בננות - בלוגים / / חושפת פסח ומכסה פסחיים *
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

חושפת פסח ומכסה פסחיים *

 

 
חושפת פסח ומכסה פסחיים  (1)

שׂה לעזאזל וצלוב של פסח  

חג הפסח הוא חג עתיק ביותר שקדם ליהדות באלפי שנים וראשיתו נעלמת בערפילי הפרהיסטוריה השמית. שורשיו של הפסח העברי נעוצים בשני חגי אביב – שהתאחדו לאחד. 
הראשון הוא 'חג הפסח', החל בירח המלא של ניסן, והוא חג נפרד מ'חג המצות' שמתחיל מן הירח המלא והלאה. המשותף לשני החגים הוא שהם חגי אביב וביכורים. 

המלה פסח  מציינת במקרא גם את בהמת הקורבן וגם את טקס הקורבן של בכורות הצאן. במיתוס העברי חג זה היה כרוך במכת הבכורות, בדיוק משום שפרעה מונע מן העברים לצאת ולזבוח מבכורות צאנם ולהקדיש אותם לאל. 
זהו ה'עיד-אל-אתחא' שלנו – חג רועים, שבמקורו אינו יהודי ואינו מוסלמי, אלא חג של ראש השנה שחל אז בחודש ניסן. חג שבו הקורבן שימש הן כסעודת חג (כבש) והן כסגולה כנגד המזיקים (תיש): הקורבן היה מעין 'שעיר לעזאזל' שנועד לרצות את כוחות האופל. 
בדת העממית של ערב הטרום איסלמית היו זובחים זבח כזה על סף הכניסה (המוגבה באבנים) לרגל חנוכת אוהל, חתונה או טקס הגנה מפני מגפה.  מדם הקורבן היו מזים על יריעות הפתח של האוהל כסגולה נגד המזיקים (יריעות אלה, שמוזזות לשם כניסה, הן ה'מזוזות').  

הקדמוּת העממית של החג ניכרת גם בהיותו קודם למוסדות הדת. בחג הערבי לא נלוותה לזבח הקטָרת קטורת או כל סמל דתי אחר של העברת הקורבן לרשות האל. כך היה גם בדת העברית: קדמותו של חג הקורבן הזה הייתה ברורה וידועה כבר בימי משה ומושרשת במסורת העממית. משום כך גם במקרא אין בפסח שום סמל דתי של העברת הקורבן לאל, ואין שימוש במקדש, מזבח או כוהנים. הפסח היה מסורת ידועה – כמו גם השבת – ומשה פשוט מכריז על הקדשתו של הזבח ליהוה. 'פסח הוא ליהוה' – כלומר, לא לשום אל אחר.

ומדוע אסור לשבור בקורבן הפסח שום עצם ויש לאכול אותו כמו שהוא? בדיוק מהסיבה שהפסח היה גם קורבן סעודה וגם קורבן לשם הגנה: כך, באנלוגיה מאגית, תישמר לאורך השנה גם שלמותם של האוכלים אותו.  אפשר היה להקריב גם מן הכבשים וגם מן העיזים, אך כנראה במקור הקריבו משניהם (התיש סימל את הצד האחר, כמו בשילוח השעיר לעזאזל ואחר כך בדמות השטן הנוצרי). 

הגדי – התיש הצעיר, והשה – האיל הצעיר, סימלו את ראשית השנה. השה סימל את האביב, את הלידה מחדש ואת ההתחדשות הקוסמית (האיל הוא השיא, ומשם באה רק ירידה). הבכור, שכמו השה מסמל את ההתחדשות אכן נפדה בשה או באיל.

זכר לקורבן הזה ולאופיו מצוי גם בקורבן הנוצרי של הפסחא, הלא הוא ישוע עצמו – "שה האלוהים הנושא חטאת עולם" – שעל פי מסורות הנצרות הקדומה הקריב את עצמו כקורבן חטאת לשטן.  מקור שם החג הנוצרי הוא יווני: פסחא פירושו PASSION , כלומר: 'הסֵבל' של ישוע. 

