שמח שהתייחסת גם לעניין "הזהות המסוכנת", שנוצרה בין ספרי הזן לספרי מתנה ניו-אייג"יים איך להיטיב עם חייך. כך יוצרים הקבלה נוראה בין עומק הזן לשטחיות שבספרי "מי גִבֵּן את התזוזה שלי".

    העובדה שלספר מצורפות הערות של יואל הופמן הנפלא כבר עושה את ההבדל.

    ואנגל, ברוך הבא! אני זוכר שפעם שמעון פרס התכבד להעלות לבמה את להקתך, "אנרגיה חולנית", והזמין את…אורגיה חולנית.

    חחח…

    • שחר מריו, שיחקת אותה. איזה זיכרון. ןסחטיקה אנגל על האירוע ההזוי ששחר מריו מדווח עליו.

      וברוך הבא, כמובן. שירלי תיכף תעלה את התמונה שלך.

      • אגב, כשהעליתי את הפוסט שכחתי את הגרש בגושו. אתה יכול לתקן את זה בעריכה.

  2. דפנה שחורי

    הי מיקי וברוך בואך לבננות

  3. הי דפנה, שמח להיות שכן שלך בעוד זירה יצירתית

    ותודה על התגובות של כולם

    הסיפור על שמעון פרס אכן התרחש כפי שתואר.

  4. קראתי בעניין ובמיוחד את החלקים מצוטטים ונראה כאילו הזן זה משהו שבא ללמד דרך ה"זעזוע", מעביר את הראש ממחשבות, שמנסות להיות עמוקות וחכמות, אל המקום הכי פשוט והכי קרוב ,אל השניה העכשווית. זה ממש דומה בעיניי למצב הרגיל ,שאדם נמצא בו ביום יום בתוך הפעילות השגרתית, כשלפתע… נעץ ננעץ לו בכף הרגל. זאת השניה שבה הוא מקבל הזדמנות להתבונן בתגובה שלו ל"זבטה" ,וזה מה שנראה שהזן מנסה לעשות במילים. הבנתי נכון? (רק אל תירק לי בפרצוף…תודה.)

    • הי סיגל

      מאוד נכון

      לימוד דרך זעזוע, ששומר אותנו על מתח גבוה ובעיקר מודעות מתמדת

      ואהבתי מאוד את הדוגמא של הנעץ.

      אבל אני לא מומחה. ממליץ לך מאוד לקרוא את הספר, ואת ההקדמה של הופמן.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למיקי אנגל