החג השני הוא חג הדגן, חג תמים יותר של איכרים, שנחוג שבעה ימים. ומדוע המצות? – כי ריטואלים משמרים לרוב פרקטיקות וטקסים עתיקים ללא שינוי (הרבה יותר מן המיתוס), ובחג הדגן היו חוגגים את מתנת הלחם בצורתו הקדומה ביותר, ללא התפחה, ואופים אותו "עוגות מצות" – כלומר כמין פיתה דקה עגולה, דמוית צ'פאטי. במצות כאלה (בניגוד לדיקטים שלנו) אפשר כמובן לעשות מצוות "כורך" כמו בפיתה ולעטוף בהן את האוכל: את המצה התימנית המסורתית עדיין מכינים ככה, וזה ממש טעים.

 


ההמשך:  "משתה היהודים": 
על סדר הפסח שלנו כמשתה יווני  –
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=4615&blogID=182
אמיר אור © 2008

 

54 תגובות

  1. דפנה שחורי

    אין סוף כיוונים ופסחיים ואופל וחגיגות וטקסים וקורבנות ושטנים ושיות תמימות

    מעניין ביותר

    חג שמח אמיר

    • מיכל ברגמן

      אז לא רק אצלנו אכלו מצות? טוב לדעת שהיו לנו שותפים לסבל.
      מה המקורות לידע על החגים? ארכאולוגים?
      חג שמח – עדיף בלי קורבנות מכל סוג.

      • מיכל, את צמחונית? הזבח היה פשוט שחיטה לשם אכילה, אבל בעולם הקדום לא שחטו ללא טקס והגנה אלוהית.
        בקשר למצות הוספתי משהו בעניינן. אלה לא הדיקטים האיומים שאנחנו אוכלים כיום.
        והמקורות – שונים.
        אם את שואלת על הפסח של הערבים הפגאניים – ישנו תיעוד, והמחקר "דת השֵמִים" של החוקר הסקוטי בן המאה ה-19 רוברטסון סמית" – ספר יסודי למדע הדתות, ומרתק.

        • מיכל ברגמן

          אני צמחונית רעיונית לא בפועל לצערי…
          אבל קורבן כשלעצמו הוא מעבר לאכילת בשר.
          התימנים מכינים מצות שהן כמו פיתות דקות – בטח כך היה גם פעם, לפני המצאת הדיקט.
          מעניין. התכוונתי להבין מהו סוג התיעוד שעליו הוא התבסס. אובססיה של מי שלמדה היסטוריה כנראה.

          • התיעוד הוא כמובן מעדויות שהועלו על הכתב. זוהי תקופת פרייזר ו"ענף הזהב" – לא אנתרופולוגיית השטח. אם לא קראת את The Religion of The Semites – שווה להזמין או גם ברשת –
            http://www.case.edu/univlib/preserve/Etana/Lectures/Intro.pdf

            בקשר למצות – הוספתי לכבודך למעלה כאמור(גם את התימנים). בדיקטים שלנו בכלל אי אפשר לקיים מצוות "כורך".

          • נ.ב.
            עוד חומר בנושא אפשר למצוא אצל ואלהאוזן ואחרים. נתחיל ברוברטסון סמית"…:)

          • מיכל ברגמן

            תודה!

          • בעונג.
            ולגבי הקורבן – ככל שזה יישמע מוזר, מקורו של הקורבן הוא דווקא במחשבה הומנית ומקדשת חיים.
            אנחנו שוחטים רבבות בני צאן ובקר, תרנגולות ואווזים – בסרט נע וללא ניד עפעף. לעומת זאת, במחשבה המאגית-פגאנית נטילת חיים הייתה לשם הבטחת חיים אחרים, ואפילו טביחת כבש לסעודה הצריכה טקס דתי שייתן חסות אלוהית למעשה.

            קורבנות חטאת היו שונים, בזה שנתפסו כמתן משהו לכוחות האופל כדי שיסתלקו, כפי שאסקימוסים משאירים את החלש ביותר לזאבים כדי שלא יתנפלו על כולם.

          • מיכל ברגמן

            כן אני יודעת – קרבן פסח הוא מהגדי כנגד המצרים ויש שטוענים שכנגד הנטייה לקדש את הרכוש וזה יפה וטוב – בודאי טוב מהעולם שלנו. הרי הכפריים ביהודה ובעולם העתיק בקושי אכלו בשר – "אין שימחה אלא בבשר ויין" כי זה היה באמת מאורע יוצא דופן.לא תעשייה המונית כמו אצלנו.
            אעיין בלינק כשאהיה פחות טרודה – בכל זאת השתנו המתודולוגיות של מדעי הדתות מהתקופה ההיא – אני נורא נודניקית כשזה מגיע לעניינים האלה – האם זה מהספרים הקלאסיים האלה שעדיין הם אורים ותומים?

          • מיכל, מה פתאום מנדנדת? כן, זהו בהחלט ספר מופת קלאסי של מדע הדתות עד עצם היום הזה, לא בגלל הנושא דווקא אלא בגלל המתודה.
            כשהדברים אמורים בחקר תרבות חיה, למעשה התחום שחוקר אותה "בשטח" הוא מדע חדש יותר, האנתרופולוגיה, אבל הגבולות לעתים מטושטשים. בגלל המתודיקה החברתית של האנתרופולוגיה נוספו נקודות מבט, לעתים קצת קיצוניות (מלינובסקי למשל הסיק ממחקריו שהדת היא הדרך שהחברה מאליהה את עצמה).

          • לא ידעתי שהגדי עניינו חומר. מכל מקום הוא רגל אחת בסיטרא אחרא…
            הרבה אביב!

    • תודה, דפנה. לא ידעת שכל כך שמח בפסח הזה, מה? הילולה עברית פגאנית – "שטנים ושיות תמימות" :)-
      ויש לזה גם המשך יווני.
      חג שמח גם לך.

  2. רונית בר-לביא

    אהבתי את המידע הקדום הזה,
    מעניין.

    אני זכרתי מהגן ש"פסח" בגלל המלאך שפסח על בתי הילדים היהודיים בהכותו את המצרים במכת בכורות,
    וזה הסתדר גם לשונית.

    תמיד מעניין לראות כמה מנכסת כל דת לעצמה מנהגים קדומים אוניברסליים.

    ובעיקר אני שואלת, מה ההקצנה הנוראה עם הפיתות והלחם והכשר לפסח וכל הניג"וסים האלה.

    בשביל להכין מנה אחרונה לליל הסדר המשפחתי הגדול, נאלצתי לקנות "קמח תופח כשר לפסח", איכס וכמה אירוני.

    • רונית, את צודקת בעניין הפסיחה – אלה המזיקים וכוחות האופל שאמורים לפסוח על הבית (כמו במיתוס של יציאת מצרים) או לדעת אחרים – השם קשור בטקס עצמו שבו היו פוסחים על הסף (משטח צר ומוגבה בפתח – לשם היגיינה).
      והקצנה עם הקפדה היא כמובן מתכון עתיק איך להיות "צדיק" ולרדות באחרים. וניג"סת לרעך כמוך. ככה עשו גם עם בשר וחלב, מנהגי שבת, ומה לא.

      • רונית בר-לביא

        רעיון מצויין לתירוץ:
        "אמא אבא אנלא יכולה לבוא,
        עליי לפסוח על סף דירתה של הדודה XXXXמטעמי היגיינה"

  3. מעניין מאד. אני עדיין אומרת שמצדי ההיתי פוסחת על הפסח כליל.

    • אומי תודה, ומסכים איתך שהפסח שלנו נעשה פה די פסיחי. מתחילים בלהגעיל את הכלים (ייחס) ממשיכים בלדגדג פירורי לחם עם נוצה, לקנות מתנות לקופיקומן, לבשל לגדוד קוזקים, לחכות לאליהו שכבר יודעים שלא יבוא, ולבסוף לשיר חג דגיא מתוך עלפון חושים בלתי נשלט של חדוות עיכול. מעבדות לחירות, אבל… הכל עובר.

  4. אמיר, "הסבל של פסח" PASSION
    מרתק היה לחיות בחברה חקלאית. תודה על מנהרת הזמן..

    • הפאסיון (ביוונית פאסכא) של ישו הוא חזרה לקורבן אדם… לא השה מחליף את האדם, אלא האדם את האגנוס דאי.
      באווכריסט גם אוכלים מן הלחם שהוא בשרו ממש, ושותים מן היין שהוא דמו ממש.
      מקווה שהנסיעה במנהרה לא הייתה ברכבת שדים. מכל מקום הפסח יגן עלינו מהם.

  5. אמיר, אני מכין עצמי למשתה. הכריות להסיבה, היין, יאללה תביא את האפיקומן.

    אביב דיוניסאי

  6. גם אני למדתי הרבה בזכות המאמר. חג שמח!

  7. עדנה גור אריה

    ושוב אני לומדת דברים חדשים, או יותר נכון משלימה דברים שידעתי בחלקם, ותודה לך על כך.
    חג שמח אמיר ואנא המשך להשכיל אותנו, כי זה ייחודו של הבלוג הזה.
    עדנה

  8. נהניתי לקרוא ולהשכיל , הכותרת מסקרנת והמידע מטריד את היהדות שבי.

    • תודה, סיגל. למה מטריד?
      ניחוש: כנראה בגלל התביעות של היהדות (כמו כל דת) לאמת המוחלטת שהיא מייחסת למיתוסים שלה ולמקורות שלה.

    • תודה, סיגל. למה מטריד?
      ניחוש: כנראה בגלל התביעות של היהדות (כמו כל דת) לאמת המוחלטת שהיא מייחסת למיתוסים שלה ולמקורות שלה.

      • אענה לך על הלמה, נולדתי יהודיה ולכן אני יהודיה ובמשך כל החיים שלי אני מנסה למצוא בי את היהודיה שאני, ואינני מהאנשים שמסוגלים לעצום עיניים, מנסה להתחבר לדברים שנראים לי מתאימים ונכונים ושנמצאים ביהדות ולקרוא לעצמי דרכם יהודיה, ואז אתה כותב ומספר על חג יהודי שבכלל איננו חג יהודי ואני מוטרדת מאוד, מילא אני שלא ידעתי את העניין הזה אבל מה עם כל היהודים האחרים בעולם? איך כל מידע חדש חושף שוב ושוב שהיהדות היא סתם עוד דת, מה משאיר יהודים באמונתם? מה היה שם בדיוק בנקודה שבה השיקו האיניהדות והיהדות? למה פתאום ביום בהיר אחד כתבו אגדה וקראו לה הגדה? והכי מטריד אותי כרגע זה מאיזו סיבה כיסו פסחיים?

        • לא מבין, סיגל. את יהודיה רק מפני שככה אמרו לך, לא? זה חלק מההשתייכות לקבוצה ולהסכמות שלה, שזה בסדר גמור. אבל לחשוב שאנחנו מיוחדים וטובים יותר במשהו? זה מאוד לא מיוחד, כי הרי כולם חושבים ככה. כל עם וכל תרבות…
          היהדות נוצרה בהשפעת דת זרתוסטרא, שהתערבבו בה היסודות הפגאניים העבריים שהיו שם קודם, במיתוסים השבטיים שנערכו בתפיסה יהודית וכונסו אחר כך למה שכיום קרוי "התנ"ך". אחר כך ספגה היהדות פילוסופיה ותרבות יווניות, אמונות גנוסטיות, ומה לא. היא סופרמרקט.
          באותו אופן הנצרות השתמשה ביהדות ובמסורות פגאניות באירופה ודרום אמריקה. אותו דבר קרה לבודהיזם ולאיסלאם. אין בזה שום דבר יוצא דופן.

          • לא התכוונתי לשאול מהו יחודה של היהדות ,אלא מה מחזיק אנשים באמונתם שיש אלוהים -שהבטיח לנו את הארץ הזו, שציווה עלינו לשמור על חוקותיו, שבשבילו אנשים קמים שעה קודם להתפלל, שבגללו עם חצוי לדתי וחילוני? הלוא אוכלוסיית היהודים הדתיים איננה מורכבת מאנשים טיפשים, וכמו שאתה חוקר או מכיר מחקרים, כך גם אני מניחה, שיש אצלם מי שבודק ומברר את מהות יהדותו ,אז מה בעצם מחזיק אמונה חוץ מעיוורון ואיך יכול להיות שכל כך הרבה אנשים עיוורים? ואז זה מחזיר אותי לחשוב שאולי יש שם בכל זאת משהו שנשגב מבינה חילונית?

          • מה מחזיק אותם? – אמונה.
            לא ידע, לא מדע. הרצון להיות צודק ולבער את הספק (גם מקרב ליבותיהם של החופשיים).
            וגם – היהדות היא דרך רוחנית בלי שום קשר לתביעה המטופשת למונופול על האמת ולשכתוב ההיסטוריה שהיא נוקטת.
            הפרוטסטנטים לפחות הפרידו יפה בין חקר המקרא ההיסטורי לבין האמונה במשיח, וכך פילסו דרכים חדשות בחקר המקרא. אבל היהדות הולכת ודומה יותר ויותר לאיסלמיסטים מהסביבה.

          • אוקיי, הבנתי. עכשיו אני קצת כמו ילדיי שכשקוראים בהגדה הם שואלים האם זה היה באמת? מתברר שפסח הוא באמת חג האביב וחג המצות ,אבל מה לגבי חג החירות? (אם פרעה בסך הכל מנע מהם להקריב בכורות צאנם לאל,אז מדוע נוצר צורך לשנות ולספר על מכת הבכורות כפי שאנו מכירים אותה?)

          • סיגל, זה לא בסתירה. המיתוס של מכת הבכורות משתמש באמונה ובפולחן שכבר היו קיימים – טקס קורבן ההגנה לכוחות האופל – ונותן לו עוד מובן והקשר. זהו מהלך רגיל במיתוסים ובדתות של כל העמים.
            באותו אופן, למשל, קושרים את ברית המילה לאברהם למרות שהיא היתה נהוגה כבר בכל המרחב השמי, ושוב – בהקשר לא רחוק מהמשמעות המקורית של הטקס שהייתה ידועה לכל: הגנה, תחליף זבח, וברית.
            חג סנוניות שמח!

          • לפי הירגזים שבחצרי מתחשק לי לאחל חג ירגזי שמח. (בכלל מתחשק לי שהירגזים והסנוניות הם אלו שיחגגו היום במקומי.)

          • ירגזים גם הולך, ובלבד שיהיה חג כשר…

          • אויש הירגזי המסכן, נשמע כאילו העברת אותו בין שיני דמיונך ("גם הולך" ו"כשר"),זה החג שלו! הוא שמח ואנחנו…אנחנו אוכלים מצות, מעדן שכל האוכל אותו חווה שמחת חג עילאית,גופו מצמח כנפיים, וחרות נחרטת על נשמתו.

          • חס וחלילה, לא לזה התכוונתי (למרות שאת נותנת לי רעיונות!)
            ומצות… לא ניסיתי….

  9. כל כך יפה תיארת את חג הפסח עבור בשולשת הדתות, כי הרי בתורה לא מופיע ולו פעם אחת המילה חג "הפסח", אלא חג "המצות".
    ואם כבר הזכרת בשעיר לעזאזל קראתי פירוש יפה מן התורה: היו שולחים כבשה או עז אל גורלו כמתנה לשטן כדי להשתיק אותו. אפילו אומרים שהיו זורקים את הבהמה שעלתה בגורל להיות השעיר לעזאזל מעל ההר "עזאזל".

    • תודה יעל, וגם על שהבאת את פרשת העזאזל. היו זובחים שעיר אחד, והשני, היה משולח למותו במדבר (אבל בימי בית שני הרגו אותו). היו מדרשים שזהו הר קורבן, שפירושו עֵז-אָזַל, כלומר קורבן העז. היו שחשבו שזו אלוהות דמונית, ועזאזל הוא המלאך המורד עזאל שמיכאל אוסר אותו במדבר דודאל. ועוד…
      בבבל היו שולחים שעיר למלכת השאול ארשכיגל כתחליף לאדם, ואילו ביוון היו זורקים מצוק אדם שכונה "פרמקוס".
      את ההגיון לזה כתבתי למעלה בתגובה למיכל על הקורבן.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור